כבר קשה לנו לזכור, אבל רק לפני כשנה וחצי, כשנורה עמאר חוג'יראת ז"ל, בן 4 בסך הכל, במגרש משחקים בביר אל מכסור, הזדעקה המדינה, הדוברים רצו לאולפנים והרשויות הבטיחו לבלום את התופעה. מאז, נרצחו מאות נשים וגברים, ילדים ומבוגרים - 190 רק מאז תחילת השנה - באירועים שממוסגרים פעם אחר פעם כ"אלימות בחברה הערבית". למעשה, זוהי "אלימות בחברה הישראלית". הכדורים שנורים מדי שבוע, הורגים אזרחים ישראלים. עד שלא נבין את זה, כנראה שלא נראה שינוי.

לאלימות אין גבולות, לא בין הבית למה שמחוצה לו, לא בין שכונה לשכונה ולא בין כפר ערבי ליישוב יהודי. בצירוף מקרים אחר, הכדור שהרג את עמאר היה יכול להגיע לגן המשחקים בקיבוץ שאני גר בו, חנתון. כפי שראינו לאחרונה באירוע החיסול המחריד בצומת הצ'ק פוסט, כלי הנשק יוצאים ונכנסים מיישובים שגרים בהם גם יהודים. לחלקם אין כתובת ספציפית והם עלולים להגיע גם לשכונה שלכם.

אבל מעבר לכך שמלחמה באלימות "בחברה הערבית" תשרת את כולנו ותגן על הילדים של כולנו, בתוך חברה כל-כך מורכבת כפי שקיימת בישראל, יש כאן הזדמנות להראות שותפות גורל אמיתית. חכמינו כבר אמרו על אחת המידות, "שלי שלי ושלך שלך", שהיא בטעות יכולה להיקרא "מידת בינונית" אבל למעשה היא "מידת סדום". למה? כי היא מובילה למציאות של סדום ועמורה, לעתיד של חברה שמה שקורה ברחוב המקביל אליה, פשוט לא מעניין אותה.

כלי התקשורת, הממשלה והמשטרה צריכים להפסיק לעסוק באלימות בחברה הערבית, ולהתחיל לפתור את האלימות "בחברה שלנו"

אפשר לומר שהמשטרה כבר פועלת, וזה ייקח זמן, אבל כל בר דעת יודע שכאשר החברה שלנו מציבה נושא בראש סדר העדיפויות שלה, יש לכך תוצאות. כולנו יודעים את זה, והאסימון עוד לא יורד. התקשורת ממשיכה לדווח על אלימות בחברה הערבית, כאילו זה נשאר "שם", כאילו הערבים יכולים או צריכים לפתור זאת בעצמם. הרי כאשר ערבים נפגעים בתאונות דרכים, אלו לא תאונות דרכים "של ערבים". כשבישראל השתוללו ארגוני פשיעה יהודים, שפוצצו מטענים בלב תל-אביב, אף אחד לא דיווח על "אלימות בחברה היהודית".

מבחינתי, כמי שמשתייך ל"חברה היהודית", מציאות בה נשק חם נפוץ וזמין ונשלף בקלות רבה כל כך על מנת לפצוע ולהרוג, היא מציאות בלתי נתפסת. אני בטוח שכך גם עבור מי שמשתייך ל"חברה הערבית". נכון, לחברה הערבית ולקהילות ביישובים הערביים אחריות לפשיעה ולאלימות שמתחוללת בקרבן, בדיוק כמו שלחברה היהודית ולקהילות ביישובים היהודיים אחריות למה שקורה בגבולותיהן. אבל כשם שהכתובת שלנו במקרים של עבריינות ביישובים יהודיים תהיה המשטרה והממשלה, כך גם באלימות המשתוללת ביישובים הערביים.

ובכל מקרה, איזה טעם יש לחיפוש אשמים במצב הלא שפוי הזה? לא עדיף להשקיע את המשאבים בחיפוש פתרונות? אפיק פעולה מיידי, שאפשר לבצע כבר היום, הוא הגדרה מחדש של אירועי האלימות כ"ישראלים", לא "ערבים". כלי התקשורת, הממשלה והמשטרה צריכים להפסיק לעסוק באלימות בחברה הערבית, ולהתחיל לפתור את האלימות "בחברה שלנו".

לאחר שבנו נרצח, הגיע מוחמד, אביו של עמאר ז"ל, לדבר אל החניכים והחניכות שלנו במכינת חנתון. מה לתושב ביר אל מכסור ולמכינה הקדם צבאית שלנו? ובכן, קודם כל ולפני הכל, אנחנו שכנים. משמעות הדבר היא שאנחנו קשורים זה בזה, כעת ובעתיד לבוא. לנו חשוב לומר למוחמד שאנחנו מבקשים להיות שותפים עמו באבלו הכבד, שיחד איתו אנחנו מבקשים עזרה. שאנחנו לא יכולים להישאר אדישים.

הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון