נמר של נייר

"לקוראינו", פונה מודעה בתחתית "הפלס", "עקב מגבלת בית הדפוס, מחר, יום שלישי, לא יופיע עיתון".

במודעה לא מוסבר מה מתרחש מחר, ו' באייר תשפ"ד, 14.5.2024, שמונע הדפסת גיליונות היומון החרדי. מי שצריך לדעת יודע. ומי ששכח יכול למצוא את התשובה בפתח מאמר המערכת של העיתון: "אל יום החגא הלאומי ה-76 מגיעה מדינת ישראל תוך דכדוך קולקטיבי שתקף את כל מי שסגדו לעקרונות הכפרניים שעמדו ביסוד קיומה, ובפרט מי שהאמינו בעיניים עצומות בכוחה ועוצם ידה".

בהמשך המאמר מבכה המחבר על כך ש"בדורנו היתום נמצאים יהודים – חלקם הגדול תינוקות שנשבו – הסוגדים לאידאלים כפרניים ולאומיים, כאשר הם תולים את יהבם ותקוותם במדינה ובשלטון כפרני שיושיעו אותם מידי שונאי ישראל". הפתרון, כרגיל במאמרי מערכת של החרדונים, הוא עבודת השם.

בראש שער "המבשר", כבכל בוקר בחודשים האחרונים, נפרשת הקריאה: "באלוקים נעשה חיל והוא יביס צרינו". התצלום המלווה מדי בוקר את כותרת העל דווקא אינו של אלוקים אלא של חייל, בלתי-חרדי למראה, המציץ מתוך צריח טנק על רקע רצועת עזה החרבה.

מודעה, "הפלס", 13.5.24

רצועת עזה נכבשה בחודשים האחרונים דווקא בידי כוח גשמי, אך מאמר המערכת של "המבשר" מגיע למסקנה דומה לזו של "הפלס".

"המהלומה הקשה שניחתה על המערכת הצבאית והבטחונית במלחמה זו, גדולה בקנה מדה היסטורי ואף היסטרי", נכתב שם. "המערכת שהיתה בטוחה כי היא שולטת בכל המעברים, בכל הגבולות ובכל המנהרות, התבררה כנמר של נייר שאין מאחוריו כל עיקר [...] אין לנו אלא לישא עיניים למרום ולבקש מא-ל נקמות ה' שיופיע וישפוך חמתו על הגויים ועל ממלכות אשר בשמו לא קראו, ירדוף באף וישמידם מתחת שמי ה', והיתה לנו הישועה והרווחה".

למרות שהטבח התרחש במשמרת שלו, למרבה הנוחות גם הפעם לא דורשת היהדות הנאמנה שהשם יתברך יסיק מסקנות אישיות מהכישלון הנוראי של שמחת תורה ויתפטר.

נאמניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מצופפים גם הם שורות. היו אמנם כמה מהם שמיד לאחר 7.10 התפכחו לרגע וקראו לו להתפטר מיד, אולם מאז חלפו כבר 7 חודשים ומתו עוד מאות חיילים ואין כל אופק לסיום המערכה, כך שהדחיפות, כנראה, פחתה.

משואות ההפקרה, ההזנחה, הזלזול, הנטישה

"הערב: טקס כיבוי משואות", נכתב בכותרת ידיעה קצרה מאת איתן גליקמן וגל גנות המתפרסמת בתחתית הכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות".

"במקביל לטקס המשואות הממלכתי, משפחות חטופים יגיעו הערב לאמפי שוני בבנימינה ויקיימו 'טקס כיבוי משואות והדלקת התקווה'", נכתב בידיעה. "במהלך הטקס, נציגי המגזרים שנפגעו בטבח 7 באוקטובר ובמלחמה יכבו את משואות ההפקרה, ההזנחה, הזלזול, הנטישה ועוד. לאחר מכן ידליקו הנפגעים תקווה לעתיד טוב יותר".

