ערוץ 14, ערוץ התעמולה הלא-רשמי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מוציא דרך קבע את דיבתם של המפגינים נגד מדיניות הממשלה. הוא מכנה אותם שוב ושוב אנרכיסטים ואלימים, ואף הרחיק לכת והאשים אותם בניסיון לינץ' שלא היה ולא נברא. איילה פנייבסקי היטיבה לתאר במאמר ב"הארץ" את הסכנה הטמונה בערוץ זה, וקבעה כי לא ניתן עוד להתעלם ממנו או לפטור אותו כקוריוז.

ערוץ 14 אמנם עבר רק לאחרונה את משוכת הרייטינג המשמעותי, אחרי שבמשך שנים ארוכות הציג נתוני צפייה מזעריים, אולם פנייבסקי השוותה אותו בצדק רב ל"פוקס ניוז", ערוץ החדשות הנצפה בארה"ב. גם אם בפני ערוץ התעמולה הישראלי עוד דרך ארוכה עד שיזכה בפופולריות של ערוץ התעמולה האמריקאי, הרי ששניהם מבוססים על פרקטיקה דומה של אנטי-עיתונאות, דיסאינפורמציה, מניפולציות, הסתה, שנאה וקיטוב.

בחודשים האחרונים אנחנו נחשפים לעומק הפצת השקרים של פוקס-ניוז, שאנשיו קידמו באגרסיביות את שקר זיוף הבחירות של דונלד טראמפ, שסירב לקבל את הפסדו לג'ו ביידן. חברת דומיניון, המייצרת ומכונות מכונות הצבעה, תבעה תביעת דיבה את הערוץ לאחר שספגה זרם של השמצות חסרות בסיס כאילו היתה שותפה לזיוף הבחירות שלא היה.

במסגרת התביעה נאלצו השדרנים הבכירים ביותר בתחנה, וגם הבעלים רופרט מרדוק, לחשוף התכתבויות פנימיות שהוכיחו שחור על גבי לבן כי הן השדרנים והן מרדוק ידעו כי מדובר בשקר גס וכי טראמפ הוא שקרן חסר כל אמינות, ובכל זאת שיתפו עימו פעולה.

אם כן, השאלה, אשר גם פנייבסקי מבקשת לקבל עליה תשובה, היא מה אפשר לעשות ביחס לערוץ התעמולה רווי השקרים המקומי שלנו. דרך המלך היא כמובן לקבוע כי ערוץ אשר משדר תעמולה לטובת אדם אחד מבצע, עובר, יחד עם אותו אדם, על חוק מימון מפלגות ופוגע באחד העקרונות הבסיסיים של השוויון בבחירות.

במובן זה ערוץ 14 אינה שונה מ"ישראל היום" של ימים עברו, אשר הצהיר על עצמו כ"עיתון" ימני, אבל בפועל שימש פלטפורמת תעמולה לנתניהו. אלא שמבקרי המדינה נכשלו כישלון ברור בטיפול בתופעה הפסולה של תעמולה במסווה של כלי תקשורת, בטענה שמדובר בגוף פרטי.

לכן אני מבקש בדברים הבאים להציע דרך אחרת, אפשרית לטעמי מבחינה משפטית במיוחד נוכח ההסתה הגוברת והולכת ב"ערוץ המורשת" כלפי המשתתפים בהפגנות ברחבי המדינה נגד ההפיכה המשטרית.

בשבועות ובימים האחרונים הולכות וגוברות תופעות של אלימות כנגד מפגינים. אלימות זו אינה מתעוררת בחלל ריק, אלא היא בוודאי פרי של הסתה מתמשכת אשר כאמור מופצת בלי בושה בערוץ 14 ובכלי תקשורת נוספים, כגון תחנת הרדיו "גלי ישראל" שם, בין היתר, בנו של ראש הממשלה משווה את המפגינים לנאצים.

סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע כך: "לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם". תקיפה של מפגינה, מלבד שהיא מהווה עבירה פלילית, מהווה גם עוולה אזרחית של תקיפה.

מה קובעת ההלכה המשפטית ביחס לשאלה מיהו המייעץ או המפתה למעשה או מחדל, אשר רואים אותו, לעניין פקודת הנזיקין, כמי שביצע את מעשה העוולה הנזיקי עצמו (תקיפה במקרה שלנו)? שני פסקי דין שניתנו בשנה האחרונה קבעו בסיס להטלת אחריות בנזיקין על גורם אחר שלא ביצע בעצמו את העוולה, דבר שהוא כשלעצמו יוצא דופן שכן עקרון היסוד של הנזיקין הוא "אדם אחראי למעשיו, ואין הוא אחראי למעשי הזולת".

במקרה אחד הוטלה אחריות נזיקית וניתן סעד כספי של פיצוי כנגד הרשות הפלסטינית בגין מעשי טרור. חיוב הרשות לא נבע מכך שהיא ביצעה בעצמה את מעשה הטרור, אלא בכך שהיא אישררה אותו בדיעבד, דרך תשלום כספי למי שביצע אותו.

במקרה אחר, יותר קרוב ומתאים למקרה שלנו, יואב אליאסי המכונה "הצל", עודד ושידל את הקוראים בעמוד הפייסבוק שלו לכתוב לשון הרע כנגד נועה דרוקר, זאת בתגובה לטקסט שהיא פרסמה על פרשת אליאור עזריה.

אליאסי לא ביצע בעצמו כל מעשה עוולה ולא כתב לשון הרע (שהינה גם עוולה נזיקית) על נועה דרוקר, ובכל זאת הוא חויב לפצות אותה, שכן: " אין הכרח כי המשדל יבצע עוולה בעצמו, וניתן להסתפק בכך שיבצע 'מעשה שעוולה היא תוצאה טבעית שלו'", כדבר בית המשפט.

אם ניישם את הדברים הללו ביחס לערוץ 14 ולהסתה שלו כנגד המפגינים, הרי שאם מפגינה או מפגין שהותקפו יוכלו להוכיח שהתקיפה באה בין היתר על רקע של הסתה מתמשכת בערוץ 14 אשר התוקף נחשף אליה, בית המשפט יוכל לחייב את הערוץ ואת השדרנים המסיתים בעוולת התקיפה.

כאמור, הטלת אחריות בנזיקין על משדל או מפתה היא כלי יוצא דופן, ולכן השימוש בה נעשה במקרים נדירים וחריגים והחיוב המשפטי אינו מובן מאליו בכלל. אולם לטעמי ראוי לעשות שימוש גם בכלי זה, ולו כדי שקריאתה של פיינבסקי "לעשות משהו" כנגד ערוץ המורשת האלימה, לא תישאר תלויה ללא מענה.