עופר נמרודי אכל נייר. קצת מוזר שצריך להזכיר את הפרט השולי הזה בחייו של מי שכבר מזמן לא נמצא בחזית הבמה הציבורית, אבל דומה שאין ברירה שכן נמרודי, לשעבר מו"ל "מעריב", נמצא כעת במסע לטיהור שמו בקרב הקהילה העיתונאית.
בשנת 1995, בעודו נחקר במשטרת ישראל בחשד להזמנת האזנות סתר, שיבוש הליכי משפט ומתן שוחד, יצא החוקר המשטרתי של נמרודי מחדר החקירות והותיר אותו לבדו. מלבד המצלמה כמובן.
נמרודי, אז עדיין מו"ל ועורך ראשי של "מעריב", החליט לנצל את ההזדמנות ולהשמיד מסמך שתוכנו זה עתה הוטח בפניו. הוא תלש חתיכת נייר שהושארה על שולחן החוקר, תחב אותה לכיסו ומיד שלף אותה, הכניס לפיו ובלע עם לגימת מים.
גם אם מתעלמים מההיבט הפלילי ומעולם הערכים הפנימי, הרגע הזה, שבו איש עסקים מצליח, בוגר תואר שני באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, לא חושב על האפשרות שכל מעשיו בחדר החקירות מתועדים, לא כל שכן על האפשרות שלמסמך שהוטח בפניו יש לפחות עוד העתק אחד, הוא בוודאי אחד מרגעי השפל הגדולים בחייו של נמרודי. לצד שתי הרשעותיו וחודשי המאסר הארוכים, כמובן.
מבחינת התקשורת הישראלית בכלל, והעיתונאים של "מעריב" בפרט, רגעי השפל של שנות ה-90 ב"מעריב" התנקזו לתהליך ארוך ומביש שכלל גיוס מלא של העיתון והפיכתו לכלי נשק פרטי של נמרודי נגד אויביו (בדומה למה שהתרחש באותן השנים ב"ידיעות אחרונות"). באותן השנים נמרודי לא בלע רק נייר, אלא עיתון שלם, והשתמש בו לצרכיו.
האופן שבו סיקר "מעריב" את פרשת האזנות הסתר, על גלגוליה השונים, היה ההיפך הגמור מעיתונאות. המו"ל ניצל את כוחו לקדם את האינטרסים האישיים שלו, אינטרסים שהיו הפוכים לאינטרס הציבורי, באמצעות כלי התקשורת שבשליטתו. במקום להפוך לתמרור אזהרה, "מעריב" של נמרודי עורר השראה אצל מו"לים אחרים לפעול באופן דומה, מנוחי דנקנר ועד שאול אלוביץ'.
השנה, כשהוא כבר רחוק מעולם התקשורת, שב נמרודי להשקיע ממון רב בעיתונות שתגולל באופן חלקי ומוטה את תולדותיו. ושוב, נמצאו העיתונאים שיסייעו לו בכך.
שער גיליון "העין השביעית", נובמבר 1999 (איור: ארנון אבני)
"היו זמנים בקרליבך", מגזין מודפס עב-כרס, הוא אחד הצעדים של נמרודי לניקוי שמו מפרשיות העבר. לצידו, הוקרן לאחרונה באולם סמולרש באוניברסיטת תל-אביב סרט התדמית "מעריב - מהדורת נמרודי".
"גיליון תקשורת מיוחד במלאת 30 שנה למועד שבו חברת הכשרת הישוב רכשה את מעריב", מגדיר את עצמו כתב-העת החד-פעמי הזה. כמעט 300 עמודים בפורמט ענק (32.5x22.5 ס"מ) וצבעוני, ערוך ומעוצב למופת, שראה אור לפני חודשים אחדים בידי חברת קסטינה-הפקות, עם "תודה מיוחדת לעופר נמרודי".
קסטינה היא חברת ההפקות של אמנון רבי, אחד מעשרות אנשי "מעריב" לשעבר שנוטלים חלק במיזם, ומי שגם ערך את הגיליון המיוחד יחד עם עפרה מזרחי. "היו זמנים בקרליבך" מלא בכל טוב (כתבה אחת שנכללת בו פורסמה כאן, באתר "העין השביעית"), אבל הוא גם לוקה בחסר. נקודת העיוורון בולטת גם למי שבראשו רק עין אחת פוזלת: אין בו יותר ממילה אחת על הפרשיות הפליליות שהביאו את נמרודי לכלא.
