בעיתונים מודפסים, תחקיר עמוק ורציני שעומד מאחורי כתבה מצטמצם על הדף לציטטות קצרות והפניות לקוניות. ברשת, שאינה נתונה במגבלות האינצ'ים של הדף המודפס, יכולה מערכת חדשות להעניק לקוראים ערך מוסף עצום על-ידי כך שתצרף קישורים לחומרי הגלם שאסף הכתב.
רוצים הוכחה לכך שהקוראים מעריכים קישורים למסמכים תחקיריים? ניק קאר קיבל כמות כזו של בקשות לקישורים לכל חומרי הגלם המעניינים ששימשו אותו במאמרו "האם גוגל הופך אותנו לטיפשים?" (Is Google Making Us Stupid?), עד שלבסוף פירסם את הקישורים הללו בבלוג שלו.
השאלה היא - מדוע בחר לעשות זאת רק לאחר שהקוראים הבהירו את העניין שלהם בנושא, ומדוע עשה זאת בבלוג שלו ולא באתר "האטלנטיק", שם פורסם המאמר?
שמעתי על עיתונאים הנוהגים לערוך את התחקיר באינטרנט, להוציא פלט מדפסת של חומרי הגלם, לציין את המקורות הללו במאמר, ולאחר שהם מעבירים את הסיפור לפרסום, פשוט לזרוק לפח את פלט המדפסת שבו מצוינים חומרי הגלם.
כיצד יכולות מערכות חדשות, בעידן של שקיעה מהירה של משאבי עריכה, להרשות לעצמן לזרוק חומרים יקרי ערך אלה? ועוד כשמדובר בחומר שהם שילמו עבורו, קרי - שילמו לעיתונאי שתיחקר את הסיפור. עורכים חייבים לדרוש מעיתונאים לספק קישורים לחומרי הגלם שיופיעו בגרסת הרשת של הכתבה.
המונח "גרסת הרשת" מרמז, כמובן, על שורש הבעיה, שכן נוהלי העבודה בעריכה עדיין מתמקדים בדרך-כלל בעיתונות הדפוס, ומתעלמים מכל חומר הגלם הרשתי שנשאר על רצפת חדר העריכה, או מושלך לפח, פשוטו כמשמעו.
הסוגיה האחרת לענייננו היא "האתיקה של הלינק".
"האטלנטיק" יצר לעצמו ערך כלכלי הודות למאמצים שהשקיע קאר בשילוב של מקורות רבים ואיכותיים. למעשה, למאמר של קאר ב"אטלנטיק" יש יותר מ-38 אלף קישורים נכנסים. אבל כל עוד ב"אטלנטיק" מפרסמים רק מספר קטן של קישורים במאמר עצמו, הם מחזירים מעט מאוד למערכת האקולוגית של הרשת. אני הצלחתי לקבל לינק לבלוג שלי (Publishing 2.0) רק כי נידנדתי לחבר'ה ב"אטלנטיק", אבל זה לא צריך להיות כך.
הבעיה הגדולה יותר היא בעיה של נוהלי עבודה, ולא של תפיסה אינטרנטית. אני יודע שקאר ועורכי "האטלנטיק" מודעים לערכם של קישורים. קאר מרבה להשתמש בקישורים בבלוג שלו, וספרו האחרון, "The Big Switch", עמוס עד להתפקע בהפניות וכתובות רשת מעניינות. הבעיה היא שנוהלי העבודה העריכתית המקובלים במרבית מערכות החדשות אינם כוללים הליך של איסוף קישורים כחלק מעבודת התחקיר, ומסירתם כתוצר עבודה הראוי לפרסום ברשת לצד המאמר.
(קידום עצמי חסר בושה + גילוי נאות: ב-Publish2 יצרנו מערכת המאחדת את איסוף הקישורים עם פרסומם, ומעוגנת בנוהל העבודה הקיים אצלנו במערכת – והכל עומד לרשות עיתונאים וארגוני חדשות חינם אין כסף, כך שהסרנו את מחסום ה"איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו").
כפי שג'יי רוזן מסביר בקטע הווידיאו הזה, הבנת ערכם של קישורים והאופן שבו הם מחברים תוכן, רעיונות ואנשים חיונית להבנת ערכו של האינטרנט. והבנת ערכו של האינטרנט היא המפתח למודלים עסקיים חדשים, שהעיתונות זקוקה להם כדי לשרוד ולפרוח בעידן הדיגיטלי.
הפוסט פורסם במקור ב-7 באוגוסט 2008, בבלוג Publishing 2.0