"בישראל מעריכים: חמאס צפוי לאשר את העסקה, עם הסתייגויות", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר" החרדי. הכותרת הראשית של "מעריב", "אופטימיות זהירה", מפנה לדיווח דומה. מעליה מתפרסמת כותרת על הסקר השבועי, לפיו נתניהו שוב צונח (19 מנדטים לליכוד). לפי הסקר, "רוב מובהק מתומכי הימין מעדיפים פעולה צבאית" על-פני עסקת שחרור חטופים.

"סינוואר ונתניהו רוצים להשיג עסקה, אבל רק בתנאים שלהם", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שנראית מטופשת על פניה (כאילו, דא?). בטור עצמו, של עמוס הראל, הוא מסביר שנתניהו "אינו באמת מעוניין" בעסקה בתנאים המוצעים, שזה כבר לא מובן מאליו (לכאורה. במציאות דמיונית שבה שחרור החטופים הוא בראש מעייניו של ראש הממשלה). ומה עם כוונתו של סינוואר להיעתר לעסקה? "מוטב שלא לפתח ציפיות מופרזות", קובע הראל.

"בשעת כתיבת שורות אלה, ביום חמישי בצהריים, תשובת חמאס על ההצעה המצרית טרם הגיעה. כאשר מדינה שלמה מחכה ימים ולילות לפתק גואל מאחד, יחיא סינוואר, יש בכך כדי להעיד על חומרת מצבנו", כותב נחום ברנע בפתח טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

קונצנזוס

הפרשנים בעיתונות הישראלית – בעיקר הצבאיים אבל לא רק – תמימי דעים כמעט כולם לגבי פעולה צבאית ברפיח. כל אחד בסגנונו קובע כי היא בוודאי לא תביא ל"ניצחון מוחלט", שכלל אינו בנמצא, כי יתכן שנזקה יעלה על תועלתה וכי היא הפכה לגיזת הזהב, או לגביע הקדוש, או לתמונת הניצחון, בגלל צורך פוליטי של נתניהו.

שולטים בנו מטומטמים

"מזכיר הממשלה משיב ליועמ"שית: 'מבצעת הפיכה מינהלית'", נכתב בכותרת דיווח בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". שלושה כתבים חתומים על הידיעה הקצרה על יוסי פוקס, שנפתחת במילים "הסלמה בעימות בין הממשלה לבין היועצת המשפטית לממשלה", ולאף אחד לא נראה מוזר שהממשלה מנהלת קמפיין נגד פקיד ציבור בכיר, מראשי מערכת החוק והמשפט בישראל. כדי לסבר את האוזן: כותרת כמעט זהה מתפרסמת על שער "הפלס", הקיצוני ביומונים החרדים.

איך ייראה מוזר? ראש הממשלה בנימין נתניהו, המפעיל באופן ישיר חלק ניכר מהתקשורת הישראלית וחשבונות המדיה החברתית הפופולריים בעברית, מנהל כבר שנים קמפיין תעמולה ארסי (גם) נגד השירות הציבורי של מדינת ישראל.

במציאות כזו, שבה הלא-נורמלי הוא הנורמלי החדש (עד להודעה חדשה שתבוא בשבוע הבא, אז התעמולה תהפוך ארסית עוד יותר), אפשר להיתקל בציוץ כמו זה שפירסם השבוע שר התקשורת שלמה קרעי, מהמביכים בשרי הממשלה המביכה בתולדות המדינה, נגד היועצת המשפטית לממשלה.

לא להתבלבל, העניין הוא לא שהרשתות החברתיות הפכו כל שיח ציבורי למבחן פופולריות. גם זה קיים כמובן: באותו גיליון "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כותרת גדולה על "הציוץ של השר והזעם בכדורגל הישראלי". מורן אזולאי ונדב צנציפר, בשילוב זרועות בין-דסקאי, כותבים על הציוץ המטופש של שר החוץ ישראל כ"ץ, שגילה את הפוטושופ לפני שגילה את הדיפלומטיה.

כ"ץ תוקף את ג'יבריל רג'וב ש"פועל ברחבי העולם לסלק את ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית" ומבקיע גול עצמי מרהיב: "בקבוצת הוואטסאפ שהקימו גורמי המקצוע מההתאחדות עם היועצת המשפטית של משרד הספורט ואנשי מקצוע נוספים, נדהמו מהציוץ והקבוצה געשה", כותבים ב"ידיעות אחרונות", "יו"ר ההתאחדות, שינו זוארץ, צירף את הציוץ של כ"ץ בקבוצה הסגורה וכתב: 'אני לא מבין. רק אתמול ביקשנו להימנע ולא להפתיע עם אמירות כאלה. אנחנו מנסים לפתור משבר'.

