עם השבעת הממשלה החדשה שבה ועלתה יוזמה ישנה: סגירת תאגיד השידור הישראלי. לאחר צאת ההודעה על מינוי שר התקשורת החדש, ד"ר שלמה קרעי, צפו מחדש התבטאויות עבר שלו שלפיהן "הציבור לא צריך לממן ערוץ מסוים", ולכן "לא צריך להיות שידור ציבורי". שר התקשורת אמנם לא יכול להורות על סגירת התאגיד על דעת עצמו, אבל ההחלטה למנות לתפקיד דווקא את קרעי סומנה בחלק מהדיווחים כצעד ראשון בדרך לחיסול השידור הציבורי בישראל. קרעי, מצדו, לא טרח לפוגג את הרושם הזה.

המינוי והשיח שנלווה לו עוררו דאגה באיגוד השידור האירופי (EBU), המאגד יחד 112 גופי שידור ציבוריים מ-56 מדינות, בהן ישראל, ומוכר בין היתר כגוף שמפעיל את תחרות האירוויזיון. בצעד לא שגרתי, מנהל ה-EBU נואל קוראן שלח פנייה פומבית לבנימין נתניהו, והביע תקווה שהממשלה החדשה תמצא דרך להגן על התאגיד – שממלא תפקיד ציבורי חשוב בדמוקרטיה הישראלית ומאפשר את המשך קיומו של שיח תקשורתי פלורליסטי ומגוון.

קרעי, שר התקשורת החדש, הפיץ בתגובה הודעה לעיתונות שבה הכריז שהוא "מחויב לציבור הישראלי ולא לאף גוף זר כזה או אחר", שישראל היא מדינה ריבונית ושהוא "מצפה מדמוקרטים לקבל הכרעות דמוקרטיות". ההכרעה הדמוקרטית של הציבור הישראלי, טען השר, היא לממש "סדר יום כלכלי ליברלי, כולל בשוק התקשורת" – כזה שיאזן בין "התחרות" ו"הגיוון התקשורתי שאנחנו רוצים להביא לשוק התקשורת". ברקע עדיין מהדהדת אמירה של השרה מירי רגב מ-2016: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".

התבטאויות מהסוג הזה מעלות תהייה חשובה: האם ייתכן ש"גיוון תקשורתי" הוא בסך הכל שם קוד לתחרות בין ערוצים? האם יכול להיות שלדעת שר התקשורת ניתן לממש גיוון כזה בשוק שכל שחקניו הם גופי תקשורת מסחריים? במחקר שאנו עורכות על סוגיית המגוון בשידור הציבורי בישראל מאז הדיונים שקדמו להקמתו, ניתחנו מאות מסמכי מדיניות ופרוטוקולים מדיוני הכנסת. נוכחנו לגלות שפוליטיקאים ופוליטיקאיות בארץ מבינים את המושג הזה בצורה צרה ושטחית, ממש כמו השר קרעי.

בתקופה של פילוג אזרחי ומאבקים פוליטיים הולכים ומחריפים, של ערעור ושיסוי הציבור באמצעי התקשורת – תאגיד השידור הציבורי מקדם בישראל מרחב ציבורי שמבטיח שותפות, וגם מקיים

ארגון השידור האירופי הגדיר את הגיוון כאחד מחמשת ערכי הליבה של גופי השידור הציבורי באשר הם. האפשרות להציג על המסכים, להעסיק ולשרת אנשים ונשים מקבוצות שונות, ובמקביל ליצור תוכן שמיועד לקבוצות מגוונות בציבור, עבור צופים שהמפרסמים בערוצים המסחריים לא חפצים ביקרם, היא אחת המטרות והחוזקות של השידור הציבורי בישראל.

הדיון הפוליטי העכשווי מתעלם מהעובדה שתאגיד השידור הציבורי "כאן" הוא גוף התקשורת היחיד בארץ שפונה לקהל יעד מגוון שכולל קבוצות רבות שלא זוכות ליחס משביע רצון מכלי התקשורת המסחריים. הדוגמאות רבות. הגל השקט של כאן מורשת, למשל, מבטיח שגם דתיים ודתיות, שומרי שבת, יעודכנו בדיווחים שאינם סובלים דיחוי. הצורך בשירות הזה התחדד ברגעי השיא של מגפת הקורונה, וגם במבצע "שומר החומות", שבמהלכו שודרו בגל השקט התרעות הרות גורל מטעם פיקוד העורף.

היבט נוסף הוא סיקור הבחירות לכנסת. בסבבי הבחירות האחרונים, משדרי הבחירות של התאגיד הונגשו כך שיתאימו גם לאנשים עם לקויות ראייה או שמיעה – והותאמו גם לאוכלוסייה שזקוקה לתוכן חדשותי שעבר הנגשה קוגניטיבית. אף כלי תקשורת אחר לא עשה זאת. לערוצים המסחריים אין תמריץ לספק לצופיהם שירותים כאלה.

אלמלא המאמץ היזום של התאגיד, אזרחיות ואזרחים רבים היו נותרים מחוץ לדיון הציבורי. בזכות השידור הציבורי, גם אנשים בעלי לקויות ומגבלות קיבלו הזדמנות להיות אזרחים פעילים בדמוקרטיה. העיקרון הזה בא לידי ביטוי גם בשידורי המונדיאל, שהונגשו לכבדי ראייה דרך ערוצי הדיגיטל והרדיו של התאגיד.

בתחום כוח האדם התאגיד מציג מחויבות ייחודית לייצוג הולם, שבא לידי ביטוי בהעסקת עובדים מקבוצות המאופיינות בתת-ייצוג בענף המדיה: עולים ועולות, החברה החרדית, אזרחי ישראל הערבים וגברים ונשים עם מוגבלויות. ההופעה של חלק מאותם עובדים על גבי המסך, בקולם ובדמותם, מאפשרת ייצוג מכיל ורחב של הקבוצות השונות שמרכיבות את החברה הישראלית.

יש מקום למתוח ביקורת על איכות התכנים שמייצר התאגיד, ויש עוד הרבה מקום לשיפור גם בסוגיית הגיוון. אבל בתקופה של פילוג אזרחי ומאבקים פוליטיים הולכים ומחריפים, של ערעור ושיסוי הציבור באמצעי התקשורת (בישראל, ובכלל) – התאגיד מקדם מרחב ציבורי שמבטיח שותפות, וגם מקיים. הקריאות לסגור את התאגיד ולתת לשוק החופשי לעשות את שלו אינן תורמות לגיוון בתקשורת. הן עושות את ההפך הגמור.

ד"ר איה ידלין וד"ר אורנית קליין-שגריר הן מרצות בכירות בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים