עיתונות היא עבודה כפוית טובה. ליקוט סיזיפי של עובדות, פעמים רבות כאלה שגורמים רבי-כוח מעוניינים להסתיר ולעמעם. אחר-כך הצורך לנתח ולפרש אותן באופן משכנע, בהתאם להשקפת עולמו של העיתונאי. שהרי גם הדיווח היבש ביותר אינו "נייטרלי".

ולבסוף, הפרסום. פעמים רבות זהו השלב המאתגר ביותר: לחצים מבית ומחוץ, ניסיונות שכנוע ואיום. לפעמים הפרסום הוא רק שלב בדרך: אחריו נמשכים האיומים, מתחילים החרמות ולפעמים גם התביעות ומסעות רדיפה ברשתות החברתיות.

הרבה יותר קל להיות איש-תקשורת. במקום לריב עם אותם גורמים רבי-כוח, אפשר למצוא אחד כזה, להידבק לאחוריו ולשרת אותו בנאמנות. כך לא צריך לעסוק באותה מלאכה סיזיפית - היחצנים והדוברים כבר יגישו לך את התוצרת לעוסה, צריך רק להדביק ברוק.

המחיר פעוט: ביקום תקשורתי שמעוצב בידי יועצי התקשורת של טראמפ, נתניהו ושות', שפרור ומתן שירותים תקשורתיים אינם נחשבים לעוונות (בעולם כזה, ת'כלס, שום דבר לא באמת נחשב עוון. אולי חוץ ממספר נמוך של עוקבים בטוויטר). התגמול, עצום: המקור העוצמתי ידאג להדהד אותך בנכסי הסושיאל שלו, לפנק אותך בסקופים ולהפנות אליך את קהל מאמיניו/חסידיו/תומכיו באינדונזיה ובהודו. למתקשים, מובטחות גם משרות בכלי תקשורת נבחרים.

ואם המצפון מציק, אצל אנשי-תקשורת שעוד חונכו על ברכיהן של מסורות מקצועיות ואתיות שאבד עליהן הכלח, אפשר "להתחזק", להגיד לעצמך שהמטרה מקדשת את האמצעים או פשוט לסובב את כפתור הציניות למקסימום ולצחוק כל הדרך אל הבנק.

הסג"לים והסגלים

אראל סג"ל ועמית סגל, שניים שהיו פעם עיתונאים, כתבו היום שניהם על עדותו של תת-ניצב כורש ברנור במסגרת משפט נתניהו (או "משפט המו"לים", כפי שאנחנו נוהגים לקרוא לו כאן, ב"עין השביעית"). שניהם מגלגלים בזפת ובנוצות את החוקר הוותיק, שהוביל את חקירות "תיק 1000" ו"תיק 2000". סגל גם מלגלג עליו ולועג לו.

ברנור אמנם שילם בקריירה שלו על האומץ לחקור את נתניהו: קידומו נעצר והוא נשלח ל"גלות" במכללה לשוטרים בבית-שמש, ואילו סג"ל וסגל רוו נחת מהשירות שהם מעניקים לנתניהו - אבל זה לא מפריע להם להתמסר לעולם ההפוך של נתניהו, בו הוא, הדמות הציבורית החזקה והמשפיעה בישראל, היא בעצם הקורבן האומלל והחלש.

קונספירציית "תפירת התיקים" של נתניהו, הזויה ומופרכת ככל שתהא, היא כבר בגדר עובדה מוגמרת עבור מיליוני ישראלים. לא בגלל דמויות משולי המחנה כמו אלי ציפורי, אלא בגלל הסג"לים ובעיקר הסגלים. האופן שבו הם עושים זאת, הוא שיעור בעיתונות העת-החדשה, עיתונות השיפרור.

סגל וסג"ל מכבירים פרטים כשהם כותבים על עדותו של ברנור, תענוג. אבל בלב שאלה מנקרת: הרי לא סגל ולא סג"ל לא היו באולם בית המשפט בזמן שתת-ניצב כורש ברנור נתן את עדותו, ובזמן שעורך-הדין עמית חדד, בא-כוחו של נאשם מס' 1 בנימין נתניהו, חקר את ברנור. גם הפרוטוקולים של אותם ימי עדות וחקירה - בהתאם למסורת טחנות הצדק האיטיות להחריד של מערכת המשפט שלנו - טרם פורסמו.