"עיתונות, נוסטלגיה, רגעים גדולים, רגעים קטנים", נכתב בכותרת המשנה שעל שער "היו זמנים בקרליבך". איך אפשר לספר על עידן נמרודי ב"מעריב" בלי הרגע המכריע, בלי דרדורו של מו"ל להרשעה בהאזנות סתר, שיבוש הליכי משפט, מרמה והפרת אמונים והטרדת עד? אפשר, כשבעל המעה מממן.
שער "היו זמנים בקרליבך", הוצאת הכשרת-הישוב וקסטינה-הפקות, 2022
ההשקעה הכספית ב"היו זמנים בקרליבך" ניכרת למרחוק. הפקה ודפוס, כמובן, לצד שעות ארוכות של מחשבה ועריכה, אבל גם מימון נסיעות עיתונאים בהיקף שכבר הפך נדיר בתקשורת. את אורי משגב הטיסה המערכת למיין, ארה"ב, לראיון של עשרת אלפים מילה עם רון מיברג. דרור פויר נשלח על חשבון המערכת לטיול בלפלנד עם העיתונאית לשעבר רוית נאור, במסגרת סדרת שיחות עם מי שעזבו את המקצוע. למערכת "העין השביעית" הגיע הגיליון לצורך סיקורו בשקית בד ממותגת.
כשקוראים את הגיליון קשה שלא לשים לב לנוסטלגיה לימים עברו, ובמיוחד לקרבה לכיס התפוח והפתוח של המו"ל. בראיון שמעניק מיברג למשגב, לדוגמה, נזכר העיתונאי הוותיק כיצד "עופר נמרודי שחרר למערכת תקציבים שהיום נשמעים דמיוניים, ובגלל שכסף לא היה אישיו, הייתי בשנה אחת במשהו כמו 20 מדינות באמריקה". בהמשך מוסיף מיברג כי בתקופת נמרודי, כשהיה שליח "מעריב" בארה"ב, "שכרתי בית בשכונה הכי יקרה במדינת ניו-יורק, [...] עשיתי מה שרציתי, טיילתי באמריקה, כתבתי מה שבא לי, לא היו מגבלות, הכסף לא היה שיקול ותמיד הגיע בזמן, הוצאנו שם עשרות אלפי דולרים בחודש".
חדור אמונה במהפכה העיתונאית
דמותו של המו"ל המורשע נמרודי, כפי שהיא ניבטת מבין 284 עמודי "היו זמנים בקרליבך", היא של מו"ל נאור. כבר במאמר השני בקובץ מספר אבי בטלהיים, סגן העורך לשעבר, כיצד התלבטה המערכת מה לעשות עם התחקיר שהביא בן כספית על יוסי גינוסר, חברו האישי של העורך דאז אמנון דנקנר. "מפעם לפעם נכנסו לחדר גם המו"ל עופר נמרודי ואביו יעקב", מציין בטלהיים ובהמשך כותב כי "עופר נמרודי זיהה את מצבו של דנקנר, וברגישות נטל ממנו את המושכות כדי לנסות להוציא את העגלה מהבוץ". בסופו של דבר התחקיר פורסם בהבלטה, כותב בטלהיים, החברות בין העורך דנקנר לאיש השב"כ לשעבר גינוסר הגיעה לקיצה, הציבור הרוויח.
זה אינו האזכור השלילי היחיד של דנקנר. נראה שהעורך הראשי שכבר אינו בין החיים לוהק לתפקיד הבכיר המתערב בתוכן, כדי למלט משם את המו"ל נמרודי שעודנו חי, ומממן. כמו בסיפורו של בטלהיים וגינוסר, עמרי אסנהיים מספר כיצד נדרש להכין דיוקן גדול על אהוד אולמרט, אף הוא חבר אישי של העורך דאז, ומצא את עצמו בסד בלתי אפשרי של תכתיבים ואילוצים.
נמרודי מוסר הצהרה לתקשורת אחרי אחת מחקירותיו בפרשת האזנות הסתר. פתח-תקווה, אפריל 1995 (צילום: אופירה יוחנן, סוכנות יפפ"א, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, רישיון CC BY 4.0)
התערבות של נמרודי בתכני הדסק אינה מוזכרת. ההיפך. רונאל פישר, שאחראי לאחד הסקופים הגדולים בתולדות "מעריב" בפרט והעיתונות הישראלית בכלל (פרשת הסיליקון בחלב תנובה), מפליא במחמאות למו"ל לשעבר.