ב"מעריב" מדווחים מתן וסרמן ואנה ברסקי על טקס "כיבוי משואות והדלקת תקווה". "הטקס ישודר בשידור חי במקביל לטקס הממלכתי והמסורתי של הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים", נמסר בידיעה, שבה פרטים על התכנים הצפויים בטקס האלטרנטיבי.

ב"הארץ" מצוין בידיעה כללית על אירועי היום כי "משפחות חטופים יערכו היום ומחר אירועים מקבילים לאירועים הממלכתיים במחאה למען שחרור יקיריהן, בהם עצרת עצמאות בתל אביב; טקס כיבוי משואות בבנימינה; ומטס סמלי מעל כיכר החטופים בתל אביב, שיחליף לדבריהן את המטס המסורתי של חיל האוויר שבוטל השנה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ונשיא המדינה יצחק הרצוג, אתמול בטקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל (צילום: יונתן זינדל)

ב"ישראל היום" לא מגלים לקוראים שהערב צפוי להתקיים טקס מחאה אלטרנטיבי. הרמז היחיד לכך טמון בטור, חריג בפני עצמו ביחס לעיתון, שמתפרסם תחת הכותרת "איך אפשר להגיד 'לתפארת מדינת ישראל'?". הוא נכתב בידי חגית חן, אמו של סמ"ר איתי חן שנהרג בקרב ב-7.10 וגופתו נחטפה לעזה.

"לתחושתי", כותבת האם השכולה, "המדינה לא עושה כל שביכולתה כדי להחזיר את איתי ואת 131 החטופים, החיים והחללים. איך אפשר להגיד ביום העצמאות השנה 'לתפארת מדינת ישראל'? אני לא יכולה. אני קרועה, ואין לי אפילו רגע של מנוחה. לא אלך לאף טקס, כי אני לא מסוגלת. ביום חמישי השתתפתי בטקס היחיד שהרגשתי שאני יכולה להיות בו – טקס אשכבה ברחבת הכנסת ביוזמה של משפחות החללים החטופים".

פרומו

בשער "דה מרקר" מתפרסם ציטוט מזרה אימה: "תחת תרחיש 'עסקים כרגיל' במערכת הפוליטית הקיימת היום, ישנה סבירות לא מבוטלת כי ישראל לא תוכל עוד להתקיים כמדינה יהודית ריבונית בעשורים הבאים".

הציטוט נלקח ממסמך שחיברו פרופ' יוג'ין קנדל ורון צור, הראשון שימש כראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, ונחשב במשך שנים מקורב לראש הממשלה נתניהו, והשני היה ראש מינהלת הרפורמה בנציבות שירות המדינה. קנדל וצור, כותבת מירב ארלוזורוב שמביאה את עיקרי המסמך, מונים שלושה "אתגרים" שעומדים כיום בפני מדינת ישראל: אתגר כלכלי, אתגר התנגשות הערכים ואתגר האדישות.

בלב האתגר הכלכלי עומדת העובדה כי בישראל שלוש קבוצות שממומנות על חשבון אחרים: החרדים, הערבים והמתנחלים. תוך התעלמות נוחה ממצב המתנחלים ("קבוצת המתנחלים אינה ניתנת לאפיון בתקציב המדינה", מוסבר), מהרשימה ב"דה מרקר" עולה כי בעוד שיעור הערבים במדינה צפוי להישאר דומה בארבעים השנים הבאות ואף לקטון מעט, שיעור החרדים צפוי להכפיל את עצמו ולהגיע לכשליש מכלל האוכלוסייה בישראל. אם היום משלמת כל משפחה יהודית שאינה חרדית כ-20 אלף שקלים בשנה כדי לממן את שלוש הקבוצות הנזקקות, בשנת 2065 המחיר יעלה ל-60 אלף שקלים בשנה לכל משפחה.

