יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ויו"ר קדימה ציפי לבני, אתמול בפגישתם בירושלים (צילום: מרים אלסטר)

משחק החיזור בין יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ובין יו"ר קדימה ציפי לבני מתנהל היום בכותרות הראשיות של העיתונים. הכלה, ונתון זה אינו מוסתר לגמרי באף אחד מהשערים, מסרבת לשידוך, אבל המדווחים על המגעים חלוקים באשר לאופיו של אותו סירוב. מצד הכלה, המחותנים מדגישים את חוסר התוחלת של העניין. "לבני: אין סיכוי" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות"; "הארץ": "לבני: אני הולכת לאופוזיציה, חילוקי הדעות בינינו עמוקים". מצד החתן רומזים, לעולם אל תאמר לעולם לא: "נתניהו: זה הזמן לאחדות; לבני: הפערים עמוקים" (הכותרת הראשית של "ישראל היום"). ויש גם עיתון שבחר להקדיש את הכותרת הראשית שלו למהות הנושאים שעל הפרק, ולא רק לאריזה הטכנית שלהם: "לבני: 'פתרון שתי המדינות'. נתניהו: 'רעיון יצירתי אחר'".

כותרת המשנה של "מעריב" מסכמת את העניין היטב (לכאורה): "לא איראן, לא המשבר הכלכלי, גם לא שינוי השיטה: נתניהו ולבני חזרו אל הוויכוח בין שתי תפיסות עולם מדיניות מנוגדות. הפגישה אמש הסתיימה רק בהסכמה אחת: להיפגש שוב". בעמ' 3 מציג העיתון את המגעים בין הצדדים כפתק למכולת: "מה נתניהו מציע: שני תיקים בכירים לקדימה, חלוקה שווה בתיקי הממשלה, צוותי מו"מ קואליציוניים. מה לבני רוצה: השיחות עם הפלסטינים – בניהולה. הבטחות ברורות בתחום המדיני. מימוש החזון של שתי מדינות". בטור בעמ' 5 מוסיף שלום ירושלמי עוד מיני פכים קטנים והרבה פחות עקרוניים, שגם הם לדבריו בין סלעי המחלוקת (למשל: מינוי דליה איציק ליו"ר הכנסת).

מזל מועלם כותבת ב"הארץ" כי "המחלוקת העיקרית בין לבני לנתניהו היתה בנושא המשך המו"מ עם הפלסטינים. חילוקי דעות נוספים היו על רקע דרישת קדימה לשינוי שיטת הממשל".

מה באשר לחזית המאוחדת בקדימה? האם חברי הסיעה מיישרים קו עם ההצהרות האופוזיציוניות של היו"ר לבני? ביום שישי הבליט "ידיעות אחרונות" את התנגדותם של בכירי הסיעה ללכת לאופוזיציה, ובמיוחד את זו של שאול מופז ("הליכה לאופוזיציה היא אופציה, לא אובססיה"). היום בעמ' 3 ב"מעריב" כותבת מרב דוד: "מכל בכירי קדימה שהתקוממו נגד כוונתה של ציפי לבני להוביל אותם לאופוזיציה, נותר שאול מופז לבדו".

לעומתה, מסיים שלום ירושלמי את הטור שלו בעמ' 5 כך: "מתנהל [כאן] משחק כפול ודי עלוב. חברי-כנסת מהליכוד שלא רוצים לראות איך שרי קדימה גונבים להם את התיקים עולים לשידור שבע פעמים ביום ואומרים עד כמה לבני חיונית ורצויה. שרים וחברי-כנסת מקדימה שלא רוצים לוותר על המיניסטריונים שיש ו/או יהיו להם מדברים בזכות האופוזיציה ועובדים מאחורי הגב של לבני יחד עם אנשי נתניהו. פוליטיקה של גנבי כותרות, וזו רק ההתחלה". יובל קרני ב"ידיעות אחרונות" מספק דיווח דומה לזה של דוד ב"מעריב" (רק מופז נגד אופוזיציה).

אבל נחום ברנע, בעמודי הדעות של העיתון, מציג מציאות אחרת מזו של הכתבים בעיתונים השונים, גם באשר לחילוקי הדעות בקדימה וגם באשר לסלע המחלוקת בין לבני לנתניהו:

"קדימה מזיעה, וזה לא מנבא טובות על עתידה של המפלגה הזאת. המציאות הפוליטית שנוצרה לאחר ההכרעה בבית הנשיא מוצאת את ציפי לבני בצד אחד, את נתניהו בצד הנגדי ואת בכירי קדימה מתרוצצים באמצע, מזיעים, מבוהלים ומפטפטים את עצמם לדעת בכל ערוץ אפשרי. הם תומכים בכל מאודם במנהיגתם, ציפי לבני, הצרה שהם לא בטוחים במה היא תומכת".

