בשבוע שעבר דיווח "הארץ" על בסיס "חמישה מקורות מעולם הסייבר ההתקפי" שמשרד הביטחון סירב לאשר לחברת קוואדרים, המוכרת מערכות ריגול למכשירי טלפון ניידים, לערוך עסקה חדשה עם מרוקו, ובכך הביא לסגירתה של החברה. עוד צוין בדיווח שהייצוא של מערכת "פגסוס" של חברת NSO למרוקו הופסק עוד קודם לכן.

"ישראל", דיווח "הארץ", "צמצמה באופן דרסטי את רשימת המדינות שלהן מותר לשווק ולמכור טכנולוגיות ריגול מתקדמות - מיותר ממאה מדינות, לכ-35 בלבד, רובן דמוקרטיות מערביות". הדיווח לא כלל התייחסות מפורשת לשאלה אם ישנה חברה ישראלית אחרת שמספקת למרוקו מערכות ריגול, במקום NSO וקוואדרים שהסתבכו בסקנדלים בינלאומיים.

הרקע לשינוי לכאורה במדיניות משרד הביטחון הוא "פרויקט פגסוס" שהחל להתפרסם בקיץ 2021. תחקיר ענק של ארגון "אמנסטי" וקואליציית העיתונאים "פורבידן סטוריז", יחד עם עיתונאים וארגוני זכויות אדם רבים אחרים, שחשף רשימה ארוכה של פעילי זכויות אדם, עיתונאים ופוליטיקאים ברחבי העולם ששימשו יעדי תקיפה בפועל או בפוטנציאל של מערכת "פגסוס" של חברת NSO.

בין היתר נחשף שנעשה שימוש ב"פגסוס" נגד ראש הממשלה ושרת ההגנה בספרד, וכי הטלפון הנייד של נשיא צרפת עמנואל מקרון סומן כיעד לתקיפה. הדבר הוביל את ארה"ב להכניס את חברת NSO לרשימת הסנקציות שלה וגרר מהלך של משרד הביטחון בניסיון לצמצם את הנזק שנגרם ליחסיו עם הרשויות המקבילות בארה"ב.

הארכיון מוכיח: התעשיות הביטחוניות ונציגים רשמיים של ממשלות ישראל ומערכת הביטחון מסרו בעבר דיווחים כוזבים על עצירת הייצוא הביטחוני או טענו באופן שקרי שמלכתחילה לא היה קיים כזה

משרד הביטחון מקפיד על עמימות ומסרב להתייחס לייצוא ביטחוני ספציפי למדינה ספציפית, אבל הפעם התקשורת הישראלית ידעה לדווח בביטחון על צמצום רשימת המדינות המותרות לשיווק ולייצוא של טכנולוגיות ריגול מתקדמות. נראה שבמשרד נדרשו לדיווחים הללו לאחר שהספין הקודם עורר גיחוך: משרד הביטחון הודיע שידרוש מהדיקטטורים שרוכשים מערכות ריגול לחתום על הצהרה שישתמשו בהן רק לצורך מאבק בטרור ובפשיעה חמורה. מדובר בהצהרה אבסורדית שכן במדינות לא דמוקרטיות, כמו אלה שפורסם שרכשו מערכות ריגול מישראל, ממילא כל פעילות אופוזיציונית ועבודה עיתונאית נחשבות כטרור ופשע חמור.

אולי רק בעוד כמה עשרות שנים, הנכדים או הנינים של ה"קוראים החושבים" של "הארץ" היום יוכלו לדעת בוודאות שאכן צומצמה רשימת המדינות המותרות לשיווק ולייצוא מערכות ריגול, ושכך נעשה במקרה הספציפי של מרוקו – אם וכאשר ייפתחו לציבור התיקים בארכיון המדינה מתקופתנו.

