מעשה בבכיר בעיתונות הישראלית, ג'ון דו נקרא לו, שבמשך חודשים חישבו מדורי הברנז'ה את קצו לאחור: פעם אחר פעם התפרסמו ידיעות שרימזו כי בעלי המניות ונציגיהם עומדים להחליפו, להדיחו או לדחוף אותו החוצה בשלל טענות אנונימיות: אינו מספק את הסחורה, לא אהוד על מפקדיו וכיוצא בזה.
והנה, בוקר אחד התגשמה הנבואה והבכיר התפוטר. מיד החלו מדורי הברנז'ה במלאכת האשכבה: ציטוטים מפי שורה של "מקורבים" לג'ון, שהתלוננו בשמו על התנכלויות והנחתות מלמעלה ושאר מרעין בישין. מסקנת הברנז'אים היתה בדרך כלל זהה – הבכיר שלנו התפטר מחוסר ברירה. מוסרית כאילו.
כשלעצמי איני יודע עד עצם היום הזה מה הסיבה האמיתית להתפטרות (פיטורים?), וגם אתם לא, כי במקום לספק לציבור העיתונאים שהיה כפוף לו הסבר, במקום לנמק את התפוטרתו בפני קהל צרכניו, במקום לענות על השאלה המתבקשת (והחשובה) – כן או לא התערבו המו"לים שלו בניהול השוטף של מערכת החדשות – מילא הבכיר פיו מים והשפריץ את המידע רק באופן סלקטיבי ואנונימי, מפי אותו שטף "מקורבים" בלתי נגמר.
כן, כאלה הם הבכירים בתקשורת הישראלית: רק תן להם כתב ברנז'ה, ומיד יתגלה כי כמו שרים וראשי ממשלה, גם להם מקורבים המבלים בשיחות סגורות.
ג'ון שלנו מרח את החיבוטים וההשערות על פני ימים מספר. נדמה היה שהוא אפילו מתחיל ליהנות מחרושת השמועות. לבסוף ניתנה לו ההזדמנות הפומבית והאלגנטית לשים להן קץ: הוא הוזמן להשתתף בפאנל יוקרתי שעסק בעיתונות ובעתידה. היש נסיבות נוחות יותר להכות על חטא, לשתף בסודות ולקונן את תוגתו של המקצוע דרך סיפורך האישי? הנה הנה, נדרכו העיתונאים, הגיעה עת האמת. סוף-סוף נדע מה קורה מאחורי קירות הפלדה ומי באמת מנהל שם את ההצגה.
איש לא הופתע, לפיכך, כשהשאלה הראשונה שהופנתה אליו, חדה כתער, היתה: אז מדוע התפטרת, אדון דו? הוא לקח את הזמן, שאף אוויר מלוא ריאות, כיחכח קצת וחייך מאוזן לאוזן. את המתח באולם היה אפשר לחתוך בסכין. ואז הודיע בהנאה גלויה של מדקר סיני המסרב לשלוף את המחטים מבשרו של המטופל: "אני לא אספק לכם היום תשובה. יש הסכם ג'נטלמני שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ". אמר ולא יסף. אפילו הרוגאלך הנצחיים בשולחן התקרובת הצליחו להתייבש עוד יותר.
לבלות עם משפחתי
נזכרתי בבכיר ובהסכם הג'נטלמני המגוחך שלו השבוע, כשקראתי את הודעת הפרידה המלבבת של מנכ"ל חברת הקופונים העולמית גרופון, אנדרו מייסון, שפוטר אחרי כמה רבעונים לא מוצלחים. מייסון, שגם ייסד את החברה, פתח את מכתבו לעובדים בקלישאה הצפויה: "לאחר ארבע וחצי שנים נפלאות ועמוסות כמנכ"ל גרופון, החלטתי שאני רוצה לבלות יותר זמן עם משפחתי", ואז, בתפנית של 180 מעלות, עבר לספר על הנסיבות האמיתיות של עזיבתו:
"זה היה בצחוק – פוטרתי היום. אם אתם תוהים למה… נראה שלא שמתם לב. החל ממדד שנוי במחלוקת וכלה בחולשתנו בשני רבעים שבהם לא עמדנו בציפיות שלנו, ומחיר מניה שנע סביב רבע מהמחיר היציג – אירועי השנה וחצי האחרונות מדברים בפני עצמם. כמנכ"ל, אני אחראי לכך".
לא הרבה מנהלים בשירות הציבורי או הפרטי בישראל מעיזים כמו מייסון לחלוק עם הציבור את הנסיבות המדויקות של עזיבתם. רובם עוזבים בשקט ומעדיפים לנגב את הדמעות בחבילת אופציות או מניות שמנמנות מאשר עם גזיר עיתון ובו ראיון חושפני. את הנסיבות האמיתיות לפיטורים/התפטרות/פרישה של שי אגסי, גליה מאור או אפילו נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ושר התקשורת משה כחלון – אם למנות את המקרים הבולטים מהעת האחרונה – נגלה, אם בכלל, רק אחרי שנים, כשיהיה להם ספר או מיזם חדש לקדם. עד אז נתמכר לספקולציות.
אבל מה שמפתיע הוא שגם בעיתונות אימצו את הפרדיגמה השקרית המאפיינת את עולם העסקים הקר והמנוכר או את העולם הפוליטי הנכלולי. כאילו דין עיתון וערוץ טלוויזיה כדין בנק או מפעל לייצור תחתונים. כאילו העורכים הראשיים של כלי תקשורת אינם נוהגים להתפאר (כל עוד יש להם מקום עבודה) בעצמאות מחשבתית, קו מערכתי מנותק מלחצים כלכליים והחלטות עריכה המונעות אך ורק משיקולים עיתונאיים פרופר. כאילו אינם אנשי ציבור המטיפים מוסר לכל העולם, חוץ מלעצמם.
לא, החובה הציבורית אינה חלה עליהם. הרי יש להם "הסכם ג'נטלמני". ובכלל, "לא יורקים לבאר ששתית ממנה" (שלא להזכיר את הגרסה המלוכלכת יותר של הפתגם הזה), ובעיקר לא אומרים את האמת. כי אור השמש מחטא רק במקומות שאנחנו מסקרים, לא במקומות העבודה שלנו. כי האמת מפריעה לתהליך השיקום של המערכת, ובעיקר, היא פוגעת בתהליך השיקום של העורך הפורש/ מפוטר, המעוניין לשדר, בכל מחיר, שהוא לא טראבל מייקר.