יוג'ין קנדל, 2021 (צילום: יונתן זינדל)

במוקד האתגר השני עומדת ההבנה כי לא ניתן יהיה להגיע לפשרה בין ערכי "שבט המדינה היהודית-דמוקרטית-ליברלית" לבין ערכי תומכי המדינה ה"יהודית-תורנית" ותומכי המדינה הלא-יהודית, של "השבט הערבי".

"גם אם הערכים הדמוקרטיים-ליברליים ימשיכו לשלוט בטווח הקצר", כותבת ארלוזורוב, "בטווח הארוך קובעים קנדל וצור כי אין לדמוקרטיה הליברלית בישראל סיכוי. הדמוגרפיה החרדית תכריע לכיוונה של מדינה לאומנית-תורנית. גם ערכית וגם כלכלית, הקבוצה היצרנית, שמאמינה בערכים הליברליים, צפויה להפסיד, ולהפסד הזה יהיה מחיר כבד מאוד. קנדל וצור חוזים תהליך של נטישה המונית של האליטה היצרנית את ישראל – כשם שיש תופעה של הסתערות המונים שמביאה לקריסת בנקים (run on the bank), כך הם חוזים שבתוך עשור או שניים יהיה run on Israel. האליטה פשוט תברח מכאן". אם כך אכן יקרה, כותבים קנדל וצור, "קיימת אפשרות לא מבוטלת לקריסה של ישראל וסופו של החלום הציוני".

האתגר השלישי, האדישות, הוא גם התקווה של קנדל וצור, שמנסים כעת לעורר את הציבור והפוליטיקאים לשני האתגרים הראשונים. כמו כל נביא אפוקליפסה בעל חוש עסקי, גם קנדל וצור מפזרים את האימה רק כדי להציע מיד את הפתרון.

לפי ארלוזורוב, קנדל וצור קוראים ל"שינוי עמוק בסדר העדיפות הפוליטי" והעדפת פוליטיקאים שפועלים לאיחוד ולא לקיטוב; טוענים כי יש לפעול לשינוי שיטת המשטר הישראלית והקונספציה של כור ההיתור, ויצירת מצב שבו "לאף קבוצה לא תהיה יכולת לכפות את ערכיה על אף קבוצה אחרת"; וכן קוראים ל"שינוי כלכלי עמוק", שיביא לכך שכל קבוצות האוכלוסייה יממנו את עצמן.

כל זה טוב ויפה, אך איך עושים זאת?

"שלוש המטרות שצור וקנדל מסמנים מרמזות על הפתרון האפשרי שהם מציעים, שיכול להציל את ישראל מעצמה", כותבת ארלוזורוב, אלא שכאן הופכת הרשימה למעט חריגה. לדברי ארלוזורוב, הפתרון שאותו מקדמים קנדל וצור הוא "פתרון רדיקלי מאוד, שיתפרסם בקרוב – יחד עם עוד הצעות לשינוי פניה של מדינת ישראל – במסגרת פרויקט של מכון ירושלים למדיניות".

שני הבכירים לשעבר, שטובת ישראל עומדת לנגד עיניהם, מותירים אותנו באימה ובמתח. התוכנית המלאה להצלת המדינה תתפרסם בקרוב, הבוקר היה רק הפרומו.

קיצונים בשוליים

בעמוד 18 של "ישראל היום" מתפרסמת הכותרת "ההערכה בצה"ל: המלחמה נמצאת 'רק באמצע הדרך'". הכתבת הצבאית לילך שובל מדווחת כי הצמרת הצבאית בישראל הגיעה להערכה זו "בין היתר משום שאף אחת ממטרות המלחמה עוד לא הושגה". עוד מדווחת שובל כי צה"ל הגדיל את כוחותיו ברצועה משתי חטיבות לארבע אוגדות, כי הפעולה בג'בליה תימשך כחודש וכי "הבסת חמאס לא תתאפשר ללא מציאת אלטרנטיבה לשלטונו של סינוואר".