"אחד המשפטנים הבכירים בתחום הספורט הבינלאומי החבר בקבוצה כתב בזעם: 'חברים ממשרד החוץ, רק תגידו לנו שזה לא אמיתי. זה יצא תחת הדוברות של השר? אני מתפלל שלא. ואם כן, זה לא ייאמן. זו שערורייה קולוסלית בפוסט ילדותי שלא יכול לצאת מתחת ידיו של שר כלשהו, בוודאי לא שר החוץ. הוא גורם נזק ופוגע בעבודה קשה ומדודה, שכולנו, כל הצוות המסור כאן, עושים. איך יתכן שהשר לא מעודכן ולא מבין מה הוא עושה ואיזה נזק הוא גורם למדינה?'. נציגת משרד החוץ כתבה שהציוץ יצא מדוברות השר ללא התייעצות עם המשרד ומיד הגיבו לה: 'נורא ואיום. אין מילים'".

אבל כ"ץ פשוט זיהה הזדמנות לצעוק על ערבים, מה שתמיד היה פופולרי במדינתנו מוקפת האויבים. מה שקרעי עשה הוא בגדר חבלה פנימית, בסדר גודל אחר. "כל יום נוסף שהגברת הזו ממשיכה לכהן בתפקידה, הוא חרפה לדמוקרטיה הישראלית, ופגיעה במדינה, בבטחונה ובאחדות העם. היא צריכה ללכת הביתה עכשיו!", קובע קרעי, נבחר ציבור שבמדינה מתוקנת היה נפסל מלהיבחר גם מלשמש כקריקטורה.

שר בישראל מוציא את דיבתה של פקידה בכירה וקובע כי היא פוגעת בביטחון. בשלב הבא יקבע שהיא משתפת פעולה עם חמאס ואחרי זה יבואו כמובן הדרישות להוצאה להורג. נשמע לכם דמיוני? תיזכרו מה נראה לכם דמיוני לפני שנה, לפני שלוש שנים ולפני תשע שנים, אז גילה נתניהו שניתן לרתום את הרשתות החברתיות למסע הכאוס וההרס שלו.

גלי בהרב-מיארה לא דאגה לממן ארגוני טרור ולא יזמה מסע הסתה נגד ישראלים. נתניהו עובד בזה כבר שנים. אבל גם אם נתניהו לא היה מחליט שישראל צריכה לעסוק בתיווך ספונסרים לחמאס, הציוץ של קרעי הוא עוד אחת מאינספור הוכחות לנזק הבלתי נראה שגרם נתניהו למדינת ישראל: בלי לשים לב, התרגלנו לכך שאנחנו ממנים ומממנים נבחרי ציבור לא בשביל לעבוד בשבילנו, אלא בשביל לצייץ ולצווח. ושהציוצים והצווחות האלה יהיו כמעט תמיד חלק מקמפיין הסתה כלשהו נגד מישהו מהמערכת השלטונית שהוא תמיד מי ש*אינו* חלק מהרשות המבצעת.

היועצת המשפטית לממשלה לא יצרה את משבר ההשתמטות של החרדים, לא יזמה את המדיניות ההרסנית של הטיפול בסכסוך עם הפלסטינים, לא הזניחה את הטיפול ביוקר המחיה ומערכות החינוך והבריאות. היא גם לא אחראית על כל אלה בשום צורה ואין לה את המילה האחרונה באף אחד מהתחומים האלה, או בכלל. אבל בישראל של נתניהו האשמה היא תמיד עליה – או על בית המשפט / התקשורת / האקדמיה / השלם את החסר.

"קצת פחות משבעה חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר, סיכום מצב: צה"ל מנצח, ישראל מפסידה", כותב בן כספית ב"מעריב", "הצבא מקדים את לוח הזמנים המקורי. ההערכה הייתה שצריך שנה של לחימה כדי להשתלט על כל קני הטרור ברצועה, צה"ל עשה את הרוב בחצי שנה ובזבז שבועות ארוכים באפס מעשה, בהמתנה לדרג המדיני, כלומר לנתניהו. אם היו נותנים לצבא לעבוד בקצב מלא כל הזמן, הסיפור היה נגמר אחרי ארבעה חודשים.

