לרגל מלאות חמש שנים לאתר "העין השביעית" ולכבוד השקת האתר החדש, אנו מגישים סדרת כתבות ומאמרים מיוחדת בנושא "ביקורת התקשורת"

בהסתברות סטטיסטית נמוכה במיוחד, בדיוק ביום שבו עולה לרשת האתר החדש של "העין השביעית", מציינים חמש שנים למותו של אהוד אשרי, מגדולי מבקרי התקשורת שקמו כאן. וכיוון שאתר "העין השביעית" עלה לרשת ב-3 במרץ 2008, בדיוק לפני חמש שנים, יכול עיתונאי כמוני לעשות אחד ועוד אחד ולהגיע למסקנה שאודי, כפי שקראנו לו, הלך לעולמו ביום שבו התגלגל "העין השביעית" מכתב-עת מכובד, המודפס על נייר נטול עץ, למגזין דיגיטלי נשכני. האין בכך סמליות, כתובת על הקיר, אות משמים או כל קלישאה אחרת?

אילו היה אודי מודע לצירוף המקרים הסתמי הזה, היה בוודאי מגחך ומציג זאת כעוד שיעור קטן בפענוח מנגנון החשיבה הפשטני של העיתונאי. הרי צריך עילה לדבר על מישהו, ואם אדם לא השיק ליין חדש, קיבל מעטפות כסף, חזר ממשבר או הוציא אלבום, צריך להצמיד אותו לפחות לתאריך לידה או יום פטירה שמציין מספר עגול. וכיוון שהתנאי השני התממש במלואו, אני מרשה לעצמי לבנות טיעון "מצוץ מן האצבע": גם אם דרכו של אודי לא הצטלבה כלל עם "העין השביעית" – ואת כל שנותיו המקצועיות העביר בעיתוני קבוצת "הארץ" – הרי במותו "העביר לה את מקל השליחים".

במהותו, אודי היה עורך. עורך במשמעות האנושית הרחבה. מאבחן, מנתח, מחליט, מוביל אנשים, מוביל סיפור – אדם המחפש פשר במסתרי ההתנהגות של היחיד, הקבוצה או החברה כולה. הוא ניחן ביכולת לזהות סיפור ולתת לו משמעות, ומעבר לכך, ידע לגשת בידיים נקיות לכל דילמה. לגבש עמדה על סמך מה שמונח לפניו ולא להעמיס עליה את דעותיו המוקדמות. וחשוב מזה, הוא ידע להתלבט, תכונה נדירה במיוחד קרב עיתונאים. וגם כשהחליט, היה מוכן להתמודד עם העמדה שגיבש, ואף לפרקה לגורמיה ולבנותה מחדש על-פי הנסיבות המשתנות. מי שמכיר מקרוב את הקושי העצום שיש לעיתונאי להפריד בין עמדתו המוצקה לבין האגו שמניע אותה יידע להעריך זאת.

אחת השאלות הבסיסיות שעולה בכל תחום מתחומי הביקורת היא אם על המבקר לבוא מתוך הפרקטיקה, או שהוא יכול לצמוח במקביל לה. יוצרים, גם בתחומי התקשורת, נוטים להתייחס בעוינות מזלזלת למבקר. בעיני רבים מהם, המבקר נתפס כמי שנכשל כיוצר ועל כן רתם את אישיותו להשתלחות באלה שעשו זאת. זו גישה לא מפותחת, מתגוננת, המייחסת למבקר מרכיב מהותי של רוע. כבר שמעתי את גדולי היוצרים, המפענחים הרגישים של הטבע האנושי בעיני עצמם והעולם, משחירים בעיניים יוקדות את המבקר המתמודד עם תוצרתם כאדם שמונע על-ידי דלק הקנאה והתסכול.

מנגד, אדם שבא מחוץ לפרקטיקה, אחד שצמח מתחום התיאוריה והביקורת, שבא בשאיפות לתקן עולם, להתפעל ולהסתייג מפועלם של אחרים ללא כל יומרה ליצור בעצמו, עלול להיות מושא להשמצה, כמי שלא שייך לגילדה. לספוג מטחי בוז על שמימיו לא ישב בכסאם של אנשי המעשה. איך ייתכן שאדם "שלא קיבל החלטה מימיו" יבין את עולמם המורכב? איך יוכל לשפוט יצירה, אם לא יצר מימיו?