המברק של שמורק מ-1982 (מתוך ארכיון המדינה)

בינתיים, תיקים בארכיון המדינה משנת 1948 ועד לשנות ה-90, שכבר נפתחו לציבור, חוזרים וחושפים כיצד נציגי התעשיות הביטחוניות וכן נציגים רשמיים של ממשלות ישראל ומערכת הביטחון – באמצעות הודעות ישירות לציבור ולתקשורת, או בעקיפין באמצעות היותם מקורות לעיתונאים ישראלים – מסרו דיווחים כוזבים על עצירת הייצוא הביטחוני או טענו באופן שיקרי שמלכתחילה לא היה קיים כזה. המברקים בארכיון המדינה מעידים שבדרך כלל עסקאות הייצוא הביטחוני לא נעצרו אלא המשיכו בדרכים שונות ומתחכמות.

אחת משיטות ההונאה הוותיקות של ממשלות ישראל, כדי לצמצם את הלחץ הציבורי והבינלאומי עליהן, היא באמצעות פרסום הודעה על הפסקת עסקאות הנשק. אך בפועל מדובר רק בהימנעות מחתימה על חוזים חדשים תוך המשך ביצוע של חוזים קיימים, עד שהלחץ יחלוף. כך למשל, לפי מברק מ-9.4.1982 ששלח מנכ"ל משרד החוץ בירושלים לשגריר ישראל בבואנוס איירס, דב שמורק, הוחלט להרגיע את בריטניה בהודעה על עצירת הייצוא הביטחוני לחונטה בארגנטינה, בתקופת מלחמת פוקלנד. בפועל, אספקת הנשק לארגנטינה נמשכה על פי החוזים הקיימים "בקצב נורמלי" ורק מבלי להיכנס להתחייבויות חדשות.

יוסי ביילין ואלון ליאל בזמן שכיהנו במשרד החוץ (צילומים: יעקב סער, לע"מ)

דוגמה נוספת היא המקרה של דרום אפריקה. יוסי ביילין ואלון ליאל טענו במשך שנים כי אחד מהישגיהם המשותפים הגדולים בשירותם במשרד החוץ, היה בעצירת הייצוא הביטחוני הישראלי למשטר האפרטהייד על רקע המשבר ביחסים של ישראל עם ארה"ב, שפעלה לאכיפה גלובלית של הסנקציות על דרום-אפריקה. בדיוק כפי שנטען כיום בתקשורת הישראלית שמשרד הביטחון פועל בעקבות משבר NSO. ביילין אף כתב על כך פרק באוטוביוגרפיה שלו, שפורסם ב"הארץ". מנגד, מברקים בתיקי משרד החוץ שנפתחו לציבור בארכיון המדינה ופורסמו גם הם ב"הארץ" בתגובה לפרסום אותו הפרק מהאוטוביוגרפיה, חשפו שביילין וליאל ידעו בזמן אמת שמדובר בבלוף וכי עסקאות הנשק על פי החוזים הקיימים בסכומי עתק, נמשכו כרגיל.

בשורה של מברקים נחשף מה שנראה כמו סצנה הלקוחה ממחזה סאטירי של ניסים אלוני – ניסיונות כושלים חוזרים של שניהם להוציא פיזית משלחת של נציגי חברות הנשק הישראליות ממבנה שגרירות ישראל בבירה פרטוריה, משום שהתעקשות המשלחת להישאר בבניין השגרירות הפריעה ליצור מצג שווא על עצירת עסקאות הנשק.

"על השגרירות להיראות כשגרירות ולא כחברת ייצוא-ייבוא… הצורך בהסוואה מרבית רב חשיבות"

כך למשל, במברק ששלח לביילין השגריר בפרטוריה דוד אריאל, בינואר 1987, הוא כתב: "לדעתי, ההפרדה הפיזית בין המשלחת, על שלוחותיה השונות, לבין השגרירות חשובה לצרכי הסוואה (במידה שניתן להסוות את פעילותה). על השגרירות להיראות כשגרירות ולא כחברת ייצוא-ייבוא. על רקע הכוונה להגברת פעילות המשלחת מזה ומול הלחצים הצפויים על ישראל בנושאי טיפולה של המשלחת מזה, הצורך בהסוואה מרבית רב חשיבות".

