מויטגנשטיין (ה"מאוחר") למדנו שהמשמעות של השפה שמשמשת בפינו ביום-יום נקבעת מתוך השימוש – מתוך השאלה מה עושים איתה בפועל. אין מילון מוסכם עם הגדרות מלוטשות, אלא משמעות דינמית שנקבעת "תוך כדי תנועה".

ובאמת, אפשר היה להבין שכתבת השער של גיליון "שבת" של "מקור ראשון" בשבוע שעבר - "אני לא קורא לזה טרנספר - שלושה הוגים בשיח על פתרונות היום שאחרי" - היא למעשה תרגיל תיאורטי מחושב, חינני, כמעט סאטירי. שהרי המוסף הוא מוסף תרבות וספרות. אם היו רוצים לפרסם כתבה פוליטית, היו מפרסמים במוספים "דיוקן"' או "יומן". אם כך, מה שנראה היה במבט ראשון כמו מניפסט פוליטי צריך בעצם להיקרא בזהירות כתרגיל ספרותי חולמני למדי – לא יותר ולא פחות.

אמנם, בכתבה לא מצוטטים ספרים, אבל המילון החי של העברית המדוברת נפתח בה כמה פעמים. "אני בכוונה לא משתמש במילה טרנספר", טען ד"ר יואב שורק (גילוי נאות: אנחנו מיודדים מזה כמה שנים, ואני רואה בו אדם מוכשר ובן-שיח בכמה מובנים) בפני המראיין. הרי זה מונח "מאיים" כהגדרתו. מהיום אמרו: "שחרור".

עצם השימוש במילה "שחרור" הייתה משחררת דיה, עד כדי כך שהיא אפשרה לאיש ימין כמו שורק לקרוא לעזה "כלא". אבל השחרור האמיתי הוא כמובן השחרור מאחריות ישראלית מלכתחילה: עזה היא אמנם כלא, אבל כזה שהפלסטינים "עזרו לבנות במו ידיהם, ושרבים מהם מעוניינים לצאת ממנו לחופשי".

אם כך, בעזה יושב לו ציבור דו-קוטבי, שלפעמים מאמלל את עצמו בשוגג וב"גרמא" ולפעמים פשוט לא יודע איך לממש את רצונו הכמוס. אם בספרות עסקינן, מפתה לדבר כאן על גולום מ"שר הטבעות" – אותו הוביט מזדקן שמשחית את נפשו בתאוות בצע וסובל מפיצול אישיות בין דמות כנועה ורכרוכית לבין רוע אכזרי, חייתי.

"אני לא קורא לזה טרנספר", כותרות הכתבה באתר "מקור ראשון"

ואם לא טרנספר, אז מה כן? שלושת המרואיינים – שורק, ד"ר יעקב בן-שמש וגיטה חזני-מלכיאור – לא ממש הסכימו על חלופה אחת. אציין כאן כמה אפשרויות: הגירה, העברה "מרצון" (מטעמים הומניטריים כמובן), "רילוקיישן" (שאמנם לא נזכר בכתבה במפורש, אבל כן עלה לכותרות לאחרונה באותו מובן בדיוק).

אולי זה תכסיס ישיבתי של למדן מיומן: אם נקרא להעברת אוכלוסייה בשם אחר, אולי היא לא כזאת – רק מציאות בלי כותרת, תוצאה בלי סיבה, קיום בלי מהות. רק שלא ניתן למראה-עיניים לגרום לטעות בשיקול הדעת: מטרותינו שונות. לא כל הגלייה היא טרנספר, ולא כל פליט הוא פליט, שהרי נמלט מרצון. ובכלל, זה הרי לטובתו ולטובת כולנו – הרי יהיה לו ממש רע לחזור.

אבל שפה היא אכן המפתח להבנת הליברליזציה של תכנית הטרנספר, והיא גם נקודת החידוש הבולטת ביותר שלה – זו שמייחדת אותה מתוכניות טרנספר קודמות, מברל כצנלסון ועד הרב כהנא. "רילוקיישן" זו הרי מילה מכובסת ל"ירידה מהארץ" – פחות דרמטית מ"גלות" או "הגירה". היא מתאימה לאדם חופשי, איש העולם הגדול, כזה שנוסע לאמריקה ללמוד או לעשות עסקים, אחד שכל העולם מקומו ובאמת אין לו שום בית, נייד ולא נייח.

"רילוקיישן" היא מילה חופשית לאדם חופשי, חופשי לא רק בדעתו ובמעשיו אלא גם מהמטען החברתי של "מה יאמרו" ו"מה יגידו". הוא לא סתם פליט, אלא פליט חסר-תכונות, חסר קהילה וחסר שורשים – אדם תלוש. הוא יכול לעשות הכל כי אין לו כמעט כלום.

אבל מה שיפה במודל הליברלי החדש של הטרנספר הוא שלא רק הפליט הוא אדם חסר-זהות – גם השופט והשוטר של מדינת ישראל הריבונית. הם הרי פועלים בשם "כורח מוסרי", צו השעה, ולא חלילה מאינטרס לאומי או מתחושות של חרדה וחידלון. אם הטרנספר הוא פתרון צודק והכרחי לבעיה דחופה, אז כנראה שכל אדם וכל מדינה היו נוהגים כך.

