גם אני משתתף בהפגנות המחאה נגד המהפכה המשטרית שמובילה ממשלת נתניהו. הן לא מסבות לי חדווה רבה, גם לאור ההומוגניות הגדולה בקרב המפגינים וגם לאור תמיכתי בביקורת החשובה שהשמיעו בשנים האחרונות פרופ' רות גביזון ז"ל ופרופ' מני מאוטנר יבדל"א על התנהלותו של בית המשפט העליון.
לא ניתן להבין את שלל יוזמות הממשלה מבלי להתייחס במקביל לאובדן האמון של חלקים רחבים בציבור במערכת המשפטית ולאחריות שיש בעניין זה למחנה הליברלי - בעיקר לשיח הזכויות והמישפוט שהוא קידם, שהפכו במידה רבה את בית המשפט העליון לזרועו הפוליטית. מכאן שלא מעט מהטענות המופנות כיום נגד מערכת המשפט הן מוצדקות.
אך אלו אינם ימים כתיקונם. הרוב הקואליציוני מבקש לפעול בנוסח "דוקטרינת ההלם" ולחוקק במהירות הסדרים חוקתיים ומשטריים שעלולים להוביל לקריסת הפרדת הרשויות ולשנות מן היסוד את פניה של המדינה. זוהי אפוא עת חירום שבה יש לפעול – במקרה הזה, למחות - גם כאשר לא שלמים עם הפעולה.
כדי להבין זאת אני מציע להבחין בקווי הדמיון שבין ישראל 2023 לבין צרפת של ראשית המאה ה-20 והקרב סביב פרשת דרייפוס. כמובן, אנלוגיות היסטוריות הן תמיד חלקיות, אך לעיתים יש בהן כדי לסייע לנו להבין טוב יותר את המציאות העכשווית.
במשך למעלה מעשור נקרעה הרפובליקה השלישית לגזרים על רקע פרשת הרשעתו של אלפרד דרייפוס בבגידה. זה מול זה ניצבו שני מחנות פוליטיים: מן הצד האחד עמד המחנה השמרני-לאומני-קלריקלי שצידד בכינון מחודש של הסדר הישן, זה שקדם למהפכה הצרפתית. תמיכתו בהרשעת דרייפוס ניזונה גם מיסודות אנטישמיים ברורים.
מולו ניצב המחנה הדרייפוסארי שהתגבש על רקע המאמר "אני מאשים" של אמיל זולא. זולא ביקש "להציל את הרפובליקה" באמצעות שילוב ידיים בין תומכי המהפכה על שני ענפיה – הליברלי-בורגני והסוציאליסטי, ותוך אימוץ עמדה אנטי-דתית מוצהרת.
בנימין נתניהו ואלפרד דרייפוס. לא מה שחשבתם (צילומים: מרים אלסטר ונחלת הכלל)
הקרב המר בין המחנות הגיע לכל בית, פילג משפחות והוביל את צרפת לסיפה של מלחמת אזרחים. בסופו של דבר, זיכויו המוחלט של דרייפוס הוביל לתמורות עמוקות בנוף הפוליטי הצרפתי - החל מהפרדת הדת מהמדינה בשנת 1905, דרך הרפורמות החברתיות של ממשלת לאון בלום ועד לתבוסתו הסופית של המחנה הריאקציונרי בנפול ממשלת וישי שביצרה את הדמוקרטיה הצרפתית.
נקודת הדמיון המרכזית בין צרפת של אז לישראל של היום היא כמובן הקיטוב העמוק של הזירה הפוליטית והתכנסותה המסוכנת לכדי שאלה אחת בלבד: האם דרייפוס אשם? האם נתניהו נרדף?
