פייסבוק הוא כבר קצת פאסה, אבל אולי שמעתם.ן בכל זאת על הפוסט שפירסמה בשבוע שעבר האקדמיה ללשון העברית. אחרי הכל, הוא זכה לפופולריות רבה: אלפי לייקים (חיבובים!) וקומנטים (תגובות!). בפוסט, האקדמיה קבעה כי אופן הפנייה שהשתמשתי בו בתחילת הפסקה, הוא בכלל לא עברית.

"הכנסת נקודות או לוכסנים בתוך המילה אינה לפי כללי הכתיבה של העברית ויש למצוא דרכים אחרות למבקשים ולמבקשות להדגיש נוכחות של נשים", קובעת ועדת הדקדוק של האקדמיה, שדרך אגב, או לא, מורכבת מגברים בלבד (אולי כדי שלא יתעורר ויכוח אם הוועדה מונה שמונה חברים או שמונ.ה).

בעברית, שפה מגדרית, משתמשים בלשון זכר כדי לתאר קבוצה שיש בה גם גברים וגם נשים. לדידה של האקדמיה, אם רוצים לא להדיר את הנשים, אסור דקדוקית להשתמש בלוכסן או בנקודה ויש להשתמש בדרכים אחרות: "הכפלת הצורות" (כמו בביטוי "גבירותי ורבותיי") או "נוסחים נפרדים" (כמו, למשל, בביטוי "גבירותי ורבותיי"). פתרון נוסף הוא שימוש בלשון רבים, שאפילו בעברית היא אינה מגדרית.

השימוש בנקודה המגדרית, קובעת האקדמיה, אינו דקדוקי, מסורבל ויוצר "צורות לשון מטעות". למשל, אם נכתוב "איש/ת מכירות" יכולים לחשוב בטעות שהכוונה ל"אשת מכירות" וכך ישתרש הנוסח השגוי "אישת מכירות". הסבר מעט מאולץ, שנותן קרדיט (מזכה!) נמוך למדי לקוראי העברית.

האקדמיה גם נותנת שם לנקודה האסורה: "הנקודה המגדרית". בחירה נחמדה ומתבקשת, אבל נדמה לי שחברי הוועדה הנכבדים לא ירדו לעומקה. משום שהשימוש בנקודה (או בלוכסן!) אינו רק עניין של שוויון מגדרי בין נשים לגברים, ויסלחו לי הפמיניסטיות. הנקודה הקטנה הזו (ולא שכחנו את הלוכסן) מסמלת קשת של מגדרים אחרים, עוד יותר מודרים ומוסתרים, והם.ן הסיבה העיקרית למאבק בה מצד גורמים שמרניים שונים, שהאקדמיה בחרה כעת להצטרף אליהם.

מתוך הפוסט של האקדמיה ללשון העברית

בשונה ממין, המתאר זכר ונקבה על פי מאפיינים פיזיולוגיים וביולוגיים, מגדר מתייחס להבחנות ולשונות החברתית-תרבותית בין אישה לגבר, כלומר מעין תרגום של המין להתנהגות חברתית. אך הזהות המגדרית, כלומר ההזדהות האישית והפנימית של כל פרט, רחבה אף יותר.

זהות זו לא תמיד תואמת את המין או את היעוד המגדרי החברתי של כל פרט ופרט. יתרה מכך, לא פעם מדובר בזהויות א-בינריות או ג'נדרקוויריות שונות ומגוונות, וביניהן: א-ג'נדר – א.נשים המגדירים.ות את עצמן.ם כחסרי.ות זהות מגדרית, או ביג'נדר – א.נשים המגדירות.ים את עצמם.ן כבעלי.ות שתי זהויות מגדריות נבדלות, במקביל או באופן המשתנה בזמן (ג'נדרפלואיד) ועוד.

ההחלטה של האקדמיה לצאת בהצהרה שכזו ערב הקמת הממשלה החדשה, שנדמה כי חרטה על דגלה את הדרת הנשים והמגדרים האחרים, מציעה שמדובר כאן בתקינות פוליטית מסוג אחר

האקדמיה פירסמה את הפוסט שלה תחת הכותרת "תקינותה של הנקודה המגדרית". השימוש במילה "תקינות" לא נראה מקרי. המונח תקינות פוליטית מתייחס לדרכי התבטאות ודפוסי מדיניות שלא פוגעים ולא מדירים קבוצות בחברה, מהימנעות מסקסיזם ועד הימנעות מטרנספוביה. אבל ההחלטה של האקדמיה לצאת בהצהרה שכזו ערב הקמת הממשלה החדשה, שנדמה כי חרטה על דגלה את הדרת הנשים והמגדרים האחרים, מציעה שמדובר כאן בתקינות פוליטית מסוג אחר. כזו שמתיישרת עם הפוליטיקאים, לא עם הפוליטיקה של המגדר.

אפשר לומר שהפרסום של האקדמיה רק מלמד שמדובר במוסד מיושן ואפילו פטריארכלי, ושבכלל לא חשוב מה האקדמיה קובעת, אבל זו תהיה טעות. יש לא מעט מוסדות שמתיישרים לפי כללי האקדמיה ללשון עברית, או משתמשים בהם כתירוץ לא להשתנות.

אפשר לומר שהאקדמיה כבולה בכבלי הדקדוק שהורישו לנו אבותינו, אבל גם זו תהיה טעות. את הדקדוק קובעים אנשים. השפה העברית היא שפה עתיקה ומופלאה, וככל שפה היא מתפתחת, משתנה והופכת יותר ויותר מגוונת. שפה היא חומר ביד היוצר, באופן דו-כיווני. היא מייצרת קהילות ותרבות וגם נוצרת מתוכם. שפה יכולה לחבר, לקשר ולהשכין שלום, וגם לפלג, לשסע ולהפיץ שנאה. הבחירה לגלגל את הנקודה המגדרית מחוץ לגדר לא נראית כמו הסוג הראשון.

זו אהבה גדולה והחלטה פשוטה

אֲנִי נִכְשָׁל

בַּדִּבּוּר. לַמִּלִּים

בְּעִבְרִית יֵשׁ

מִגְדָּר בָּרוּר,

תֹּאַר, פֹּעַל

וְשֵׁם, אֲבָל אֲנִי

מוֹדֶה, אֲנִי

אָשֵׁם, מְנַסֶּה

לְדַבֵּר לְלֹא

מִין, אוֹ חוֹשֵׁב

עַל זֶה וְלֹא

מְחַבֵּר, אוֹ

מַתְחִיל וּמִתְבַּלְבֵּל.

את.ה מבינ.ה? אֲנִי

צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּל.

אַל תכעס.י עָלַי. אֵין

לִי שׁוּם סָפֵק

אוֹ מַחְשָׁבָה

שְׁנִיָּה. זוֹ

אַהֲבָה גְּדוֹלָה

וְהַחְלָטָה

פְּשׁוּטָה:

את.ה מִי

שאת.ה.

מתוך "אֲנִי אַבָּא שלך", עדי וולפסון, (פרדס, 2019)