מן המפורסמות שנתניהו אוהב תקשורת. ראשי ממשלה לפניו שמרו אצלם את תיקי הביטחון או החוץ. נתניהו העדיף את תיק התקשורת, עד שנאלץ להיפרד ממנו בגלל משפטו. יותר מכל פוליטיקאי אחר הוא מעריך ויודע איך להפעיל את סדר היום התקשורתי לצרכיו, ובראש ובראשונה לשרידותו הפוליטית.

לכן מפתיע אולי שהוא ממעט כל כך להופיע בתקשורת בעצמו. לפי נתונים שאסף שבי גטניו ב"שקוף" מ"יפעת מחקרי מדיה", בכל התקופה החל משבועיים לפני הבחירות עד עכשיו נתניהו הופיע רק פעם אחת בערוץ 12 למשך קצת יותר משתי דקות. זהו. ערוץ 13 יוק. ערוץ 11 הציבורי נאדה. לא שהם לא רצו - לפי גטניו הם מגישים בקשות לראיין את ראש הממשלה באופן תדיר, אבל כולן נדחות. זה אפילו מתועד ישירות מפיו: כשכתב ערוץ 12 ירון אברהם ראה את נתניהו בכנסת והזמין אותו לראיון התשובה המבודחת הייתה: "תזמינו אותי בצורה מסודרת ואז אני אוכל לסרב לכם בצורה מסודרת".

אז איפה נתניהו פורק את הצורך להופיע? מזל שיש את ערוץ 14. כלומר לא ממש מזל, נתניהו מטפח את הערוץ הזה כבר שנים, והערוץ מטפח אותו בתור מלך ישראל. בתקופה האמורה נתניהו הופיע בערוץ שמונה פעמים, באורך מצטבר של שעתיים ושלושת רבעי השעה, כולל הופעה של יותר מ-50 דקות בתוכנית "הפטריוטים". שלוש פעמים נוספות הוא רואיין על ידי יעקב ברדוגו. זה ערוץ הבית של נתניהו: המראיינים בערוץ הם להקת המעודדים שלו, והקהל של הערוץ שם כדי להתמוגג מהופעותיו ולא כדי לשמוע תשובות לשאלות ביקורתיות.

בנוסף לערוץ 14 נתניהו גם התראיין באריכות ארבע פעמים בהקשר של הוצאת הספר "ביבי": עם מיכה גודמן באירוע השקת הספר (שעה ו-5 דקות), עם בני ציפר בפודקאסט מצולם ברדיו 103 (44 דקות), עם אראל סג"ל מטעם הוצאת הספרים (42 דקות), ועם עמית סגל בוועידת התעשיינים (רק 25 דקות). כולם אינם חשודים בכך שיקשו עליו בשאלות או בדעות שסותרות את דעותיו. ביחד הוא שוחח איתם כמעט שלוש שעות, אפילו יותר מהזמן שהוקדש לערוץ 14.

אבל כל הראיונות האלה ביחד, שנערכו בשפה העברית, משקפים רק רבע מכלל נפח הראיונות שנתניהו העניק בתקופה הזו. שלושת הרבעים האחרים היו באנגלית, לקהל חוץ.

שליש מכל זמן הראיונות של נתניהו בתקופה האמורה, שזה לא פחות מ-7 שעות ו-25 דקות, הוקדש לגופי חדשות שונים, בעיקר בארצות הברית. זה כלל ראיונות ל-NBC, CBS, Fox, CNN, ועוד. רובם היו ראיונות מכובדים, כרבע שעה-עשרים דקות של דיון בעניינים שוטפים. היו גם ארוכים יותר, כולל 59 דקות של ראיון מצולם בכינוס עם כתב דעות של וול-סטריט ג'ורנל, ו-52 דקות ברשת אל-ערביה באנגלית. היו אפילו 25 דקות בערוץ בפרסית. הערוצים הישראלים יכולים רק לקנא.