"לא, אני לא מתכוון ל'ניצחון המוחלט', שזו קריקטורה שהמציא נתניהו. אני מתכוון לשלב א' של השתלטות על השטח, לפני הפעלת מכסחת הדשא שתרד לפרטים ולמנהרות ותצוד את הסנווארים לאט ובהתמדה. בדיוק מה שקורה ביו"ש מאז חומת מגן, מבצע שנמשך כבר 20 שנה. מה קורה במציאות? צה"ל מדשדש במקום, פול גז בניוטרל. נתניהו לא מסוגל להחליט בשום נושא. כל ההישגים של הצבא נשחקים ומתפוגגים מכוח האינרציה: מכיוון שאין למי להעביר את המפתחות, אין למי לתת את השליטה, אין מנגנון או ישות או קומבינה אחרת כלשהי שייצרו אחריות על החיים ברצועה במקום חמאס, אז מה שיש זה חמאס".

ובחזרה לשר הבכיר ישראל כ"ץ: אחד האיומים הקשים ביותר על ישראל הוא הבידוד המתקדר סביבה, מהאקדמיה והמסחר ועד הספורט והבידור. מה עושה שר החוץ שלנו כדי להתמודד עם אפשרות של חרם עולמי על הספורט הישראלי, שהפך אפשרי בגלל האופן העקום והדפוק בו ממשלת ישראל מתנהלת? הוא מצייץ בטוויטר.

זה פשוט גאוני: נתניהו וממשלתו הפכו את האימפוטנציה שלהם לנשק התעמולה האולטימטיבי.

אתה יכול תמיד להאשים

אלעד זרט מראיין ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את פרופ' צבי מזא"ה, שזכה השנה בפרס ישראל לפיזיקה. מזא"ה מספר על עבודתו בפרויקט החללית האירופית Gaia. "זה פרויקט של מיליארד דולר. לבנות אותה, לשגר אותה. כל המדינות בסוכנות החלל האירופית תורמות כסף. ישראל לא חברה בארגון. אותי ואת שי צוקר, שהיה סטודנט שלי והיום הוא פרופ' פה בתל-אביב, קיבלו על סמך היכולות שלנו. הם חשבו שאנחנו נוכל לעזור להם. אבל סוכנות החלל הישראלית, שכבודה במקומה מונח, לא חלק מזה".

כיום, הוא מוסיף, גם אם ישראל היתה רוצה להצטרף, "אני חושש שהיא לא תתקבל בכלל. לא רוצים אותנו". "תראה", הוא ממשיך, "זה לא נוגע בי. אני חושב על האנשים הצעירים, שרק סיימו דוקטורט, וכמה שזה ישפיע עליהם. כל מי ששייך למוסד אקדמי, שנמצא במדינות החברות ב-ESO יכול להגיש הצעת מחקר ולקבל זמן על אחד הטלסקופים הפנטסטיים של ESO. זמן זה המון במקצוע שלנו. מאחר שישראל לא מקצה כספים, צריך לסמוך על שיתופי פעולה עם אנשים בתוך המדינות של ה-ESO. אחרי 7 באוקטובר אנחנו במצב מאוד קשה לשיתופי פעולה".

"עד כמה זה יכול להידרדר?", שואל זרט ומזא"ה משיב: "זה יכול להיות בהחלט הרבה יותר גרוע. נגיד, יכולים להגיד, אנחנו לא רוצים חברים ישראלים ב-Gaia. אני יכול לדמיין את זה. אני מקווה שזה לא יקרה. כל המדע שלנו תלוי בשיתופי פעולה בינלאומיים, ואם זה ייפסק המדע פה יידרדר לתהומות. ואתה יודע, ההגנה האווירית של ישראל מפני התקיפה האיראנית, מאיפה היא באה? אלה נטו פיזיקה והנדסה, שפותחו על ידי מדענים ישראלים שלמדו באוניברסיטאות על ידי גדולי המדענים שמדינת ישראל יכולה להציע. הם למדו את החשיבה ואת ההשראה, וכל זה ייעלם, וזה ייעלם מהר מאוד. מנהלי המדיניות של מדינת ישראל לרוע המזל לא מבינים את זה".

"אתה חושב שהם לא מבינים את זה?", שואל זרט.

"אני חושש שהם לא מבינים את זה. פוליטיקאים שאפילו לא יודעים אנגלית, בלי להזכיר שמות. יש אנשים שאומרים, מה אכפת לנו מהעולם, נסתדר בלעדיהם. מה זה, 'לא אכפת לנו מהעולם?', אנחנו קשורים בכל הנימים שלנו לעולם. כשהעולם יקיא אותנו – והוא מקיא אותנו יותר ויותר – אנחנו לא נוכל להחזיק פה מעמד. זאת הידרדרות שאי-אפשר להסכים לה. ורוב האנשים לא מבינים את זה. לפני 40 שנה, כשהייתי באמריקה, אמרתי את זה – העולם יקיא אותנו".

