באמת שמזמן לא נראה כאן סיקור שטחי כמו סיקור ההפגנות בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית.
בחדשות 12 יונה לייבזון השתמשה, בכתבה ששודרה אתמול (24.4), בתמונות שתיעדו הפגנות מחוץ לקמפוס של קולומביה, שבהן צעק קומץ של אנשים שיש לשרוף את תל-אביב. היא גם הציגה שלט של מפגינה בודדה רעולת פנים ועליו אמירה אנטישמית. כמו אחרונת הצייצנים הימנים שמחפשת בנרות דגל פלסטיני בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית כדי להכתיר את כל ההפגנה כתומכת טרור.
נריה קראוס, שליחת חדשות 13 בניו-יורק, דיווחה אתמול במשדרי האקטואליה השונים בערוץ 13 מתוך הקמפוס של אוניברסיטת קולומביה. קראוס השתמשה בדיווחים שלה בשלושה מושגים: "הפגנות פרו-פלסטיניות", "הפגנות אנטי-ישראליות" ו"הפגנות אנטישמיות", כאילו היו מילים נרדפות.
כשגיל תמרי ניסה להסביר לאודי סגל במהדורת חדשות 13 שלא מדובר בהפגנות אנטישמיות אלא בהפגנות אנטי-ישראליות, דבריו נקטעו והמגיש עבר לדבר על אישור הקונגרס לסיוע הצבאי האמריקאי לישראל. באולפן של רביב דרוקר, בתוכנית "אזור מלחמה" בערוץ 13, ישבה פרופ' רבקה כרמי, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, והוסיפה שמן למסגור האנטישמיות. שוב, בלי לתת לדברים הקשר.
ערבוב המושגים מייצר תחושה שרודפים יהודים בניו-יורק, ועיתונאים ועיתונאיות נלהבים עומדים בפתח הקמפוס בצפון מערב מנהטן ומדווחים מלב המאפליה משל היו במשימה לאומית בעורף האויב.
זו אותה תקשורת שנמנעת כבר יותר מחצי שנה לעשות את תפקידה ולהראות גם לצופים, למאזינים ולקוראים בישראל את מה שקורה בעזה. באותו האופן, רק מי שצורך תקשורת אמריקאית מבין שמדובר בגל עצום, מתפשט, של הפגנות בעד הפלסטינים ונגד ישראל. לא התפרצות מוזרה של אנטישמיות.
שתי העובדות הללו - הצנזורה הקשוחה שמיישמת התקשורת הישראלית על סיקור האוכלוסייה ברצועת עזה והמיסגור של ההפגנות הפרו-פלסטיניות בארה"ב - קשורות קשר הדוק. מי שאינם מודעים לנעשה ברצועה, אינם יכולים להבין את התגובה לכך אצל מי שכן מודעים.
לנו, לציבור צרכני התקשורת בישראל, לא מראים באופן שוטף מה קורה בעזה. חוץ מקוראי עיתון "הארץ" ועוד כמה אתרי חדשות במחוזות הנישה, רוב צרכני התקשורת המיינסטרים לא ראו במשך חצי שנה מה ישראל עשתה בעזה. לא ראו את המשבר ההומניטרי, לא ראו את הילדים ההרוגים, לא ראו את עשרות ואלפי הגופות שמחולצות מתחת להריסות, לא ראו את אלפי היתומים, לא ראו את הרעב, את המחסור בתרופות, במים במזון.
בישראל רואים רק מה שהצבא רוצה שנראה ורק מה שלא יפגע ברגשות הצופים. רובנו - אולי בצדק - עסוקים בטבח של ה-7 באוקטובר וב-133 החטופות והחטופים שעדיין נמקים במנהרות בעזה. אבל העולם רואה דברים אחרים. העולם רואה את מה שלא מראים לנו.
ועל רקע התמונות שמגיעות ערב ערב למהדורות החדשות בכל רחבי העולם המערבי ובכלל, מתפתח כעס ומתפתחת ביקורת נגד ישראל. זו ביקורת לגיטימית. לגיטימי לשאול למה צריך להרוג כל כך הרבה ילדים, גם אם זה לא נעשה בכוונה.
לגיטימי לדרוש את הפסקת המלחמה. לגיטימי לקרוא להפסקת הכיבוש, לגיטימי לדרוש לשחרר את פלסטין מעול הכיבוש הצבאי שנמשך כבר יותר מחצי מאה.
כל אחת מהדרישות האלה הובעו כאן, בישראל, במשך עשרות שנים בפורמטים שונים, בניסוחים שונים, בסיסמאות ברחובות, במאמרי דעה, במחקרים אקדמיים, במאות ואלפי כתבות בכלי התקשורת, בוויכוחים, בפאנלים אינסופיים באולפני טלוויזיה ורדיו.
אין דבר שלא נאמר כבר כאן. וזה לא היה אנטישמי. זו היתה ועודנה ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן. ואגב, גם להגיד דברים נגד הציונות זו עמדה לגיטימית שחוסה תחת חופש הביטוי וחופש המחאה. גם בארץ יש מי שמגדירים עצמם אנטי-ציונים. זה לא בקונצנזוס, אבל זה גם לא פשע.
הטבח שביצע חמאס החזיר לסדר היום העולמי את הסוגיה הפלסטינית. ישראל לא יוצאת נקייה מהדיון הזה. בוודאי לא ישראל שמונהגת על ידי שורה של שרים ימניים, משיחיים, סיפוחיסטיים, שמקדמים עכשיו התנחלויות בעזה. זה הקונטקסט שבתוכו צומחות ההפגנות האלה בקמפוסים האמריקאיים.
אנחנו יכולים להסיט את המבט ולהגיד, טוב, סמוטריץ' זה לא מדינת ישראל. אבל הוא כן. הוא שר האוצר, ואורית סטרוק היא שרה בממשלת ישראל וגם איתמר בן גביר. לכן כשסטודנטים באוניברסיטת קולומביה קוראים Free free Palestine, זו קריאה לגיטימית לנוכח העובדה שפלסטין נמצאת תחת כיבוש כבר יותר מחצי מאה. אין בזה שום דבר אנטישמי.
וכן, יש בשולי ההפגנות האלה גם אמירות קיצוניות, כמו הקריאה לשרוף את תל-אביב או להשמיד את ישראל. גם בישראל אנחנו שומעים לא פעם את הסיסמאות "שיישרף לכם הכפר" או "מוות לערבים" בהפגנות, פעולות מחאה או סתם משחקי כדורגל ברחבי הארץ.
לכן, לצייר את כל הפגנות הסטודנטים בקמפוסים האמריקאיים כגל של אנטישמיות, אינו מעשה עיתונאי רציני. עיתונות רצינית היתה צריכה לתת את ההקשר, עיתונות רצינית היתה צריכה להבחין בין אנטישמיות - שהיא פסולה על כל צורותיה - לבין אנטי-ישראליות וביקורת על ישראל, ביקורת לגיטימית שנשמעת גם בישראל.
עיתונות רצינית הייתה צריכה לתת את מבט העל ולא להיסחף ולצעוק "אנטישמיות" על כל קריאה נגד האופן בו מתנהלת ממשלת ישראל.