לפי ברנע, לבני אינה יכולה להכריז סתם כך כי היא מתנגדת לממשלת אחדות אחרי שהכריזה במהלך הקמפיין ולאחריו כי תקים ממשלה כזו. היא יודעת גם כי אין משמעות להכרזות בדבר קווי היסוד של הממשלה. לכן, כותב ברנע, היא דורשת מנתניהו שיוציא החוצה כמה ממפלגות הימין שהמליצו עליו. נתניהו לא יוכל להסכים להצעה כזו, כותב ברנע, וממליץ לו לנהוג כך בכל זאת.

אחדות היא אופציה, לא אובססיה

"התקשורת מלבה את להבת ה'אחדות בכל מחיר' כאילו ממשלת ימין פירושה מלחמת שמד שתשטוף את הארץ, מגפת דבר שתכה בכל בית אב, מן גזירה משמים שהציבור לא יוכל לעמוד בה. כאילו לא הוקמו כאן ממשלות ימין בעבר, וכאילו קרה כאן משהו רע במיוחד בעקבות הקמתן. מי שבודק, מגלה שהמצב הפוך" (בן כספית, העמוד הפותח של "מעריב")

שלב ההדחה

"מודח" היא הכותרת הגדולה ביותר (גם אם לא המרכזית) על שער "מעריב", מושאה הוא עמוס גלעד, המתווך מטעם ממשלת ישראל בינה לבין המצרים, כלומר חמאס, בסוגיות הפסקת האש והחייל החטוף שליט. כותרת הגג חוגגת את הפיטורים: "בעקבות חשיפת 'מעריב'". לפני שנמשיך, יש לעצור לרגע ולתהות: על מה בדיוק החגיגה? הרי "מעריב" אינו סבור שגלעד ראוי להדחה, להפך, הוא הביא את דבריו הבוטים בהבלטה כמי שיש להאזין למה שיש לו לומר. מדוע, אם כן, הוא מתפאר בעובדה שהחשיפה מעל דפיו הביאה לתוצאה כזו?

בחזרה לסיפור: בשבוע שעבר, ב-18 בפברואר, פירסם בן כספית מונולוג של עמוס גלעד, שתקף בחריפות את תפקודה של הממשלה. לפי אותה ביקורת, הדיווחים השונים בקשר לעסקת שליט היו שגויים ורוויי ספינים. בעקבות אותו פרסום קרא אליו אולמרט את גלעד ואת שר הביטחון אהוד ברק, פטרונו של גלעד, לשיחת נזיפה. אולמרט זעם על "מעשה חצוף וגס רוח שמהווה הפרה של כל הכללים של התנהלות פקיד מדינה כלפי ראש ממשלה" ("מעריב"), התלונן על המנהג לכאורה של ברק להדליף דברים לתקשורת, ו"שקל" להגיש תלונה נגד גלעד לנציבות שירות המדינה ("הארץ").

ומה כיום? לפי "מעריב", כאמור, אולמרט הלך עד הסוף והדיח את גלעד מתפקיד השליח למו"מ עם המצרים. "כעת המגעים מוקפאים, בקהיר זועמים, ועסקה להחזרת גלעד שליט לא נראית באופק", קובעת כותרת המשנה של הידיעה בעמ' 6. אבל האם גלעד באמת הודח? לפי ברק רביד ועמוס הראל ב"הארץ", אולמרט בסך-הכל מימש את איומו להגיש תלונה נגד גלעד לנציבות שירות המדינה (העיתון מציג זאת כניגוח של אולמרט את ברק, ומביא תגובה ברוח זו מלשכת שר הביטחון, שמביע תמיכה בגלעד). ב"ידיעות אחרונות" הדיווח של איתמר אייכנר זהה לזה של "הארץ" (רק בהשמטת האשמות של "גורמים בטחוניים" כלפי תרבות ההדלפות של אהוד אולמרט).

גם ב"ישראל היום" הדיווח זהה כמעט לזה שב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות", לבד מהכותרת, "עמוס גלעד הושעה מהמו"מ עם מצרים", המופיעה גם על השער. אז הושעה, הודח, או רק מועמד לחקירת נציב שירות המדינה? מבין השורות של הידיעה ב"מעריב", שהיא מטבע הדברים הארוכה והמפורטת מזו של שאר העיתונים, עולה התמונה הבאה: גלעד לא הודח ולא הושעה על-ידי ראש הממשלה, משום שהוא אינו יכול להדיחו או להשעותו: גלעד הוא עובד של משרד הביטחון ולא של משרד ראש הממשלה. אבל אולמרט לא הסתפק רק בהגשת תלונה לנציבות: הוא "החרים" את גלעד (ש"לא מוזמן לדיונים", "נציגי ראש הממשלה לא משתתפים בדיונים שבהם הוא משתתף", "נאלץ לבטל את נסיעותיו המתוכננות למצרים").

אז איזה עיתון הציג כותרת נכונה ומלאה בעניין משבר אולמרט-גלעד-ברק? אף לא אחד. למעשה, הן היו כולן מיותרות. כבר ביום שישי כתב נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" את התיאור המדויק ביותר של האירועים: "שלשום, יום רביעי, קיימו אולמרט, ברק וגלעד פגישה נרגזת. אולמרט הניח לגלעד להשתתף בישיבת הקבינט שהתקיימה מיד לאחר פגישתם. אם לא יתנצל, ספק אם יזמין אותו לישיבות הבאות. בינתיים, את המשא-והמתן עם המצרים לקח אולמרט אליו".