מסקנות דומות עולות מדיווחו של יואב זיתון ב"ידיעות אחרונות". "צה"ל אולי כובש ומטהר, אבל אין שום דבר שימנע מאנשי חמאס לשוב בסיום הפעילות". לדברי "גורם בכיר" בצבא, "כל עוד אין ברצועה שלטון אחר שאינו של חמאס, נמצא את עצמנו נגררים למציאות שבה נחזור שוב ושוב לשכונות שאותן כבר כבשנו – אך חמאס חזר אליהן".

"בימים האחרונים החריפו במערכת הביטחון את הביקורת כלפי הדרג המדיני, שלא מקבל החלטה בנוגע לעתידה של רצועת עזה, בעיקר באשר לגורם שיחליף את חמאס בשליטה ברצועה", כותבת שובל ב"ישראל היום". "מי שעסק בנושא מציג מנעד אפשרויות לגורמים שיכולים לשלוט ברצועה במקום חמאס – ממשל צבאי ישראלי (אופציה שאף אחד לא שוקל ברצינות, למעט אולי קיצונים בשוליים), גורמים פלשתיניים שאינם עוינים את ישראל, גורמים בינלאומיים או הרשות הפלשתינית בתצורה משודרגת".

טנק ישראלי ליד גבול עזה, בשבוע שעבר (צילום: פלאש 90)

ב"הארץ" מזכיר הפרשן הצבאי עמוס הראל כי כבר בדצמבר הוא הזהיר כי סירובו העיקש של נתניהו לדון ביום שאחרי מסכן את ההישגים שצבר צה"ל בלחימה. חצי שנה אחרי, בזמן שהכתבים הצבאיים בעיתונים האחרים מצטטים בכירים בצבא שאומרים את מה שכתב אז הראל, פרשן "הארץ" מתבונן קדימה באימה. מה שב"ישראל היום" מוצג כיום כאפשרות הזויה, שאינה באה בחשבון למעט בראשם של "קיצונים שבשוליים", הופך בעיניו לתסריט ממשי.

"בהיעדר אלטרנטיבה, ובלי החלטה מודעת", כותב הראל, "ישראל גולשת לתוך תרחיש של הקמת ממשל צבאי ברצועה. זה יהיה אסון נוסף שיסבך את מצב הדברים ויגרור אותה להוצאות עתק ולקשב ביטחוני מוגבר, לאורך שנים, על חשבון טיפול בבעיות אסטרטגיות אחרות כמו העימות עם איראן".

הקיצונים, צריך לזכור, אינם בשוליים. הם שולטים במדינה.

פובליציסטיקה חגיגית

רענן שקד קיבל פטור, ומשימת מריחת השמאלץ בשער "ידיעות אחרונות" הוטלה הפעם על חנוך דאום. תחת הכותרת "בכאב, בגאווה" הוא מחבר רצף של מילים שמסתיים בביטוי "ורק ביחד ננצח".

עורכת "דה-מרקר" סיון קלינגבייל, ילידת קיבוץ ניר-עוז, כותבת בפתח גליון יום העצמאות של העיתון על הפער בין הסיסמה הזו למציאות חיינו. היא מצטטת מדבריו של יובל אור, אביו של דרור אור, שלאחרונה קיבל הודעה כי בנו נרצח בבארי ב-7.10.

בראיון לגלי-צה"ל אמר אור: "אף נציג מהממשלה שלך ושלי (שלי לשעבר) לא היה פה... לא דיבר איתי. לא שאל אותי. אני חושב שהם הודיעו לי שאנחנו לא במדינה אחת. איזה יחד? אין בושה? יחד איתי, לצערי הרב, נודע גם על הירצחו של אליקים ליבמן. אני שומע שכל העולם שם, כל המדינה שמה, כל השרים שם – זאת המדינה שלהם וזאת המדינה שלנו. אלי אף אחד לא בא".