כיצד, אם כן, מוכיחים סגל וסג"ל בקיאות גדולה כל כך בכתבי ברנור את חדד?

יתכן, כמובן, שיש לכך תשובה מתחום העיתונות: אולי השניים שכרו מתמללת שישבה באולם והעבירה להם את הדברים. אולי הם פינו כמה שעות וישבו עם מי שטרח להגיע לאולם בית המשפט על מנת להבין ממנו מה באמת קרה שם. ויש אפשרות נוספת, מתחום העיתונות החדשה: שני אנשי התקשורת הללו פשוט קיבלו מסמך מוכן מסוללת הדוברות והיחצ של נתניהו, ניסחו אותו בלשונם ולחצו "פרסם".

יהא המקור אשר יהא, יש הבדל בין סגל לסג"ל. סג"ל אינו מעמיד פנים. הוא אינו מסתיר את היותו כלי בשירות האינטרסים של נתניהו וחייל בצבאות ה'-ביבי. עבורו, מדובר במלחמת קודש. לא תמיד ברור נגד מי: הסמולנים, הפרוגרס, הליברליסטים, הגויים, תרבות המערב, הטעם הטוב - אבל בכל מקרה, מדובר באידיאולוגיה כלשהי. הוא אותנטי כשהוא מזיע בחליפה, הוא צועק כשהוא כועס (הוא תמיד כועס), וגם אם הוא משקר - אני מאמין לו.

סגל, לעומתו, מקפיד תמיד לשמור מרחק נגיעה מהמאורעות, לרחף כבלון ולעקוץ כצלופח. כמו נתניהו, הוא לא מזיע בציבור ולא תתפסו אותו לא מאופר.

ויש עוד הבדל: סג"ל באמת מושקע בביביזם. הוא לא מקדם את קונספירציית "תפירת התיקים" כחלק מאיזו עסקת תגמולין מורכבת או יחסי תן-וקח עם מקורות. הוא בפנים על בסיס יומיומי, ולכן כשהוא מפרסם טור כמו זה שפירסם היום, הוא יודע כיצד לדלג מעל המוקשים היותר ריחניים ולהימנע משקרים בוטים. הוא קולני, בוטה ומרסס רוק סביבותיו, אבל מקפיד בדרך-כלל להישאר עמום כשהדברים נוגעים לעובדות קשות.

סגל הוא שחקן שמשחק על כל המגרש. פופולרי הרבה יותר מסג"ל, ומי שמתחזק עדיין תדמית עיתונאית "של פעם" בשבתו כטאלנט בחדשות 12 ו"ידיעות אחרונות". הוא לא עובד בתחזוקה היומיומית של קונספירציות משפט נתניהו. אולי לכן, הטור שלו היום לא רק מקדם תיאוריית קונספירציה, הוא גם מרושל באופן מביך.

אורן פרסיקו, בסקירת העיתונות השבועית של "העין השביעית", הצביע על - בואו נקרא לזה "משגה" - הבוטה ביותר בטור: לפי סגל, השבוע התברר במהלך עדותו של ברנור כי "הופעל פגסוס בלי אישור היועץ, כדי להאזין, בניגוד לחוק, לשיחותיו עם ראש הממשלה".

מבזק מציאות: השבוע לא התברר כזה דבר בבית-המשפט. לא נקבע, לא הוכח, לא התברר. היכן זה כן נכתב? אצל אלי ציפורי, ביביסט אדוק עד-כדי כך שסגל הוא עבורו כופר מסוכן.

סגל חושב שהוא לא סג"ל. הוא לא הוגלה לערוץ 14, הוא מקפיד על דיקציה ובמקום לצעוק הוא רוטן. בטח שהוא לא ציפורי, הוא ממש ייעלב אם רק תרמזו זאת. אבל האמת היא שאם בעוד כמה שנים, אחרי שנסיים לתלות את אחרון השמאלנים, בית המשפט יפוזר ונתניהו יזוכה - מילצ'ן ופאקר יממנו מטוס עיתונאים לחגיגות במיאמי: סגל ימצא את עצמו עומד, כאחד האדם, בתור לשמפניה הוורודה בכוסיות הפלסטיק, עם סג"ל מאחוריו וציפורי מלפניו. הוא יגלגל עיניים ימינה, ואז שמאלה. אבל לא יישאר אף אחד שאפשר יהיה להאשים.