"עופר, מצידו, לא באמת התרגש", כותב פישר על המתחים בתוך המערכת בין ותיקי העיתון לדור החדש שהביא עמו נמרודי. "במבט לאחור, סהדי במרומים, אני מעריץ את האיש. גם עיראקי וגם עשיר. שופע חוש הומור וגם חוכמה של הרווארד, הוא היה חדור אמונה במהפכה העיתונאית שהתיימרנו לייצג". לפי פישר, "אם תנובה לא יכלה לעמוד עוד בנזק המצטבר והשמיעה רחשי כניעה המודים שהחלב העמיד שלה לא ידידותי למשתמש, תמחאו כפיים לנחישות של נמרודי".
פישר, ככל הנראה, המשיך לשמור על קשר עם נמרודי גם לאחר שסיים לעבוד ב"מעריב". במסגרת חקירותיו הפליליות, בסופן הועמד לדין באשמה שניהל רשת של שוחד תמורת מידע משטרתי, צף גם שמו של הבוס לשעבר. לפי כתב האישום, פישר קיבל משוטר מושחת מידע פנימי על חקירה פלילית שנמרודי היה מעורב בה.
להוט להצטיין
ב"היו זמנים בקרליבך" שורה של פרסומים מעניינים שבינם ובין "מעריב" אין כל קשר. שלי יחימוביץ' מראיינת את כתבת קול-ישראל כרמלה מנשה, אבי ניר מראיין את חגי לוי, וגם אליען לזובסקי מראיינת את עינת פישביין, מייסדת "המקום הכי חם בגיהנום" שהתאחד לאחרונה עם "העין השביעית".
פרק נפרד בן כ-25 עמודים צבועים צהוב מוקדש ליחסי אבות וילדיהם. עמליה רוזנבלום על אביה אדם ברוך, רון ירון על אביו עמוס, זוהיר בהלול על אביו אספהאן ותמי גבע על אביה דודו. בין לבין מושחל גם מאמר שכתב עופר נמרודי על אביו יעקב, אותו יעקב שעשה את ההון (בין היתר מעסקאות נשק עם איראן של השאה) אשר איפשר לרכוש את "מעריב" מלכתחילה, אותו יעקב שבימים אלה מקים בנו על שמו בניין רב-קומות בקצה רחוב קרליבך, היכן שפעם שכנה מערכת "מעריב" ("מעריב" מכר את הבניין לנמרודי, במחיר שהתגלה כמחיר מציאה).
בית "מעריב", 2005 (צילום: דוד שי, רישיון CC BY-SA 3.0)
כאן, ורק כאן, מוזכרת בחטף ההסתבכות הפלילית המבישה של עופר נמרודי. בדיוק כפי שטען לפני חצי יובל בא-כוחו של נמרודי, עו"ד דן אבי-יצחק, במסגרת הטיעונים לעונש בפרשת האזנות הסתר, טוען נמרודי עצמו בגיליון התקשורת שמימן כי הדחיפה הבלתי מתפשרת למצוינות, שקיבל מאביו, היא שדחפה אותו למעוד.
"אם הייתי פחות להוט להצטיין, ייתכן שהישגי 'מעריב' היו מעט פחות מרשימים. אילולי השתוקקתי לנצח בכל מחיר, אולי הייתי חוסך מעצמי וממשפחתי את הטעות החמורה שהובילה אותי להסתבך בפרשת האזנות הסתר", כותב נמרודי בכמה שורות נעדרות הדגשה מכל סוג, שמוחבאות היטב בעומק הטקסט שבעומק הגיליון.
היו זמנים בקרליבך שבהם הכסף לא היה אישיו והעיתונאים של "מעריב" הסכינו עם אונס מערכת החדשות לשירות בעל הבית. נמרודי נתן להם תקציב לעשות את העיתונות הטובה ביותר שאפשר, כל עוד היא לא נגעה למעשים הפליליים שלו, או לאינטרסים אחרים שהיו חשובים לו. כך היה ב"מעריב" של שנות ה-90, כך גם ב"היו זמנים בקרליבך" של ימינו.