המונדיאל, טורניר גביע העולם בכדורגל לנבחרות גברים, הוא אחד מאירועי הספורט החשובים ביותר בעולם. במשך 28 ימים משחקים זה מול זה כוכבי הכדורגל הגדולים בעולם אל מול עיניהם של מאות מיליוני צופים ברחבי תבל. מונדיאל 2022 מתקיים בקטר, והפך לשנוי במחלוקת עוד מיום ההכרזה על המדינה המארחת. קבלת הזכות לארח את הטורניר נצבעה בצבעים של שוחד ושחיתות. תנאי האקלים בקטר הביאו לקיצור הטורניר ולשינוי בלוח השנה הבינלאומי של פיפ"א. נוסף על כך, אוהדים להט"בים מרחבי העולם טענו כי בתי מלון קטריים מסרבים לארח אותם. אך הכתם השחור הבולט ביותר על הטורניר הוא תנאי העסקתם של הפועלים שהקימו את האצטדיונים ואת התשתיות המאפשרים את קיומו.
במהלך העבודות להקמת תשתיות טורניר גביע העולם נהרגו בקטר אלפי פועלים (מניין ההרוגים שנוי במחלוקת), רובם בגלל מכת חום, תשישות או התייבשות. הסיפור הבלתי-נתפס של אלפי פועלים המקפחים את חייהם במהלך עבודות הקמת אצטדיונים למטרת שעשוע ובידור נשמע כאילו לקוח מימי מצרים הפרעונית או יוון העתיקה. אך עבור מי שמכיר את תנאי ההעסקה ואת החיים של מהגרי עבודה בקטר, הוא אינו מפתיע כלל; את מותם של אלפי הפועלים מאפשרת שיטת העסקה המעוגנת בחוק, והפועלת באישור, בעידוד ובניהול של השלטון.
בקטר נהוגה שיטת הכפאלה (نظام الكفالة - חסות) לייבוא ולהעסקה של מהגרי עבודה. השיטה, בגרסאותיה שונות, מיושמת גם במדינות מזרח-תיכוניות אחרות, ובהן איחוד האמירויות, סעודיה, כווית, לבנון, ובמידה רבה גם ישראל. במסגרת שיטת הכפאלה עובדים מהגרים למדינות שבהן השכר המוצע להם גבוה יותר מאשר במדינת המוצא שלהם. עקרונות השיטה הן שאזרחי מדינות זרות מקבלים אשרת עבודה לתקופה מוגבלת, ובסופה הם נדרשים לחזור למדינת המקור.
האשרה היא עבור עבודה אצל מעסיק ספציפי, המוגדר כנותן החסות של העובד. לעובד או לעובדת אסור להחליף מקום עבודה ואסור לעזוב את המדינה ללא רשות המעסיק. פיטורים משמעותם שלילה של אשרת השהייה. כך, במשך שהותם במדינה המארחת, העובד או העובדת נתונים לחלוטין למרותו של מעסיקם. כמו כן, מהגרי העבודה אינם מוגנים על ידי מרביתם של חוקי העבודה במדינה המארחת, ונשללות מהם הזכות להפגין, להתאגד או לשבות.
השילוב של תלות מוחלטת במעסיק ושל חוסר הגנה חוקית מוביל לניצול קשה של עובדים ושל עובדות. מעבר לתנאי ההעסקה הירודים, עובדים ועובדות אלה סובלים במקרים רבים גם מניצול מיני, מהתעללות ומיחס משפיל.
כלכלת קטר ואורח החיים בה מבוססים על עבודתם של מהגרי עבודה. מתוך 2.6 מיליון התושבים בקטר, רק כ-300 אלף הם אזרחים. השאר הם מהגרי עבודה, שהם כ-94% מכוח העבודה במדינה. בעבר חלק גדול ממהגרי העבודה היו מרחבי העולם הערבי, אך כיום רוב העובדים מגיעים מדרום אסיה.
מדובר בעובדים זולים יותר ונוחים יותר לשליטה מקודמיהם הערבים, והם אף מגיעים בדרך כלל כרווקים. חלק גדול מהם מועסק בבניין ובמשק בית, אך ניתן למצוא מהגרי עבודה במגוון רחב של מקצועות. רבים מעובדים ומעובדות אלה נתונים לניצול מחפיר שהוגדר לא פעם כ"עבדות מודרנית".