מקרה דומה, בן זמננו, הוא של החברה הישראלית סלברייט, שמוכרת ציוד לפריצה לפלאפונים. על רקע הליכים משפטיים, פרסומים ביקורתיים ב"הארץ" ואפשרות של החברה להשבית את מכשיריה מרחוק, זו טענה בשלוש השנים האחרונות הפסיקה לתת שירותים ברוסיה, בורמה, סין וונצואלה. אלא שבפועל, רשויות הביטחון שם פרסמו שהן ממשיכות לעשות שימוש בציוד של החברה.

הפרטים הקטנים

עוד שיטה היא שימוש בצדדים שלישיים. ב-23.7.1970 התקבלה החלטה 282 במועצת הביטחון של האו"ם, שהמליצה למדינות העולם לקיים מדיניות של אמברגו נשק על דרום אפריקה. ב-4.11.1977 התקבלה החלטה 418 שהפכה את האמברגו למחייב. הדבר לא עניין את מדינת ישראל. כך למשל, לפי מברק מ-29.1.1979 שנחשף בארכיון המדינה, המשנה ליועמ"ש לממשלה לשעבר, עו"ד יהודית קרפ, נתנה "חותמת כשרות" משפטית למכירת נשק למשטר האפרטהייד גם באמצעות מתווכים, כדי לעקוף את האמברגו. קרפ הסבירה ש"העניין תואם להחלטות העקרוניות הקודמות" וכי תיווך אינו גרוע יותר ממכירה ב"כיסוי חברות פרטיות".

"ההפרדה חשובה לצרכי הסוואה" (מתוך ארכיון המדינה)

"הארץ" כבר "נכווה" בעניין בעבר הלא רחוק. ב-14.1.2016, העיתון פרסם על סמך מקורות שהם "פקידים בכירים בירושלים", כי נשק ישראלי הועבר לדרום סודן רק לפני מלחמת האזרחים, וכי לאחר שהתחילה נמכרו רק אפודי מגן. במקרה, "הפקידים הבכירים" בחרו לדבר רגע לפני פרסום דו"ח קטלני של צוות הבדיקה של מועצת הביטחון של האו"ם. בישראל ידעו מראש שהדו"ח עומד להתפרסם שכן חוקרי האו"ם הגיעו ונפגשו כאן עם נציגים רשמיים.

הדו"ח, שפורסם בשני חלקים, חשף כמה פרטים שה"פקידים הבכירים" שכחו לספר: מלחמת האזרחים נפתחה בטבח המוני שבוצע באמצעות נשק ממשלוח מישראל, שהועבר ממש לפני שפרצה המלחמה, בדצמבר 2013. הנשק הגיע לחברי מיליציה שהתאמנה בחווה של הנשיא ועשתה בו שימוש כדי לטבוח בקבוצה אתנית יריבה. בדו"ח נחשף כי בניגוד לדברי "הפקידים הבכירים", גם לאחר שפרצה המלחמה, בשנת 2014, מכרה ישראל לממשלה הדרום-סודנית מערכת מעקב, ששימשה לצורך איתור אזרחים שאחר כך נחטפו, עונו, הועלמו ונרצחו. בנוסף, משלוח נוסף גדול של רובים תוצרת ישראל נמסר לממשלה הדרום סודנית באמצעות אוגנדה.

המברק מ-1979 שפירט את עמדתה של קרפ (מתוך ארכיון המדינה)

במקרה של מערכות ריגול, ההיעזרות בצדדים שלישיים פשוטה ממכירת רובים. חלפה התקופה שהיה צורך בהתקנה פיזית של מערכת האזנה בתיבת הטלפון של דירה מסוימת. אין צורך להעביר פיזית את מערכות המעקב של "פגסוס" לשטחה של מרוקו.

מדינה שלישית שנמצאת ביחסים טובים עם ישראל ומרוקו, ויש לה אינטרסים ואויבים משותפים עם שתיהן, כמו איחוד האמירויות, יכולה לספק בחינם או בתשלום עבור מרוקו את שירותי מערכת הריגול שקיבלה מישראל. בנוסף, חוק הפיקוח אינו חל על מדינת ישראל עצמה. כלומר, מדינת ישראל ושירותי הביטחון שלה יכולים לשווק ולמכור שירותי מעקב במישרין, או לקחת חסות על מכירת מערכות המעקב של חברות פרטיות מבלי להידרש לרישיון.

"מערכת ערכים שונה"

גם אם ישראל אכן הפסיקה למכור מערכת ריגול, הרי שלא נעצרו המכירות של ציוד אחר שיכול אף הוא לשמש לדיכוי, למעקב ולחיזוק השליטה של כוחות הביטחון במדינה. זה פרט שחשוב שיזכור מי שמתנגד לדיכוי ושחיתות ורוצה לחיות בדמוקרטיה.

כך למשל, "הארץ" דיווח שהחל משנת 2014 ישראל מכרה למרוקו מל"טים לתצפית ולתקיפה, מערכות טילים ורובי תבור לשוטרים. בספטמבר 2022, דווח במרוקו על רכישה של כ-150 מל"טים לתצפית מישראל. מכירת מל"טים לתצפית אינה פחות חמורה ממכירת מערכת ריגול למכשירים ניידים. באמצעות המל"טים לתצפית ניתן לעקוב אחר התנועה של פעילי אופוזיציה, למנוע פעילות מחאה (למשל, לזהות תנועה או התחלה של התאספות של מפגינים), ואף להכווין כוחות על הקרקע שיעצרו או יחסלו אדם.

במלחמת האזרחים בסרי לנקה, בין השנים 2008-2009, נעשה שימוש מסיבי במל"טים לתצפית תוצרת ישראל כדי להכווין הפצצות באמצעות מטוסי קרב, ארטילריה וסירות קרב שהיו גם הם מתוצרת ישראל, במהלכן נהרגו המוני אזרחים ואזרחיות תמימים.

מהדי בן ברקה (צילום:Anefo, נחלת הכלל)

עוד דרך לעזור לכוחות הביטחון המרוקאים "לשפר" את יכולות הדיכוי והמעקב ללא שימוש במערכת "פגסוס", שגם משאירה פחות עקבות, היא באמצעות מתן סיוע או הכשרות על ידי המוסד והשב"כ או "לשעברים" מארגונים אלה בשיטות חקירה, איסוף מודיעין ו"לוחמה בטרור". כאמור, עבור משטרים במדינות לא דמוקרטיות הכוונה בטרוריסטים היא לפעילי אופוזיציה ועיתונאים.

מדובר באחד ה"מוצרים" הפופולריים של ישראל ברחבי העולם, מקולומביה ועד לליבריה. מי כמו הציבור במרוקו יודע זאת: המוסד הישראלי סייע באוקטובר 1965 להעלמתו של מהדי בן ברקה – שהיה מהפכן, מנהיג פוליטי למען צדק חברתי ודמוקרטיזציה במרוקו. העיתונאי רונן ברגמן חשף שהמוסד עזר למשוך את בן ברקה למלכודת וכן סיפק לסוכנים המרוקאים חמישה דרכונים זרים ותשתיות נוספות שעזרו למבצע חטיפתו והעלמתו בפריז.

במרץ 2015, ברגמן פרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ראיון עם ראש המוסד לשעבר, מאיר עמית, שבו הודה עמית ששירותי הביון המרוקאים ביקשו מהמוסד עזרה בחטיפה ובחיסול של בן ברקה. וכך הוא הסביר: "הבקשה לסייע להם להיפטר מהאובייקט נשמעה מבחינתם טבעית [...] צריך לזכור שמערכת הערכים שלהם שונה לחלוטין משלנו. הועמדנו בפני דילמה: לעזור ולהסתבך – או לסרב ולסכן הישגים לאומיים ממדרגה ראשונה".

רפי איתן (צילום: מיכל פתאל)

בראיון ל"עובדה" במאי 2019, מי ששימש כנציג המוסד בפריז בזמן פרשת בן ברקה, רפי איתן, לא התבייש להודות שנתן לסוכנים המרוקאים טיפים כיצד להמיס את גופתו כדי להעלימה. הוא הסביר אז: "אני לא יפה נפש, תפקידי לטפל בקשר עם מרוקו. זה התפקיד שלי, לא להציל את בן ברקה. זה לא היה לי אכפת בכלל. זה לא עניין אותי".

זו אכן ה"שורה התחתונה" שנכונה מאז קום המדינה. כל עוד זו לא תשתנה גם מדיניות הייצוא הביטחוני לא תשתנה, גם אם במשרדי הביטחון והחוץ יצטרכו "להזיע" יותר כדי להמשיך ב"עסקים כרגיל" ובמקביל להסתיר אותם ולנסות לצמצם את הפגיעה התדמיתית. הייצוא הביטחוני נועד להשיג לישראל הישגים מדיניים כדוגמת הצבעות באו"ם ובפורומים בינלאומיים אחרים, חידוש או יצירת יחסים דיפלומטיים או פתיחת שגרירות בירושלים.

סוגיות זכויות האדם והחוק הבינלאומי אינן מעניינות את מקבלי ההחלטות בישראל, אפילו לא כ"מס שפתיים". ישראל אינה נוהגת לבקר את מצב זכויות האדם במדינות אחרות בטענה שהיא לא מתערבת ב"עניינים הפנימיים" שלהן, ובהתאם מצפה בתמורה שגם אלה לא יתערבו ב"עניינים הפנימיים" שלה, כלומר בהפרות זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית. הפסקה מוחלטת של ייצוא ביטחוני למדינה כמו מרוקו עלולה להתפרש כהתערבות ב"ענייניה הפנימיים" שתסתור את המדיניות העקבית של ממשלות ישראל - שהיא אחת הסיבות המרכזיות שבגללן מדינות מעוניינות לקנות ממנה נשק.

"לא למכור נשק לממשלה מפני שיכול להיות שהיא תשתמש בו – אז בכלל אי אפשר יהיה למכור. הייתי מאושרת לו מכרנו רק תפוזים, אבל עובדה היא שמוכרים גם נשק"

בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-22.8.1965, ושהפרוטוקול שלה נפתח לציבור בארכיון המדינה, הממשלה החליטה לאשר מכירת 300 תתי-מקלע עוזי לדיקטטורה הצבאית בבוליביה, למרות ההסתייגויות של חלק מהשרים. לאחר שראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, הציג את העסקה והוסיף שמשרד החוץ נתן כבר את אישורו, שר התרבות והחינוך זלמן ארן אמר: "במידה שאני מכיר את העניינים, מכירת נשק לממשלת בוליביה, זה נשק נגד המוני-העם בבוליביה. לא הייתי רוצה שזה יהיה בעוזי שלנו".

שרת החוץ גולדה מאיר השיבה לו: "אין כמעט מדינה בדרום אמריקה, לא אומרת זאת באופן אבסולוטי, שלא עלולים להתחולל בה איזה מרד או התקוממות או מהפכה, שלא יירו זה בזה. פירוש הדבר שאנחנו צריכים להחליט על כל יבשת דרום אמריקה שהיא out of bounds, אינני מציעה לעשות זאת [...] לא למכור נשק לממשלה מפני שיכול להיות שהיא תשתמש בו – אז בכלל אי אפשר יהיה למכור. הייתי מאושרת לו מכרנו רק תפוזים, אבל עובדה היא שמוכרים גם נשק".

כל המתואר כאן לא מעיד שב"הארץ" שגו בדיווח על השינוי לכאורה במדיניות של משרד הביטחון, או שפעלו לא כשורה כשדיווחו על בסיס מקורות. אלא שהמציאות בתחום של הייצוא הביטחוני היא מאוד סודית, מורכבת ומלוכלכת. כדברי שרת החוץ דאז מאיר, סביר להניח שמרוקו לא הצטרפה להסכמי אברהם רק בשביל לרכוש מישראל תפוזים.