מכך נגזרת גם ההשוואה למערכת הפוליטית בישראל, שבה שני המחנות הניצים מאורגנים באופן שדומה לחלוקה שקרעה את החברה הצרפתית: מצד אחד, מחנה לאומני-דתי שרבים בקרבו דוחים את רעיון השוויון, בעיקר ביחס לקבוצות מיעוט (בעיקר ערבים, אך, במידת מה, גם נשים ולהט"בים), ותומכים יותר ויותר בממשל סמכותני, כפי שמשתקף בהצעותיהם של השרים לוין, בן-גביר וקרעי, וכמובן בהתנהלותו של נתניהו עצמו.
מן הצד שני ניצבת קואליציה, חילונית למדי, המשתרעת מן הימין המתון ועד לשמאל הקיצוני, קצת בדומה לשילוב הידיים בין הסוציאליסטים לבין הבורגנות במקרה הצרפתי. נקודת החיבור המרכזית שלה היא תמיכה בגרסה כלשהי של דמוקרטיה מהותית, קרי – כזו המבוססת על הענקת הגנה שיפוטית למיעוט, לצד שלטון הרוב, ועל תמיכה (מהוססת, על רקע מורכבות היחס כלפי המפלגות הערביות) בעיקרון השוויון.
אם מחפשים סימן מעודד ניתן להצביע על כך שהחלוקה הבין-מחנאית הקיימת איננה הרמטית
ההתנגדות לנתניהו איננה אפוא רק עניין פרסונלי כי אם הביטוי הפוליטי של התפישה הזו, שאותה גילמה – לא תמיד בהצלחה – "ממשלת השינוי".
הקרב בין המחנות שעשוי להכריע את עתידה של ישראל, הוא טעון ונפיץ: התהום שהולכת ונפערת בין שני המחנות – שהם הומוגניים למדי מבחינה מעמדית, אתנית ודתית - מייצרת היעדר לגיטימציה הדדית וקיטוב גדלים והולכים שמתבטאים בעיקר בשיח מתלהם בכנסת וברשתות החברתיות.
ככל שיתמשך מצב דברים זה, רקמת החיים הדמוקרטיים ניצבת בפני סכנה חמורה. מצד שני, אם נחזור למקרה הצרפתי, נגלה שזיכויו של דרייפוס מן ההאשמות השקריות - שהוביל לניצחונו של המחנה הדרייפוסארי - ביטא למעשה את קבלת מרות המשפט ועליונותו של שלטון החוק, ובכך גם שימש כזרז לחיזוק המשטר הדמוקרטי בצרפת.
לא בטוח שזה מה שצופן לנו העתיד בישראל, אך אם מחפשים סימן מעודד ניתן להצביע על כך שהחלוקה הבין-מחנאית הקיימת איננה הרמטית: רבים מקרב תומכי נתניהו – גם מבין חברי הכנסת – דוחים את העמדות הקיצוניות של הגורמים המשיחיים והגזעניים בקואליציה ומביעים בכל הסקרים מחויבות למשטר הדמוקרטי; בעוד שבין מתנגדיו יש לא מעט אנשי ימין המצדדים בעמדותיו המדיניות והכלכליות. אין כאן בני חושך ובני אור. לכך ראוי להוסיף גם את תודעת הזיכרון ההיסטורי בדבר החורבן הכפול של הריבונות היהודית שעשויה לשמש כבלם נוסף בפני התפרקות חברתית מלאה.
אנו זקוקים, יותר מתמיד, לשיתופי פעולה לשם בנייתה של שותפות דמוקרטית רחבה ומכילה ככל האפשר. שותפות כזו חייבת לכלול את החברה הערבית (כרגע מנסור עבאס הפרגמטי הוא שותף טבעי לעניין זה), את הציונות הדתית המתונה וחסרת הבית הפוליטי ואת הפריפריה המזרחית המסורתית שהמהפכה המשטרית אינה מצויה בראש דאגותיה (ובאותה הזדמנות, כדאי יהיה גם להתעניין מהן דאגותיה). רק כך יוכל להיווצר מצע לתנועה חדשה שתוכל לשנות את המפה הפוליטית.
ד"ר עופר סיטבון הוא מרצה בכיר בביה"ס למשפטים במכללה האקדמית בצפת ועמית בכיר במכון שחרית