שתי תקופות היו לאודי כמבקר תקשורת. האחת בשנים 1996-7, שבהן עסק יותר במבנים ובאתיקה של ארגוני עיתונות, והשנייה מ-2004 ועד למותו, ארבע שנים מאוחר יותר, שבהן עסק בתכנים עצמם, בשמשו כמבקר הטלוויזיה ובעל טור המוקדש לשפה התקשורתית, "משחק מלים". לפני כן ערך את מוסף "חדשות" ובין התקופות ערך במשך שבע שנים את מוסף "הארץ".

כמי שגונן בקנאות על מבקרים משני הסוגים מזעמם הקדוש של מושאי הביקורת שלהם, אני מעז לטעון שאין נוסחה מנצחת, הכל תלוי באישיות המבקר. אודי, איש מכונס אך גועש מבפנים, בא ל"הארץ" עם רקורד של "עורך מיתולוגי" וניסיון רב בהתמודדות עם כל סוגי הדילמות שמציב המקצוע. עם זאת, כשעסק כמבקר בנושאי עיתונות ותקשורת, לא כפה את כובד משקלו המקצועי על הטקסטים שלו, אלא השתדל לפעול כמשקיף מנוסה וכמייצגו של צרכן התקשורת הנבון.

כתיבתו כמבקר התחמקה במוצהר מסמכותיות יתר, והיתה קלילה ולעתים משועשעת. לא פעם הפעיל בחן רב את גישת איפכא מסתברא, ופוצץ אגב כך בלונים קטנים של מוסכמות תקשורתיות. קשה היה שלא להבחין כי במקרים שהתקשורת מדברת במקהלה, הוא שולף את הטיעון ההפוך – ולו כדי להמחיש שאפשר לטעון אחרת – והוא עושה זאת לא רק כדי להציגו בפני אחרים, אלא גם בפני עצמו. כך הרשה לעצמו לספר לקוראיו כי כעורך מוסף "הארץ" הכיר את השמועות על מנהגיו של משה קצב ("מחוץ למסגרת הנישואים") עוד מתקופת היבחרו לנשיאות. "לכמה רגעים התלבטתי אם ליזום תחקיר בנושא", כתב באחד מטוריו. "בסופו של דבר גברה הרתיעה ופסלתי את הרעיון", סיכם. הראו לי עוד מגה-סטאר תקשורתי שיעז להתבטא בסגנון כזה.

נוסף לכל התכונות הללו, אודי התברך בראייה חדה וברגישות – מוזיקלית ממש – ללשון וטקסט. אחת מתרומותיו החשובות לביקורת התקשורת היא בזיהוי הקלישאה העיתונאית, בבידודה ובהצגתה עירום ועריה. טורו הקליל "משחק מלים", שכתב בשנותיו האחרונות, הציג לנו, צרכני התקשורת, את טיב המזון שאנו מולעטים בו; צירופי מלים חלולים, הגדרות עילגות, סאונד בייטס ריקים ומסרים נדושים.

אודי הפיק בחן רב טקסטים ארס-פואטיים ואגב כך הצביע על הפרדוקס המובנה בכך שעיתונאי מבקר את עמיתיו – לב הבעיה של ביקורת התקשורת. לא רק חוסר היכולת לבקר את עיתונך ובעליו, אלא המבוכה הבסיסית שבהימנעות מלכתוב על חבריך ."אם אתה מבקר הטלוויזיה של 'הארץ', ימי רביעי הם קשים במיוחד", כתב, וציין כי ביום רביעי מככבים ארבעה עמיתיו, כתבי ופרשני "הארץ", בלוחות המשדרים הטלוויזיוניים. "אני לא יכול לכתוב עליהם מטעמי חוסר אובייקטיביות, וגם גילוי נאות לא יחפה על כך. זה לא משאיר לי הרבה אפשרויות".

"העין השביעית" קיבל את המקל מ"מר ביקורת התקשורת" (הוא היה מתפלץ למשמע הקלישאה) וימשיך להחזיק בו בכל כוחו. לשאלה אם ניתן לעסוק בביקורת העיתונות ללא עיתונות של ממש לא מצאתי בכתביו תשובה ברורה, אך עלי לזכור כי "המלה האחרונה עוד לא נאמרה". ובכל זאת, אל נא תמהרו להספיד את ביקורת העיתונות. אמנם "העתיד כבר כאן", אבל אשר לעתידנו, "ימים יגידו".

למבחר מובאות מטורי ביקורת התקשורת של אהוד אשרי