"המתנגדים יגידו לך, ראינו מה קורה כשסמכנו על העולם, לא יצא מזה טוב. תראה את ההפגנות באוניברסיטאות המובילות באמריקה", אומר זרט ומזא"ה ממשיך: "אתה יכול תמיד להאשים את מי שאתה רוצה, זאת לא השאלה. השאלה מה עשית שהגענו למצב הזה, ומה אתה יכול לעשות כדי לשפר אותו. בעיני העולם אנחנו עושים דברים שלא ייעשו. והאנשים האלה, שמפגינים באוניברסיטאות, יהיו אלה שמנהלים את העניינים בעוד כמה שנים. הם יהיו המנהיגים. עלינו מוטלת האחריות להכיר במצב שלנו, שהוא נורא ואיום. זה הדבר הראשון. אחר כך נתחיל להגיד מה קורה אצלם".

ב"ישראל היום" כותב הפרשן המשיחי מתי טוכפלד על האפשרות שבית הדין הפלילי בהאג יוציא צווי מעצר בינלאומיים נגד בכירים ישראלים בשל פשעי מלחמה: "בשיחות סגורות מאשימים בכירים בישראל את נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן".

"כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, באחת מ'מסיבות העיתונאים' שלו, ניצב בנימין נתניהו מול המצלמות וגער ארוכות בתקשורת שמעיזה לפרסם סקרים תחת אש", כותב כספית בטורו ב"מעריב", "[...] השבוע התראיין הסוקר האמריקאי של נתניהו, ג'ון מקלוקלין. הוא סיפר, בקולו, שנתניהו הזמין אצלו סקר ב־15 באוקטובר. סקר פוליטי. ללמוד על מצבו. אנחנו מדברים על שבוע אחד אחרי הטבח.

"[...] מי שמכיר את נתניהו, כמוני, לא מופתע. האיש הזה מכור לסקרים, ואין לו גרם אחד של מצפון בכל הגוף. ההפתעה היא מהחוצפה שסיגל לעצמו לנזוף ברשתות הטלוויזיה ובעיתונים שהחלו לבצע סקרים חודשיים לאחר הטבח. הוא עמד שם, מול הציבור והמצלמות, וגער בנו על סקרים שביצענו שמונה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, כשהוא הקדים אותנו בשבעה שבועות לפחות. מה זורם לאיש הזה בעורקים?

"האירוע הזה מביא אותי ל'שיטה'. מכונת הרעל לא נבנתה כלאחר יד. לא מדובר בכאוס מאורגן שמטרתו לגונן על המנהיג בכל מחיר. מאחורי המכונה הזו יש רעיון מכונן, יש שיטה, יש חשיבה, יש תכלול. זה הולך ככה: אם מגישים נגד נתניהו כתב אישום, יש לטעון ולהוכיח ולהתעקש שזה לא רק הוא, כל האחרים מושחתים. אם מתרחש אסון כבד במשמרת שלו ובאשמתו, יש לטעון ולהוכיח ולהתעקש שזו אינה רק אשמתו, זו אשמת כולם. לא עוצרים באדום: כולם, כולל כולם. פוליטיקאים, קצינים, אישי ציבור, אפילו עיתונאים. יש להטיל את הרפש ולהפיץ את הסחי ולמרוח את הטינופת על כולם. גם על אנשי שלטון החוק, על החוקרים, על הפרקליטים, על השופטים, על שאר משרתי הציבור".

במדור הספרים של "הארץ" מתפרסם מאמר ביקורת של נועם שיזף על ספרו החדש של מיכה גודמן. "'היום השמיני' הוא החיבור החשוב ביותר בגל הראשון של ספרי 7 באוקטובר. לא בגלל מה שיש בו, אלא בשל זהות מחברו: הדוקטור למחשבת ישראל מיכה גודמן, שהפך בשנים האחרונות לאינטלקטואל הציבורי הבולט בישראל", כותב שיזף, "[...] 'היום השמיני' הוא על כן, ניסיון להעניק משמעות רחבה ל–7 באוקטובר מצד מי שמייצג במידה רבה את האליטה הפוליטית והצבאית הנוכחית של ישראל.