הכעס של קלינגבייל על ההפקרה והשיסוי ניכר, אך המסקנה שלה דווקא פייסנית. "מי שרוצה לראות את מדינת ישראל חוגגת 80 או 100 יצטרך לזכור שהדרך לחיים משותפים עוברת בקבלה ובוויתור, ולא בהכרעה ובניצחון", היא כותבת, במילים שמתכתבות עם מסקנותיהם של קנדל וצור שמובאות בהמשך הגיליון. "הפנטזיה של כל צד לראות את החזון שלו מתגשם – ילדותית. הימין לא יכול לצפות למדינת כיבוש לנצח, והשמאל לא יקבל את מדינת תל-אביב משתלטת על ישראל. הוויתור חייב להיות כואב, אחרת הוא אינו ויתור".

הכפולה השנייה ב"ישראל היום" מוקדשת כולה למאמר מאת הסופרת יוכי ברנדס, שמופיע תחת הכותרת "החופש להשתיק". "הגיעה העת להמיר את השתיקה בהשתקה", כותבת ברנדס, ומשווה את פעולת ההשתקה של "מסיתים" ו"מפיצי השנאה" לשינוי שחוללה תנועת MeToo.

לדבריה, "מפיצי השנאה לא מתרשמים מסיסמאות קליטות וחמודות דוגמת 'ביחד ננצח'. האחריות להשתקתם מוטלת על כולנו [...] כל אחד מאיתנו חייב להשתיק את המסיתים, בכל מקום ואתר. לחסום אותם בקבוצות הווטסאפ, למחוק אותם מאנשי הקשר, להעיף אותם מהרשתות החברתיות, לקטוע אותם בשיחות רעים ואף בשיחות משפחתיות. רצוי להסב קודם את תשומת לבם, אך אם ההסתה נמשכת – להשתיק! [...] החופש בידינו. החופש לרסן, החופש לבלום, החופש להרחיק. וגם החופש להשתיק".

דגל ענק מונף ברמת הגולן, אתמול (צילום: מיכאל גלעדי)

"ביום העצמאות ה-76 אפשר לומר בלב שבור כי ישראל הובסה במלחמת התודעה והנרטיב", כותב יואב קרני במוסף העצמאות של "גלובס". "גימיקים של גריסת אמנת האו"ם בשידור חי אינם יכולים להקימה. הם חלק מתרבות ההתרסה והצעקה, שישראלים חושבים בטעות ל'הסברה', וחלקים ניכרים של העולם חושבים לביטוי של אובדן עשתונות. אי-הצלחתה של ישראל להמחיש את המידה שבה היא לוחמת על חייה אולי מצריכה מאמץ מסוג אחר, שבמרכזו יעמוד לא הניסיון לשכנע, כי אם מאמץ ממשי להקשיב ולשוחח.

"מנסיוני אני יודע שעצות כזאת שאני משיא כאן אינן מתקבלות באהדה, בוודאי לא בימים של תחושת עלבון ובגידה ושל מאבק שיור. אבל כשלונה של הגישה הקודמת מדבר בעדו. זה הזמן, אולי, לנסות משהו שעדיין לא נוסה".

בפתח מוסף העצמאות של "ישראל היום" מתפרסם מאמר מאת אביגדור קהלני. "חברי לבית ישראל, אנה אנחנו הולכים?", תוהה גיבור ישראל. "למה הפכנו לשונאים את מי שלא מסכים עם דעתנו?".

לכאורה פונה קהלני לשני צדי המתרס בקריאה לשלום בית. אולם מיד בהמשך המאמר מתברר כי הטרוניה שלו מופנית לצד אחד בלבד: "למה אנחנו מאדירים את אויבינו באמצעות חוסר תחושת הביטחון שאנחנו מקרינים זה כלפי זה, כשיש מי שצועקים 'אנחנו לא אחים עוד'? כשיש מי שמבקשים דמוקרטיה ונלחמים עליה, אבל רק כל זמן שהיא מסתדרת עם מה שהיו רוצים לראות בקלפי?".