יתרת זמן הראיונות שנתניהו נתן מתחלקת בין גורמים ידידותיים, בדומה לראיונות שהוא נתן בעברית. המגזר שזכה להכי הרבה דקות עם נתניהו הוא הטלוויזיה הנוצרית - יותר מארבע וחצי שעות במצטבר. נתניהו התראיין 10 פעמים לתוכניות טלוויזיה נוצריות, כולל שלוש פעמים לשלוחה הישראלית של ערוץ TBN. בנוסף היו שני ראיונות ארוכים שניתן להגדיר כשמרנים: כמעט שעה וחצי עם הפסיכולוג השמרן ג'ורדן פיטרסון, ושעה ורבע עם פיטר רובינסון ממכון המחקר השמרני הובר. הרחק מאחור משתרכים שני ראיונות לגופים קהילתיים יהודיים.

מה כל זה אומר? פרשנות מקובלת היא שנתניהו לא רוצה או לא מסוגל להתמודד עם שאלות קשות, אז הוא מגביל את עצמו לקהל אוהד. זה נכון רק באופן חלקי, כי עובדה שהוא כן מתראיין בהרחבה לאמצעי תקשורת רציניים בחו"ל.

אפשרות יותר עמוקה היא שההתנהלות הזו היא חלק מההתקפה על הדמוקרטיה. נהוג לכנות את העיתונות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". התואר הזה משקף את התפקיד של העיתונות בתור הרשות הרביעית, זו שמפקחת על האחרות וחושפת מעשי שחיתות וגם סתם פשלות בניהול המדינה. אז כדי להשתלט על המדינה ולנטרל את הדמוקרטיה צריך גם להשתלט על התקשורת.

כדי למלא את תפקיד כלב השמירה העיתונות חייבת להיות חופשית. הפרשנות הרגילה לעיתונות חופשית היא שלא מצנזרים אותה: העיתונאים יכולים לפרסם מה שהם רוצים, בלי להסתכן ברדיפות ומעצרים ובלי להסגיר את המקורות שלהם (אבל אחרי שנקטו באמצעים ראויים כדי לוודא את מהימנות המקורות האלה). דוגמה טובה למאבק על חופש העיתונות היא פסק הדין המפורסם של בית המשפט העליון בארה"ב שאישר ל"ניו-יורק טיימס" לפרסם את מסמכי הפנטגון בשנת 1971.

המסמכים המודלפים האלה תיעדו את מעורבות ארה"ב בוויאטנאם, ונתנו בסיס לטענה שהממשל שיקר לקונגרס בקשר למעורבות הזו. הממשל מצידו ביקש לאסור את פרסום המסמכים בטענה לנזק לביטחון המדינה (נשמע מוכר?). בית המשפט קבע שלעיתונאים עומדת הזכות לפרסם אותם בהתאם לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית שמבטיח את חופש הביטוי וחופש העיתונות.

אבל לעיתונות חופשית יש עוד היבט חשוב - שיהיה מה לדווח מלכתחילה. באותו פסק דין מארה"ב השופט הוגו בלאק כתב בין היתר: "התקשורת נועדה לשרת את הנשלטים, לא את השליטים" (The press was to serve the governed, not the governors). דמוקרטיה תלויה בכך שהעם מיודע במה שקורה. אז כדי לנטרל את הדמוקרטיה, צריך לשלוט במה שהעם יודע, ואת זה ניתן להשיג על ידי סירוס התקשורת החופשית והחלפתה בתקשורת מטעם.

סטיב בנון הקים במודע את רשת "ברייטברט" בתור הפלטפורמה שבאמצעותה ישתלט על השיח של הימין ההזוי. טראמפ ניצל את טוויטר לשם כך. לנתניהו יש את ערוץ 14 ואת "ישראל היום". הוא לא ייתן לערוצים אחרים לקלקל את המסר, ואחד האמצעים לשם כך הוא "לייבש" אותם ולמנוע מהם כל אפשרות לדווח עליו באופן ישיר.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית ומחבר הספר "עידן הימין : ישראל 2018-1977 בראי הנתונים"