זו האוטופיה של האדישות, שמבוססת על חיבוק-דב של ביקורת פוטנציאלית ("הרע במיעוטו") מתוך מזעור אלגנטי שלה. הקלקול יחסי; הטוב מוחלט, וכל העולם יכיר בו. מה שיפה בחלום החדש הוא הכוח האידיאלי הבלתי-מוגבל שהוא נותן לישראלים

כך למשל, רק לפני שבוע בחר רב ליברלי ממדרשה מוכרת לכתוב בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו שהמלחמה בחמאס היא בעצם מאבק פנימי בתוך החברה המערבית על עצם הרעיון של אחריות אישית ועל האמונה בטוב. רב אחר, ששימש כמנהל תיכון מוכר במרכז הארץ, בחר להתנסח באופן מתון יותר. הוא קבע שטרנספר מרצון הוא "המעשה הכי הומני בקונסטלציה הנוכחית", אבל הציע בתמורה להקים בשטח הרצועה "מרחב בינלאומי של עזרה וסיוע... בשורה ותקווה לכל באי עולם".

צריך מידה גדושה של עיוורון עצמי כדי לכתוב דברים כאלה ברצינות. הספרות מלאה באוטופיות, אבל אוטופיה כזו עוד לא זכיתי להכיר. זו האוטופיה של האדישות, שמבוססת על חיבוק-דב של ביקורת פוטנציאלית ("הרע במיעוטו") מתוך מזעור אלגנטי שלה. הקלקול יחסי; הטוב מוחלט, וכל העולם יכיר בו.

מה שיפה בחלום החדש הוא הכוח האידיאלי הבלתי-מוגבל שהוא נותן לישראלים. במקום לדבר על יוצא מן הכלל, להגדיר אתיקה שונה ל"הלכות מדינה", לפסוק ש"עניי עירך קודמים" או לספוק כפיים בחוסר-ברירה – אותו אוסף מפוקפק של צידוקים מוכרים לעייפה – הרבה יותר נוח לדבר בשם צדק מוחלט.

ואולי זה עוד רגע שיא של פוליטיקה ריאקציונרית (ליברטריאנית? "שמרנית"?) במיטבה, שבה צורך קיומי מתחפש לערך מוחלט. למה לבחור בין מצוי לרצוי, בין מה שקורה "ממילא" ובאקראי לבין מה שצריך לקרות, בין מה שטוב ומועיל לי ולקרוביי ובין מה שטוב לעולם כולו. יותר משתלם לדבר מוסר כזה שלא יגרום לי לשלם שום מחיר.

לא לחינם התריעה חנה ארנדט בספרה "יסודות הטוטליטריות" על הסכנה שטמונה במושג הליברלי של זכויות האדם. לדבריה, לאדם "באשר הוא אדם" שעליו חלם הליברליזם – זה שאין לו צבע, דת, מגדר או לאום – אין גם שום מסגרת פוליטית שתשמור על זכויותיו. מי שאין לו אזרחות, שום מדינה לא תגן עליו; ואם יש זכויות כלל-אנושיות, הרי בסופו של דבר מי שמבטיח אותן הן מדינות-לאום שמחליטות איך להסדיר את היחסים ביניהן.

המודל החדש שמציע הימין הליברלי לטרנספר "הומני" אולי מגלה הבנה דלה במוסר; אבל בה בעת הוא חושף אמת נשכחת לגבי המשקל הפוליטי האמיתי של האנושיות עצמה: הוא אפסי.

בדיחה ישנה אומרת שאוניברסליזם הוא המפלט של המיעוט הנרדף – שמי שמבקש זכויות לכולם, כנראה שאין לו מה להפסיד. מתברר שאותו הדבר נכון גם מהצד השני: שלפעמים הדרך העמוקה ביותר לבטל את האנושיות של אויב היא לרדד אותה למישור הצר ביותר של סיפוק צרכים. נפש זנה בלי נפש מרגשת.

המודל הליברלי של הטרנספר מעקר את האנושיות של הפלסטינים בשתי רמות לפחות. אם הוא ציני, אז יש לו הגדרה די מרחיבה של הגירה "מרצון"; ואם הוא תמים, אז הוא מרדד את הקיום האנושי של ערביי הארץ רק לצרכים בסיסיים של מזון, מגורים וכסף.

יש מי שרצו לומר שזו שעה קשה או מכוערת של השיחה הציונית-דתית על מוסר מלחמה. אבל בספרות עסקינן, ולכן חשבתי על ביטוי ציורי יותר: "רפיון". חוט השדרה המוסרי של השיחה הציונית-דתית נראה רופף. הסחוס ההומניסטי שלו נראה דליל למדי.

ועוד דבר: מעולם, האקראיות של השיחה הפוליטית לא נראתה מוחשית יותר. כאילו כל כמה שנים מתרחשת כאן רעידת אדמה, ומזיזה את כל האנשים ה"ערכיים"' לכל רוח, כשכורח הנסיבות יוביל אותם להצדיק פתרונות שרק לפני פחות מעשור היו נחלה של מיעוט מוקצה ומושתק מחמת מיאוס. הטלטלה אכן גדולה, אבל השפה הופכת אותה כמעט לשקופה ובלתי-מורגשת.

אדגיש שאין בדברים שום הצעה אסטרטגית או ביטחונית לטווח ארוך. הכותב הוא אדם בינוני וחייל קטן למדי. מה שנותר לדבר עליו הוא רק דברים שברוח, עליהם מוטב לדון בקול רם. והרוח ריקנית, ונושבת בכיוון די אחיד, שראשיתו ידועה ואחריתו מי ישורנה.

אביעד מרקוביץ לומד בישיבת הר עציון וסטודנט לתואר שני בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית