מדינת ישראל אינה מסוגלת, או אינה רוצה, לחקור מקרים שבהם כוחותיה יורים למוות בעיתונאים, כך עולה מדו"ח מיוחד שפרסם הבוקר (9.5) הוועד להגנה על עיתונאים, ארגון עצמאי ללא מטרות רווח שבסיסו בארצות-הברית, במלאות שנה להרג העיתונאית הפלסטינית שירין אבו-עאקלה.
ב-22 השנים האחרונות, שבהן עוקב הוועד להגנה על עיתונאים אחר מקרים של פגיעות קטלניות בעיתונאים בשטחים שבשליטת ישראל, נהרגו 20 עיתונאים מירי צה"ל. מתוך אותם 20 מקרי הרג לא היה מקרה אחד שבו חייל כלשהו הורשע ונענש.
המקרה של אבו-עאקלה, שנהרגה מירי כוחות צה"ל ב-11.5.2022, אינו רק הטרי בזיכרון אלא גם הבולט לאורך השנים בשל שילוב בין מעמדה בחברה הפלסטינית לעובדה שנשאה דרכון זר, אמריקאי. לרגל מלאות שנה למותה בדק צוות CPJ את 19 המקרים האחרים שבהם נהרגו עיתונאים מירי כוחות צה"ל והגיע למסקנות עגומות.
"דפוס התגובה הישראלית נראה ככזה שנועד לחמוק מאחריות", נכתב בדו"ח. "ישראל כשלה מלחקור כראוי את מקרי ההרג ופתחה בבדיקות עומק רק כאשר הקורבן היה זר או בעל מעסיק מוכר בזירה הבינלאומית. גם במקרים אלה, החקירות נמשכו לאורך חודשים ושנים והסתיימו בזיכוי של מי שפתח באש".
הצבא, פעם אחר פעם, טוען כי חייליו חששו לחייהם בעת שירו בעיתונאי ומסרב לבחון מחדש את הוראות הפתיחה באש. לפחות ב-13 מקרים מבין ה-20 בוטלו ממצאי חקירות עצמאיות ועדויות עדי ראיה לאירוע. החקירות הצבאיות חסויות ומתבצעות תוך ניגוד עניינים מובנה, מצוין בדו"ח. גם מסקנותיהן אינן שקופות. בחלק מהמקרים ישראל מגדירה עיתונאים כ"טרוריסטים" ולא פתחה כלל בבדיקת נסיבות מותם. "התוצאה היא אחת – איש לא נושא באחריות", פוסק ה-CPJ.
חגי אלעד: "השורה התחתונה אחרי כל התמרונים האלה היא חסינות כמעט גורפת לכוחות הביטחון"
מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד, המצוטט בדו"ח, מגדיר את החקירות הישראליות "הצגת תאטרון של חקירה". לדבריו, בצבא רוצים שהחקירה תיראה "מהימנה" ולשם כך מקפידים על עבודת ניירת רבה ותכתובות ענפות אבל "השורה התחתונה אחרי כל התמרונים האלה היא חסינות כמעט גורפת לכוחות הביטחון".
לפי הדו"ח, החסינות דה-פקטו שממנה נהנים חיילי צה"ל מפני ענישה בשל הרג עיתונאים פלסטינים מובילה מצד אחד למקרים נוספים של הרג עיתונאים פלסטינים ומנגד לחשש של אותם עיתונאים פלסטינים מפגיעה בחייהם, חשש שמגביל את יכולתם לבצע את עבודתם.
2.2 מיליון דולר למניעת משפט בבריטניה
ואלה שמות העיתונאים שנהרגו ב-22 השנים האחרונות מירי כוחות צה"ל: מוחמד בישאווי, רפאלו צ'יריאלו, עימאד אבו-זהרה, עיסאם תלאווי, נאזי דרוואזה, ג'יימס מילר, מוחמד אבו-חלימה, פאדל שנאעה, באסיל נביל איברהים פרג', חוסאם סלמה, מחמוד אל-קומי, חאמד שהאב, חאלד ריידה חמד, מוחמד נוראלדין אל-דיירי, ראמי רייאן, סמאח אל-ארייאן, יאסר מורתג'א, אחמד אבו-חוסיין, יוסף אבו-חוסיין ושירין אבו-עאקלה.
13 מתוכם נהרגו בשטחי רצועת עזה, שבעה בשטחי הגדה המערבית. לפחות 13 מתוך ההרוגים נשאו סימני היכר ברורים להיותם עיתונאים, בין אם על גופם או על גבי הרכבים שבהם נסעו. כל ההרוגים מתו בעת מילוי תפקידם העיתונאי, למעט עיתונאי אחד שנהרג כשביתו הופצץ בידי כוחות צה"ל.
המקרה של אבו-עאקלה אינו היחיד שזכה לתשומת לב התקשורת העולמית. בשנת 2002 נורה כתב ה"קוריירה דלה סרה" רפאלו צ'יריאלו כשיצא מבניין ברמאללה וביקש לצלם טנק שניצב במרחק של כמאתיים מטרים. עד ראיה טען כי הירי הגיע ללא ספק מכיוון הכביש שם לא היתה נפגש חיה, מלבד הטנק. דובר ממשלת ישראל טען כי ממרחק כזה המצלמה נראתה ככלי נשק אולם הצבא טען כי כלל לא פגע בצ'יריאלו.
שנה לאחר מכן נהרג עיתונאי ה-AP נאזי דרוואזה כשתיעד עימות בין צעירים פלסטינים לכוחות ישראלים. תחקיר עצמאי של סוכנות AP הגיע למסקנה שהכדור הקטלני יכול היה להגיע רק מכיוון המקום שבו עמד חייל צה"ל, ובכיר בסוכנות הידיעות אף טס לישראל ונפגש עם אנשי הצבא כדי להגיש להם את ממצאי התחקיר ולהציע לצבא לחקור בעצמו את האירוע, אולם בסוכנות מעולם לא שמעו על מסקנות חקירה צה"לית ככל שהתקיימה.
באותה שנה, 2003, נהרג גם העיתונאי הבריטי ג'יימס מילר, שנורה בצווארו בעת שנסע ברכב משוריין ברצועת עזה. בצה"ל קיימו חקירה שהוצגה כמקיפה באופן "חסר תקדים" אך דו"ח צה"ל פנימי שהודלף ל"אובזרבר" חשף כי הראיות שובשו, קלטות שככל הנראה תיעדו את האירוע נעלמו, וחיילים "שיקרו".
היה זה המקרה היחיד מבין 20 המקרים שבו נפתחה חקירה פלילית, אך בסופה הקצין שהרג את מילר זוכה. אחרי שחבר מושבעים בריטי מצא כי מותו היה רצח, והתובע הכללי בבריטניה הודיע לישראל כי עליה לפתוח בהליכים פליליים נגד החיילים המעורבים באירוע אחרת הם יישפטו על פשעי מלחמה באנגליה, ישראל הסכימה לשלם כ-2.2 מיליון דולר למשפחת מילר ומשרד המשפטים הבריטי הודיע כי לא יפתח בהליכי הסגרה למעורבים.
בשנת 2008 ירה כוח צה"ל פגז לכיוונו של הצלם פאדל שנאעה, על אף שלבש אפוד מגן שעליו הכתובת "עיתונאי". אביחי מנדלבליט, אז הפרקליט הצבאי הראשי, טען כי אפודים כאלה "נפוצים בקרב טרוריסטים פלסטינים" וכי שנאעה הציב "חפץ שחור" (מצלמה) על חצובה. בשל סיבות אלה, ואחרות, קבע מנדלבליט כי צוות הטנק שירה על שנאעה פעל כראוי. אחיו של הצלם, מוחמד שנאעה, אמר ל-CPJ כי הצבא מעולם לא התנצל על הירי השגוי.
בשנת 2012 הרגה ישראל במסגרת מבצע "עמוד ענן" שני עיתונאים, חוסאם סלמה ומחמוד אל-קומי, שעבדו בכלי תקשורת של חמאס בעזה, ערוץ אל-אקצא. ישראל טענה כי מדובר בפעילי חמאס אולם ארגון Human Rights Watch לא מצא הוכחה כי היו פעילים חמושים וציין כי חמאס לא כלל את שמותיהם ברשימת לוחמיו ההרוגים. דובר שגרירות ישראל בוושינגטון טען אז כי ערוץ אל-אקצא מעודד אלימות ורצח, אולם בתגובתו לא הובהר מדוע השניים אינם זכאים להגנות השמורות לאזרחים במצבי מלחמה, תהא עמדתם אשא תהא.
חמאד שהאב, נהג של סוכנות ידיעות עזתית, נהרג מירי כוחות צה"ל בשנת 2014 במסגרת מבצע "צוק איתן". בצבא טענו כי ברכב שבו נהג נעשה שימוש להובלת אמצעי לחימה אולם לא סיפקו לכך כל הוכחה.
בשנת 2018 הרגה ישראל את העיתונאים יאסר מורתג'א ואחמד אבו-חוסיין שסיקרו את "צעדות השיבה" ליד גבול עזה. במערכת הביטחון דאז טענו כי מורתג'א הוא קצין בחמאס אולם מעולם לא סיפקו לכך הוכחה ובהמשך התברר כי מחלקת המדינה האמריקאית העניקה לו מענק לאחר שעבר בדיקה מדוקדקת שווידאה שאינו טרוריסט. שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן טען כי מורתג'א הפעיל רחפן אולם סרטונים שתיעדו את עבודתו הראו כי החזיק מייצב למצלמה.
חסינות דה-פקטו
מנגנון החקירה הישראלי שנועד לתחקר מקרים שכאלה הוקם בעשור הקודם בעקבות ועדת טירקל, ונועד בין היתר למנוע מבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לטעון לסמכות בחקירת אירועים שבאחריות צה"ל. בשנת 2018 דווח ב"ידיעות אחרונות" כי מנגנון הבדיקה הצה"לי נועד לסייע לחיילי צה"ל להימנע מהעמדה לדין בבית-הדין הבינלאומי בהאג וקצין בצה"ל צוטט כאומר כי המנגנון נועד "לגבות את החיילים".
מאז כונן המנגנון החקירתי הוא הופעל בחמישה מקרים שבהם נהרגו עיתונאים מירי כוחות צה"ל, כולל במקרה של אבו-עאקלה. בנוסף נפתחה בדיקה במקרה של הפצצה רחבת היקף שהרגה שלושה עיתונאים במהלך מבצע "צוק איתן". אולם בכל המקרים, כאמור, התוצאה זהה.
החסינות דה-פקטו שניתנת ליורים בעיתונאים יוצרת סביבת עבודה מסוכנת לעמיתיהם שמבקשים להמשיך ולסקר את המתרחש. גיום לבלי, יו"ר התאחדות העיתונאים הזרים בישראל (FPA), מסר למחברי הדו"ח כי "אם עיתונאי עם דרכון אמריקאי יכול להיהרג ללא השלכות משפטיות, עיתונאים חוששים שגורל דומה עשוי בקלות לפגוש אותם בעתיד. תחושת הפגיעות הזו חזקה במיוחד בקרב עמיתינו הפלסטינים".
העיתונאי חאפז אבו-סברה מערוץ א-רויה הירדני העיד כי הפחד אכן גבר מאז הרג אבו-אעקלה. "לפני כן, הם ירו רימוני הלם וכדורי גומי לעברנו. אבל כעת, אלה כדורים חיים ואתה עלול לאבד את החיים שלך", אמר. "זה בהחלט משפיע על הסיקור שלנו. אנחנו מנסים להימנע מאזורים בהם יש עימותים. משתדלים להישאר קרובים לאמבולנסים ובתי-חולים ולהתרחק מהמפגינים".
יועץ ביטחוני לרשת תקשורת בינלאומית, שסירב להיחשף בשמו בדו"ח מחשש שעיתונאי הרשת לא יורשו להיכנס לישראל ולשטחי הרשות בעתיד, סיפר כי בשנים האחרונות כלי התקשורת שבו הוא עובד שינה את דירוג הסכנה בישראל והשטחים הפלסטינים מ"סכנה בינונית" ל"סכנה גבוהה" בשל התנכלויות כוחות הביטחון והמתנחלים לעיתונאים. לדבריו, אנשי צוות בשטח נדרשים לזהירות רבה יותר, ובין היתר נמנעים לעבור בין שטחים ישראלים לפלסטינים בשעת לילה מחשש שפלסטינים יזהו אותם בטעות כמתנחלים ויתקיפו אותם.
התוצאה היא, לדברי אותו יועץ, שאין אפשרות לדווח באופן עצמאי על המתרחש באיזור. הדבר פועל לטובת הממשלה, הוא טוען, "היא היחידה שיכולה לספק נרטיב על 'מה שקורה בשטח'".
בצה"ל, כך נמסר בדו"ח, סירבו להיפגש עם מחבריו לצורך שיחה לציטוט ולייחוס. ובכל זאת הדו"ח כולל גם את נקודת המבט הישראלית/צה"לית, מפי מומחים ואנשי המערכת שמצביעים על חשש מהשלכות של חקירות מקרי הרג על יכולת התגובה של חיילים ולמעשה על יכולתם לבצע את משימתם בשטח. עוד מצוטטת בדו"ח העמדה העקרונית של צה"ל לפיה הצבא "רואה חשיבות רבה בשמירת חופש העיתונות ועבודתם המקצועית של עיתונאים".
בדו"ח מצוין עוד כי מלבד מקרי ההרג שבאחריות כוחות ישראלים, ב-22 השנים האחרונות נהרגו גם חמישה עיתונאים פלסטינים מסיבות אחרות. שניים נורו בידי משמר הנשיא הפלסטיני, אחד נהרג בפיצוץ בעמדת ביטחון של הרשות הפלסטינית, ועיתונאי איטלקי והמתרגם הפלסטיני שלו נהרגו כשליוו מהנדסים פלסטינים שניסו לפרק נפלים ישראלים, ואחד מהם התפוצץ.
הדו"ח נכתב ונערך בידי אורלי הלפרן, נעמי זבלוף, רוברט מאהוני, סמיר אלשריף, שריף מנסור, אמילי שפר עומר-מן ודוד קורטבה.