לצד הטרוניות, קהלני נושא עמו גם עצות. בין היתר הוא כותב: "בואו לא נבריח את כספנו למדינות מחוץ לישראל, הרי כולנו יודעים שהן נכבשו או ייכבשו תחת שלטון האסלאם". משום מה למאמרו לא נלווה הדיסקליימר "אין לראות באמור או בכתוב המלצה לרכישה ו/או למכירה ו/או לביצוע השקעות, פעולות או עסקאות כלשהן או כתחליף לייעוץ השקעות או שיווק השקעות מתחשב בנתונים ובצרכים של כל אדם". אין גם גילוי נאות שלפיו מו"ל "ישראל היום", אחת הנשים העשירות בעולם, מחזיקה את הונה מחוץ לישראל.

משוואת ההרתעה

במוסף העצמאות של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך ערן סויסה עם דידי הררי, שבמשך שנים ארוכות היה מכוכבי תחנת 103FM ולאחרונה עבר למתחרה 102FM, לעבוד כמנכ"ל ומגיש תוכנית אישית.

"משהו השתנה כאן, לדעתך, אחרי 7 באוקטובר?", תוהה סויסה. "מה שאני מרגיש זה שהרבה יותר אנשים היום מבינים את כוחה של האחדות. מבינים עד כמה אנחנו צריכים להיות יחד", משיב הררי. "המלחמה היתה צריכה לבוא כדי לתת את הסטירה הזאת. תמיד יהיו קיצוניים בשוליים שיחרחרו וינסו כמה שיותר לנשוך ולקרוע, כי זו המהות שלהם. בלי זה הם לא קיימים. אבל אני חושב שהרוב מבינים שאם אנחנו לא נהיה מאוחדים, מה שחווינו יהיה פסיק קטן לעומת מה שנקבל".

הררי מספר שיש לו תוכניות להפוך את 102FM לתחנה מובילה, אבל לא מפרט. למרבה הצער, סויסה אינו שואל את הררי האם בכוונתו לנסות ולהעתיק את מתכון ההצלחה של 103FM: ריבוי תוכניות מלל פרובוקטיביות שמשסות את המגישים ואת אוהדיהם זה בזה.

הררי, ששימש בעבר יועץ בתשלום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמר בשנת 2022 כי הוא נמצא בקשר ישיר ומתמשך עם נתניהו. "הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, ברמות בלתי נתפסות", סיפר אז הררי על נתניהו. "הוא איש שרואה שבעים צעדים קדימה מכולנו, דברים שהוא רואה אנחנו בעוד כמה זמן נגלה אותם".

בחודש מרץ אשתקד, אחרי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, יצא הררי נגד המהלך. כחודשיים לאחר מכן קיבל ראיון עם נתניהו.

דידי הררי מראיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום מסך: 103FM)

"הדרום, במיוחד בזמן האחרון, במבצע 'מגן וחץ' חטף לא מעט, ולמרות זאת אני שומע לפחות מאנשים בדרום, היה צריך להמשיך ולעשות עוד", אמר הררי לראש הממשלה. "אתה שניהלת את המבצע הזה, איך אתה מסכם אותו, את 'מגן וחץ'?".

"אני חושב שהוא שינה את משוואת ההרתעה", אמר לו נתניהו באותה שיחה. "אני לא יכול להגיד לך שלא נקבל עוד התקפות, זה תמיד קיים כי אנו חיים ליד ארגוני טרור של האסלאם הקיצוני שרוצים למחוק אותנו. [...] אבל תראה את הדבר שעשינו לפני שנתיים, כשהובלתי את מבצע 'שומר חומות'.

"אתה יודע כמה רקטות חמאס ירה לתוך שטח ישראל מאז 'שומר חומות'? המספר הוא אפס, אפס. ואתה יודע למה? כי הם ספגו את המכה הקשה ביותר בתולדותיהם, כי חיסלנו להם את היכולת האווירית, את היכולת הימית, המכשול התת-קרקעי שבנינו, שאגב התעקשתי עליו בניגוד לעמדתם של רבים, כולל הצבא, אני חייב להגיד לך, אבל הדבר הזה מונע מהם את השימוש בנשק הקטלני של מנהרות תקיפה. כן? והדבר הזה בא לידי ביטוי ב'שומר חומות', ולכן בשנתיים האחרונות הם לא ירו טיל אחד, רקטה אחת לתוך מדינת ישראל. [...]