מתנתקים מההתנתקות

זו כבר לא בושה להתנתק מההתנתקות. בשבוע שעבר היה זה פרס שהצהיר כי ההתנתקות החד-צדדית היתה טעות. בקרב העיתונאים הבכירים נשבר כל פעם מישהו אחר ומכה על חטא האיוולת ועוון האיתרוג. היום מחזיר "מעריב" לכותרות את נפגעי המעשה ההוא: "כשפונו מבתיהם לפני שלוש שנים וחצי, הבטיחה המדינה לפצותם", אומרת כותרת המשנה של הידיעה בכפולת העמודים 11-10, "אך הטיפול היה לקוי, התשלום חלקי, והם צברו חרדות וחובות. כעת תובעות שלוש משפחות את המגיע להן, ומאיימות לסחוף אחריהן את אלפי נפגעי ההתנתקות" (ירון ששון).

לא בכל מחיר

"לא בכל מחיר" היא כותרת מאמר של אליקים העצני היום בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות". המחיר הוא שחרור מחבלים תמורת חטופים ישראלים. ב"ישראל היום" כותב עוזי ברעם טור תחת הכותרת "מדוע אני מתנגד לעסקת שליט".

ואלס הזמן הזורם לאחור

בשנה שעברה במועד הזה כתב כאן אורן פרסיקו על האופן שבו סיקרו העיתונים היומיים את טקס האוסקר. הטקס שאב אז תשומת לב רבה בשל המועמדות המבטיחה של הסרט הישראלי "בופור" בקטיגוריית הסרט בשפה הזרה:

"העיתונים נסגרו אמש מוקדם מדי [...] זהות הזוכה בפרס הסרט הזר הוכרזה בין ההדפסה להפצה, וכל שנותר לעיתונים לעשות הוא להפנות את קוראיהם לאתרי האינטרנט שלהם. מבחינה זו בולט "מעריב", המפנה לאתר nrg בעמוד השער, כמו גם בעמוד האחורי. ב'ידיעות אחרונות' מסתפקים בהפניה ל-ynet בעמוד האחורי בלבד, אך זו מלווה בידיעת תמונה [ניר גונטז'] שבה מצוטטת צופה מיועדת בטקס המבטיחה כי אם 'בופור' יזכה בסרט הזר, 'אני רצה ברחוב עירומה'. תמונת האילוסטרציה שמעל הטקסט [דנה קופל] מדמה את הצפייה בטקס ולא את הריצה בעירום.
אך אם נדמה כי הבטחה מעורפלת למופע חשפנות היא הפתרון העיתונאי הטוב ביותר לדיווח על טקס פרסים שטרם התרחש, קוראי 'ישראל היום' למדו הבוקר על פתרון מבריק עוד יותר. בעמ' 7 של העיתון מפרסם אלון רוזנבלום שני טורי פרשנות, אחד לכל תוצאה. הראשון מקבל את הכותרת: 'מדוע זכינו באוסקר?', והשני: 'מדוע לא זכינו באוסקר?'. על כל צרה שלא תבוא".

גם השנה היה סרט ישראלי מועמד לזכייה. למעשה, סיכוייו של "ואלס עם באשיר" נחשבו גדולים מאוד, אולי אפילו יותר מאלו של "בופור" בשנה שעברה (בהתחשב באיכות הסרט, באווירה הבינלאומית ובמתחרים). למרות זאת, הפסטיבל העיתונאי היה מעט קטן יותר: ב"מעריב" האוסקר מוזכר בטור ביקורת הטלוויזיה של אסף שניידר וזוכה להפניה בשער – שמובילה אל מחוץ לעיתון: לאתר nrg. ב"ישראל היום" מדווחת על פני שליש עמ' 32 "שליחת 'ישראל היום' לטקס האוסקר" ("הסרט כבש את האמריקאים"). ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" אין אזכור ולא חצי אזכור לסרט או לטקס.

מדוע ויתרו העיתונים – בצדק – על החגיגה? אולי בגלל הרכבת הממשלה שתופסת את תשומת הלב, אולי משום שהעיתונים מפנימים כי אין טעם לדווח בהרחבה על אירוע שטרם קרה בעת ההדפסה, ושעיקר העניין בו נסוב על תוצאותיו. ואולי העורכים הריחו בחושיהם העיתונאיים את העובדה ששוב הפסדנו.

ענייני פלילים

החשדות הפליליים נגד עו"ד יעקב וינרוט מסרבים לרדת מהכותרות. בעמ' 20 של "מעריב" מודפסות הכותרות: "הפרקליטות חושדת: וינרוט קיבל מיליוני שקלים מגאידמק וצ'רנוי"; "החשדות בפרשת שוקי ויטה נחשפים. עו"ד וינרוט חשוד שחברה בבעלותו קיבלה עשרות מיליוני שקלים מגאידמק וצ'רנוי בגין ה'הסכמים החריגים' עם ויטה, פקיד שומה גוש דן לשעבר".