תנאי העבודה הקשים במהלך ההכנות למונדיאל, ובהם עבודה בשמש קופחת ובחום קיצוני, משכו תשומת לב בינלאומית. הם עוררו ביקורת שאף הובילה לכמה שינויים בשיטת הכפאלה בקטר, אך עדיין, ארגון העבודה הבינלאומי ואמנסטי אינטרנשיונל מגדירים את מהגרי העבודה בקטר כפגיעים ביותר ואת מצבם כ"עבודה בכפייה".
מקור שמה של שיטת הכפאלה הוא במסורת האסלאמית, שם נעשה בו שימוש בעיקר בהקשר לדיני אימוץ ילדים. אך השם המסורתי יכול לבלבל – מקורותיה של הכפאלה כשיטת העסקה אינם מסורתיים כלל.
תנועה של עובדים ממקום למקום, ניצול עובדים והקשר בין השניים - אינם תופעות חדשות והם קיימים כמובן מקדמת דנא ברחבי העולם וגם במפרץ הערבי. אך שיטת ההעסקה של מהגרי עבודה והניצול הטמון בה - המבוססים על אכיפת נוכחות זמנית של עובד וכבילתו למעסיק אחד באמצעות אשרות שהייה - היא תופעה מודרנית שנוצרה במסגרת מדינת הלאום הקפיטליסטית וממנה היא שואבת את כוחה.
המודל הנוכחי של העסקה של מהגרי עבודה התגבש בשנות החמישים בגרמניה המערבית, שם במסגרת הצמיחה הכלכלית והתיעוש הנרחב של אחרי מלחמת העולם השנייה נחתמו הסכמים דיפלומטיים שאפשרו כניסה של עובדים לשטח המדינה והחלפתם בעובדים בני אותו לאום לאחר מספר שנים. הכשלים של השיטה התבררו במהרה. אחד הבולטים שבהם הוא שמהגרי עבודה, בניגוד לציפיות של מעסיקיהם ושל המדינה המארחת, פיתחו רצונות אנושיים כמו הרצון להשתקע או להקים משפחה.
על כך כתב המחזאי השווייצרי מקס פריש, "רצינו עובדים, אך קיבלנו בני אדם". השימוש במילה כפאלה לתאר חסות של מעסיק על עובד-מהגר מקורו ככל הנראה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בתקופת הקולוניאליזם הבריטי במפרץ, והעסקת מהגרי עבודה בצורתה הנוכחית החלה בקטר בשנות השבעים של המאה ה-20.
זוהי הבחנה חשובה כי אפשר בקלות לטעות ולחשוב שמצבם של מהגרי העבודה בקטר הוא ייחודי או שהוא תוצר של תרבות מקומית. המוות של פועלים רבים כל כך בקטר הוא אכן חריג, בעיקר מבחינת החשיפה הבין-לאומית בעקבות הקשר לטורניר גביע העולם. אך מידת הפגיעות הגבוהה של מהגרי עבודה ושל קבוצות אחרות של עובדים מוחלשים וחשיפת היתר שלהם למצבים מסכני חיים במסגרת העבודה איננה ייחודית לקטר. מדובר במאפיינים חובקי עולם.
גם כאן בישראל אפשר למצוא דוגמה לכך בשיעורם הגבוה מאוד של פלסטינים (אזרחי ישראל ואזרחי הרשות הפלסטינית) ושל מהגרי עבודה בקרב הנפגעים בתאונות עבודה קטלניות בענף הבניין. במובן זה, מוות הפועלים בקטר הוא לא סיפור טרגי המתרחש במציאות מקבילה, אלא תמרור אזהרה מפני התוצאות של שלילת כל אמצעי ההגנה שיש לפועלים, ובכלל זה היכולת שלהם להגן על עצמם.
"מִי בָּנָה אֶת תֶּבָּאי עַל שִׁבְעַת שְׁעָרֶיהָ? בַּסְּפרִים כְּתוּבִים שֵׁמוֹת שֶׁל מְלָכִים. הַאִם הַמְּלָכִים הֵם שֶׁסָּחֲבוּ אֶת גּוּשֵי-הַסֶּלַע?" שאל המשורר ברטולד ברכט בשירו "שאלות של פועל שקורא". מהמונדיאל הקרוב נזכור את השערים היפים, את הביצועים של גדולי הכדורגלנים בתבל וכמובן את הנבחרת הזוכה. לטובת כולנו, כדאי שנזכור גם את הפועלים.
עודד מארק הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית של מכון ון ליר בירושלים