"המציאות היא שאתה לא משנה את המשטרים הללו, אבל אתה משנה את התיאבון שלהם להתעמת איתנו ולרצוח ישראלים, או לפגוע בערים שלנו, ביישובים שלנו, באזרחים שלנו ובחיילים שלנו, אתה משנה להם את התיאבון. הם, איך אומרים? שוקלים פעמיים ושלוש אחרי שתנחית עליהם מספיק מכות".

הבוקר, בראיון של הררי לסויסה ב"ישראל היום", השם נתניהו כלל לא מוזכר.

אפס סובלנות

בגליון יום העצמאות של "כלכליסט" מתפרסם ראיון מעניין שערך עמיר קורץ עם עו"ד שלומי אברמזון, ראש תחום ביטחון ותפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, ומי שאחראי בין היתר על כל תיקי עבירות ההסתה. הוא שהוביל את מדיניות אפס סובלנות כלפי ביטויי הסתה לאחר 7.10.

"שנתיים וחצי קודם היו אירועי הלינץ' ברחבי הארץ בעת מבצע 'שומר חומות', והחשש שלנו היה שאדי הדלק הם עדיין כאלה שאפילו גפרור אחד יכול להצית פה בעירה פנימית – ולכן מדיניות האכיפה היתה מאוד נוקשה. זו למעשה אמירה שלנו שיש אפשרות ממשית שאפילו פרסום בודד יכול להביא לאלימות או לטרור", אומר אברמזון.

"לכן העמדנו לדין גם אנשים נורמטיביים – סטודנטיות בטכניון ובבצלאל, סייעת בגן ילדים מהוד-השרון ועוד, כולל על ציוצים בודדים. מעל ל-50% מכתבי האישום היו בעקבות פרסום אחד או שניים, בעוד שבדרך כלל אנו מגישים כתבי אישום על הרבה יותר פרסומים. אבל הפעם אמרנו 'אפס סובלנות' כלפי כל מי שתומך באירוע המזוויע הזה.

"זו לא רק אמירה רגשית, אלא אמירה משפטית – שזה לא חוקי לתמוך בסרטוני זוועה וסנאף כמו שפורסמו. אנו לא מעמידים לדין על השיתוף לבדו, אלא כשהוא מלווה במלל אוהד או אפילו באימוג'י של סמיילי או של מחיאות כפיים או של דגל חמאס או פלסטין. מדינת ישראל עברה אירוע קיצוני וטראומטי, ולכן גם היה חשוב לנו לשקף את זה בפסקת פתיחה כללית בכל כתבי האישום, שתיארה את הטבח".

"להערכתך, הרגעת הרוחות בשטח היתה כתוצאה ממדיניות היד הקשה?", שואל קורץ.

"לפי מה שנמסר לנו על-ידי גופי ביטחון שונים – לפעילות שלנו וליד הנוקשה היתה חשיבות מאוד גדולה במסר לשטח, שלא רק שלא נאפשר אירועים אלימים, אלא גם לא נסבול תמיכה בהם – ואין ספק שזה השפיע ועזר להרגעת הרוחות. אבל אני מדגיש: היד הקשה היתה במקרים הנכונים, לא בסיטואציות של ביקורת לגיטימית.