"אלא שאפשר להבין את כל מה שצריך על הספר הזה כבר בהערת שוליים מספר 6 לפרק המבוא. 'לאחר 7 באוקטובר', כותב שם גודמן, 'שמתי לב למבוכתי, שבכל הספר ('מלכוד 67') לא התייחסתי כלל לדילמה של עזה. יתרה מזאת, לאורך 30 פרקי ההסכת 'מפלגת המחשבות' לא נגענו באתגר של חמאס. ממה נבע העיוורון הגדול הזה? זה משום שחשבתי שהמדיניות הישראלית בכל הנוגע לעזה היא מדיניות סבירה, וצריך להמשיך אותה, ולכן אין מה לחשוב עליה יותר מדי. נראה שלצערי, מבלי שהייתי מודע לכך, גם אני לקיתי בחשיבה הקבוצתית של המערכת המדינית והביטחונית'.

"וכאן זה נגמר", ממשיך שיזף, "כל המבוכה, הצער וחוסר המודעות אינם מובילים את גודמן לבדיקה ביקורתית של ההנחות, הרעיונות או התוכניות המעשיות שלו (במרכז 'צמצום הסכסוך' עמדו שורת צעדים מינוריים להגברת זכויות הפרט והכלכלה הפלסטינית, ללא עיסוק בשאלות היסוד, בהתנחלויות או בעזה), שזכו לפופולריות עצומה [...] מתברר שלא רק ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל יכולים לדחות את הסקת המסקנות לעתיד לא ידוע; גם לאינטלקטואלים מותר.

"ההלם של 7 באוקטובר אינו גורם לגודמן לבחון את דבקותו בסטטוס קוו כדרך חיים, או את תפקידו המסוים בתחזוקת המדיניות שהביאה לאסון הנוכחי. להיפך, בספרו החדש מנצל גודמן את המשבר לשיווק אותן תפישות בדיוק, ובראשן ההכרח להימנע מהכרעות בסוגיות שעומדות בשורש הזעזועים הישראליים — מהכיבוש ועד הרפורמה המשפטית. מהבחינה הזאת, הפער בין היומרה של גודמן לקלות הדעת שבה הוא מתייחס לרעיונותיו זועק לשמים. 'היום השמיני' אינו ניתוח של הרגע הנוכחי אלא סימפטום שלו: דוגמה מובהקת, מכאיבה ומבשרת רעות, לתרבות החפיף והיעדר האחריות, ולכך שגם אחרי 7 באוקטובר שום דבר בעצם לא השתנה.

"[...] הבעיה, לפי גודמן, היא שהאוחזים בעמדות מרכזיות אינם מודעים למרכזיותם, והם ממשיכים לשייך את עצמם למותגים פוליטיים כמו 'שמאל' או 'ימין', לתעב את יריביהם הפוליטיים ולהצביע למפלגות שאינן מסוגלות לשתף פעולה, בעוד שהפתרון למשבר הישראלי מונח לפתחם בדמותה של 'קואליציה של הסכמות רחבות'. ושוב, אי אפשר שלא לתהות על יהירותו של מי שלוחש על אוזנם של שלושה ראשי ממשלה, מצליח לפספס את הסיפור האמיתי, ואז מודיע שהאשם הוא בנו, שלא הבנו את החוכמות שלו וסתם רבנו בפייסבוק וברחובות. 'האם המפץ של ה–7 באוקטובר', שואל גודמן, 'שיחרר אותנו מההרגלים הפוליטיים ההרסניים שלנו?'. כולנו אשמים, איש אינו אחראי".

"[...] הקושי אכן מצוי במרכז הישראלי, אבל לא באופן שגודמן מתאר. במשך 20 שנה נמנעה ישראל מלגעת במתחי היסוד שלה, ובראשם הסתירה בין דמוקרטיה לכיבוש ואזרחות מוגבלת, בין היהדות האורתודוקסית למנגנון המדינה, ובין הפערים הכלכליים והחברתיים העצומים לקולקטיביזם הקיצוני שהמדינה תובעת מאזרחיה. במקום להציע פתרונות, פנה רוב המרכז לשימוש בכוח צבאי, ולברית פוליטית עם הימין הקיצוני ועם החרדים — ברית שמחירה הלך וגדל, עד לקטסטרופות של השנה האחרונה".

"אם לסכם זאת בקצרה", מסכם שיזף, "גודמן מציע ניתוח של החברה היהודית במנותק מהמשטר הישראלי".

מתעסקים בקקי

"עולם התורה למערכה רבתי נגד גזירת השמד: שתיקה מחפירה של הנציגות החרדית לנוכח פרסום המזימה השלטונית הנוראה 'לגיוס מדורג של בני הציבור החרדי בטווח הזמן המיידי'", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס" החרדי.

"המזימה מתגבשת ע"י משרדי הממשלה, ובראשם משרד הביטחון, כאשר עבודת המטה הראשונית צפויה להסתיים בתוך מספר שבועות. תדהמה בעולם התורה והחסידות בעקבות גל שמועות בתקשורת אודות מו"מ המתנהל בסתר עם גורמים חרדיים. ציבור היראים נקרא למאבק נחוש נגד גזירת הכיליון ח"ו המוטלת על עולם הישיבות, תוך הצבת חומה בצורה של התנגדות עזה, שהשלטון במדינת ישראל טרם הכיר עד כה".

"כביש 4 נחסם אתמול סמוך למחלף בני ברק בידי מפגינים חרדים שמחו נגד חוק הגיוס. המפגינים השליכו פסולת וגללי צואה ואף קשרו את עצמם בשרשראות ברזל", מדווח משה כהן ב"מעריב", "ארבעה מהם נעצרו. במקום נוצרו עומסי תנועה כבדים והנהגים הופנו לדרכים חלופיות. בהמשך, לאחר שהמשטרה השתמשה באמצעים לפיזור הפגנות, פונו המפגינים והכביש נפתח לתנועה".

בוקר טוב ריאד

"'העולם השתגע', אמר לי אמריקאי שביקר בריאד השבוע", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" (משום מה, בלי להגיד שמדובר בתום פרידמן, שכתב את הציטוט הזה בדיוק בטור שלו ב"טיימס"). "'בסעודיה השליט מכניס את הקיצוניים הדתיים לכלא; בישראל הוא נותן להם לנהל את המדינה'".

משטרה שקרנית

המשטרה היתה אחד היעדים הראשונים במתקפה של בנימין נתניהו נגד מערכת החוק והמשפט של ישראל, והיא עדיין תחת מתקפה מתמדת מצד מכונת הרעל שלו, אבל נתניהו לא רק מטנף. הוא לא כ"ץ וקרעי. הוא ליגה אחרת. נתניהו גם פועל לשנות את המציאות. להשחית בפועל את המערכות הציבוריות של ישראל.

במשך שנים עקבנו כאן אחר מאמציו של נתניהו להרקיב את רשות השידור, עד שקרה הבלתי ייאמן ומישהו סגר אותה והחליף אותה בגוף חדש. נתניהו עשה כל שביכולתו לעכב את הרפורמה ברשות, ואחר-כך כל שביכולתו כדי למנוע את הקמת התאגיד. לאחרונה פרסמנו כאן תחקיר ארוך של חן אגרי על האופן בו פירק נתניהו את השירות הציבורי בישראל, בתמיכתו והדרכתו של פורום קהלת. המינוי של איתמר בן-גביר, עבריין מורשע ופרחח, לשר המשטרה, דאג לכך שגם המשטרה (לא פאר היצירה מלכתחילה) תעבור תהליך השחתה מואץ.

צר לי להפריע את מנוחת שישי, אבל קשה לשבת בשקט כשמפקד מחוז ת"א משקר.
ניצב פרץ עמר אומר ל"ידיעות אחרונות" באופן חד משמעי שיעקוב אבו אלקיעאן שנהרג באירוע באום אל חיראן ב-2017 הוא מחבל שביצע פיגוע מכוון. זה שקר. מח"ש קבעו, שב"כ קבעו, רה"מ התנצל אבל עמר ממשיך להדהד את השקר.
>> pic.twitter.com/vz5Ed7EmXv

— Josh Breiner (@JoshBreiner) May 3, 2024

היום מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון, נדיר למדי, עם מפקד מחוז תל-אביב ניצב פרץ עמר, מינוי של בן-גביר. תפקיד מפתח בעידן נתניהו, בשל ההפגנות המתמקדות בעיר. מישהו הרי צריך להכות את המפגינים. בין היתר מדבר עמר על יעקוב אבו אל-קיעאן, בדואי שנורה למוות על-ידי המשטרה, ושהופצה נגדו עלילה כי היה מחבל. עמר חוזר על העלילה – וב"ידיעות אחרונות" מדגישים ב"ליד". הכתב, אדם קוטב, לא מאתגר.

ובכן, "צר לי להפריע את מנוחת שישי, אבל קשה לשבת בשקט כשמפקד מחוז ת"א משקר", כותב היום בטוויטר כתב המשטרה של "הארץ", ג'וש בריינר. "מח"ש קבעו, שב"כ קבעו, רה"מ התנצל, אבל עמר ממשיך להדהד את השקר". ההמשך כאן.

אוח, הטעויות האלה

עמית סגל הוא לא ניצב במשטרה. כשהוא מפרסם שקר – הוא מתקן את עצמו. ובכן, לא ממש. הוא פשוט מחליף הטעיה בהטעיה (באופן אירוני, השקר הוא על משטרת ישראל).

"תיקון", נכתב בסוף טורו ב"ידיעות אחרונות", "בטור הקודם, שעסק במשפט נתניהו, נכתב בטעות שעל ראש הסגל של נתניהו הופעלה האזנה מסוג פגסוס. בפועל היה מדובר בהאזנה 'רגילה', גם היא ללא אישור היועמ"ש ובניגוד לחוק".

על העובדה שסגל פירסם ב"ידיעות אחרונות" (ובחשבונותיו ברשתות החברתיות) את השקר הבוטה בדבר התקנת תוכנת ריגול בטלפון של נתן אשל, כתב כאן אורן פרסיקו בזמן אמת. אני הוספתי את שני הסנט שלי ואיתמר ב"ז סיכם כאן. אני מאמין שסגל בכלל לא ידע שהוא מפרסם שקר ושמדובר, כלשונו, בטעות. לדעתי, הוא פשוט פירסם מה שנשלח אליו מסביבת נתניהו, בלי שטרח להתעמק. סגל הרי לא מסקר את משפט נתניהו, מן הסתם לא בקי בפרטים (ויש אינספור כאלה) ואותה תזה בדיוק, עם אותו פרט שקרי, הופצה על ידי שחקנים קבועים במכונת הרעל של נתניהו.

אבל מה שמעניין לא פחות הוא התיקון. קודם כל, עצם העובדה שסגל נאלץ לפרסום תיקון. אני בטוח שזה עלה לו בדם, ומעניין מה היה הלחץ שגרם לו לעשות זאת ולא לסמוך על כך שאחרי שתי דקות במילא אף אחד לא זוכר כלום משום דבר (אגב, בחשבון הטלגרם הפופולרי שלו, לא התפרסם תיקון).

וכמובן, מה שמעניין לא פחות, הוא שהתיקון הוא בעצמו סילוף של האמת.

ההאזנה לנתן אשל הותקנה כחוק, כדת וכדין, בצו חתום של בית המשפט (השופטת רות לורך, סגנית נשיא ביהמ"ש המחוזי בלוד). על כך אין ויכוח. אם סגל רוצה, אפשר לשלוח לו את הצו.

האם ניתן אישור של היועמ"ש להאזנה? תנ"צ כורש ברנור, שעל העדות שלו כתב סגל את הטור ההוא, העיד במפורש שההאזנה אושרה על-ידי מפקדו, ראש אגף החקירות, אחרי שעלתה בדיונים אצל היועמ"ש מנדלבליט. בניגוד לטענת עורך הדין של נתניהו, אין שום הוכחה שאישור כזה בכלל נצרך – אין דין האזנות לסביבתו של נתניהו כדין האזנות לנתניהו עצמו – ובטח שאין שום הוכחה שאישור כזה לא ניתן.

יתכן כמובן שבעתיד יוכח כך או יוכח אחרת, מי יודע, אבל כרגע, לכתוב שהאזינו לנתן אשל "ללא אישור היועמ"ש ובניגוד לחוק", זה פשוט לצטט ספקולציה נטולת ביסוס של חשוד בעבירה. שהוא במקרה גם ראש ממשלה ומקור עיתונאי פורה.

ואם כבר עמית סגל, היום הוא תוקף את הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן על כך שאינו תוקף את המפגינים הפרו-פלסטינים באוניברסיטאות, ואת התקשורת הישראלית והאמריקאית על כך שלא תקפה אותו בשל כך. "כאשר דונלד טראמפ התייחס ב-‭2017‬ לחבורת צועדים אנטישמית מהימין הקיצוני ואמר 'יש אנשים טובים מאוד בשני הצדדים', רעש היקום, ובצדק. עכשיו – דממה". במציאות, טראמפ נתן את התואר "אנשים טובים" לא ל"צועדים אנטישמים" אלא לניאו נאצים שדרסו מפגינה ופצעו מפגינים נוספים בשרלוטסוויל.

סימניה

"הירידה במשקל הובילה את איש העסקים חנוך ברקת להבנה שאין לנו בחירה חופשית בצריכת המזון – והוא יצא למסע להצלת העולם ממגפת המזון האולטרה-מעובד ועתיר הסוכר", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של רוני לינדר ב"דה מרקר", "בדרך לשם הוא נאבק בפוליטיקאים, ברגולטורים, בתקשורת ובחברות המזון. 'אין הבדל בין תעשיית המזון לתעשיית הטבק. ההתנהלות שלהן דומה מאוד'".

הוכחות לקיומה של חומה סינית

יורים בנגמ"ש

בניגוד לקמפיינים פוליטיים, שם שולט הנגטיב, בקמפיינים מסחריים חברות נזהרות מלדרוך זו על אצבעותיה של זו באופן מופגן – אם בכלל. בשוק ריכוזי כמו ישראל, עדיף לשתף פעולה ולדפוק יחד את הצרכן. לאחרונה, בנק מזרחי שבר את האומרטה ונכנס בבנק לאומי, והחלה סדרת פרסומים שליליים הדדיים. היום מתפרסמת מודעה נוספת בשרשרת, הפעם של לאומי נגד מזרחי.

הסיבה? מי יודע. אולי במזרחי השתכנעו שאין להם מה להפסיד מלהתגרות בממותה הגדולה יותר. אולי הידיעה שבאמתחת בעל השליטה נמצא גם ערוץ הטלוויזיה המונופוליסטי של ישראל – ערוץ 12 – סייעה להחלטה. ואולי הסיבה פרוזאית יותר, ופשוט מנכ"ל אחד שכב עם אשתו של מנכ"ל אחר או ילד של פרסומאי א' הרביץ בגן לילד של פרסומאי ב'. כך או אחרת, מה שבטוח הוא – אנחנו משלמים גם על המודעות האלו.

סערת ההרגל

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "המינוי והסערה". היא מתפרסמת מעל לתמונותיהם של ראש אמ"ן החדש תא"ל שלומי בינדר ומפקד פיקוד המרכז החדש תא"ל אבי בלוט. כותרת המשנה מציינת כי "השניים נחשבים קצינים חדים ומוערכים" וכי סמוטריץ' ובן גביר מתנגדים למינוי. לא בדיוק סערה, לא? אבל בלי קשר למחלוקת שיש או אין סביב המינויים במטכ"ל, כל הכבוד ל"ישראל היום" שלמרות מותה של העיתונות המודפסת ממשיך לשמור על המסורת הטבלואידית ולהשתמש בדימוי אולי הכי עבש ומשומש בתולדות העיתונות הישראלית.

אגב, לצד הכותרת הראשית נדפסת כותרת נוספת: "ישראל בנקודה קריטית: על סף מחסור ברכיבים ביטחוניים חיוניים". "בלעדי", כתוב מעל לכותרת. באיזה עולם פרסום בלעדי על איום ביטחוני קריטי, לא פחות, הוא כותרת חשובה פחות מקמפיין פוליטי של ראשי הציונות הדתית? ובכן, בעולם שלנו. בעולם של נתניהו, טראמפ, פייסבוק וטוויטר. בעולם שבו מילים חשובות ממעשים. אחרי הכל, איזו סערה כבר אפשר לייצר סביב מחסור אקוטי ברכיבים ביטחוניים חיוניים?

המינויים במטכ"ל מגיעים גם לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", אבל שם מתמקדים לא בביקורת הפוליטית אלא בביקורת על חלקם של הממונים במחדל ה-7 באוקטובר. "מטכ"ל אלופי עזה" היא הכותרת. "כמה מהקצינים שמינה אתמול רא"ל הרצי הלוי ניצבים כבר חודשים ארוכים בחזית הלחימה, והוכיחו את עצמם בשדה הקרב, אלא שרבים טענו אתמול שלקברניטי המחדל הצבאי ב־7 באוקטובר אין סמכות לקבל החלטות, ובקצה הימני של הממשלה דרשו: לפטר את גלנט", נכתב בכותרת המשנה.

קשת 12

"קמפיין יום העצמאות של קשת היה אפילו יותר צפוי מהדשדוש של ישראל במלחמה. לא היה צל של ספק שדווקא בשנה כה טראומטית, שמחייבת קודם כל קצת צניעות, התבוננות פנימית וחשבון נפש, בערוץ 12 יפיקו סדרת סרטונים שחוגגים את התפיסה הארגונית, לפיו לא מדובר בתאגיד למטרות רווח אלא בפנים היפות של המדינה, והטאלנטים והטאלנטיות הם לא בדרנים מוכשרים ומתוגמלים היטב, אלא תמצית כל מה שאהוב בישראליות", כותב עינב שיף בטור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"ידיעות אחרונות".

כדאי לקרוא את הטור כולו.