"שמעתי אמירות מצד מנהיגי ציבור ערבים בסגנון 'לקחתם לנו את חופש הביטוי', ואני אומר: 'לא'. התיקים שהגשנו אלה תיקים מובהקים, תמיכה קשה באירועי הטבח ובחמאס, שהוא ארגון טרור רצחני, ומי שעושה את זה – נעמיד אותו לדין והוא ייכנס לכלא. אבל על אמירות ביקורתיות, גם בעת מלחמה – אנחנו לא מעמידים לדין, גם אם הן מעצבנות אותנו וקשות לנו כציבור יהודי, וגם אם הבנים שלנו – ויש לי בן חייל – נלחמים עכשיו. זה חלק מהותי במשטר דמוקרטי".

אברמזון מציין כי היו חריגות מהמדיניות שתיאר, אך מטיל את האחריות לפתחה של משטרת ישראל. "המשטרה עצרה וחקרה זמרת ערבייה שפרסמה פוסט עם ציטוט מהקוראן: 'אין מנצח מלבד אללה', כמו גם סטודנטית שפרסמה תמונה של שקשוקה לצד אימוג'י של דגל פלסטין וכתבה 'בקרוב נאכל שקשוקת ניצחון'", מזכיר קורץ.

"אברמזון מאשר ש'בשני המקרים לא אושרה על-ידינו פתיחה בחקירה, וכאשר אנו מגלים מקרים כאלה שלא אישרנו חקירות, אנו מביעים את עמדתנו ואומרים למשטרה: 'אין לכם סמכות לחקור מכוח ההנחיות הפנימיות'. ואז הם צריכים או להפסיק את החקירה או לשחרר, ובטח שלא ניתן להגיש כתב אישום'".

אברמזון מבקר את המשטרה גם בכל הקשור למעצר וחקירת פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן, אולם רק משום שהמשטרה כללה עבירה נוספת, בלא אישור הפרקליטות, והתעקשה על מעצרה עד סיום ההליכים. על עצם החקירה בחשד להסתה אינו מתחרט.

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מתפרסמת מודעה מטעם בזן החוגגת את העצמאות האנרגטית של ישראל. "האמת היא, שלישראל אין שום צורך בבזן כדי לשמור על עצמאות אנרגטית. בזן יכולה להיעלם מחר, והעצמאות שלנו לא תיפגע, אולי אפילו להפך", כתב כאן פרופ' עדי וולפסון. כדאי לקרוא את טורו המלא.

מודעה מטעם בזן, "מעריב", 13.5.2024

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם גם עמוד במימון בנק הפועלים תחת הכותרת "יוצאים לעצמאות כלכלית". למרבה הצער, "ידיעות אחרונות" טרם יצא לעצמאות כלכלית, והוא עדיין נזקק לשיתופי פעולה מסחריים עם כמה מהגורמים החזקים והמשפיעים במשק הישראלי, הכוללים גניבת דעת בדמות "תוכן שיווקי", כדי שיוכל להרשות לעצמו לפרסם את העיתון.

במוסף "מעריב" מתפרסמות ארבע מודעות שונות מטעם התעשייה האווירית.

ארכיבאות ופוליטיקה בעידן השעתוק הטכני

בסיום רשימה שחיבר משה מוסק על נוסח מגילת העצמאות, הרואה אור במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", הוא כותב כך: "לסיום אנקדוטה אישית קצרה הקשורה למגילה. בתקופת כהונתו של פרופ' שבח וייס כיו"ר הכנסת, ואני אז גנז המדינה, באו אלי עובדי לשכתו וביקשו לקבל בהשאלה את מגילת העצמאות המקורית כדי להציגה באכסדרת הכנסת.

"לא התלהבתי למסור להם את המגילה המקורית והצעתי להכין להם עותק הזהה לחלוטין למקורי, אך הם התעקשו לקבל אך ורק את העותק המקורי כדי לא להטעות ולהונות את קהל המבקרים. בלית ברירה הסכמתי. הכנתי שני עותקים, אחד חיוור יותר מהשני. הם בחרו בו מתוך מחשבה שהוא העותק האותנטי שדהה עם השנים. העותק המקורי של מגילת העצמאות נשאר שמור עד היום בחדר הכספות של ארכיון המדינה".