אני קורא את הפרק השלישי של "שיטת 'ידיעות אחרונות'", המפעל העיתונאי המרשים של "העין השביעית", ומתוודע לתכתובת בין דובר ההסתדרות לוי יצחק הירושלמי ומזכ"ל מפא"י גיורא יוספטל מ-1957, שבה נידונים היחסים בין מפלגת השלטון דאז והעיתון של משפחת מוזס.

הירושלמי מדווח ליוספטל על שיחות שניהל עמו נח מוזס, מו"ל העיתון, שבהן קבל על אפלייתו לרעה של "ידיעות אחרונות" בנגישות לראשי המדינה. על-פי התלונה, "מעריב", העיתון המתחרה, נהנה מגישה נוחה למנהיגי מפא"י – ואילו "ידיעות אחרונות" ממודר ממקורות המידע הבכירים.

המכתב אותר על-ידי רפי מן, שפִרסם מאמר מקיף במסגרת הפרויקט. בפרק השלישי של "שיטת 'ידיעות אחרונות'", הכותבים איתמר ב"ז ואורן פרסיקו מתארים את המגעים הללו כניסיון של דובר ההסתדרות להדק את הקשר בין העיתון למפלגה: במפא"י יפתחו את השער לכתבי העיתון (בהם הפובליציסט הבכיר שנשא בתואר "עורך 'ידיעות אחרונות'", הרצל רוזנבלום, שהלין על כך שאינו מוזמן לפגישות עם בכירי המפלגה) – והמו"ל נח מוזס "יטה את הספינה" כך שהמפלגה תזכה לסיקור מחמיא יותר.

למקרא הדברים נזכרתי באחת מישיבות הנהלת המערכת ב"הארץ" אי אז בראשית שנות התשעים, כשעל הפרק עמדה לדיון סוגיה מדינית-בטחונית שוטפת (טיבה המדויק נשכח ממני) שלגביה התבקשו המשתתפים לחוות דעה כדי לגבש את קו מאמר המערכת שיתפרסם בעיתון של מחר.

במהלך הדברים ציטט אחד הנוכחים את העיתונאי נחום ברנע, שפִרסם בסוף השבוע הקודם בטורו ב"ידיעות אחרונות" קטע שעסק בסוגיה הנדונה וציין שבטיסתו במסוק עם הרמטכ"ל (ואולי היה זה אלוף הפיקוד) הוא שמע או ראה דברים שהביאו אותו לתובנה זו וזו (ברנע נקב בה, אך אני לא טרחתי לנסות לשחזר את האירוע במלואו). לעניין הנדון כאן רלבנטית הערתו של חנוך מרמרי, עורך "הארץ" באותם ימים: "איך זה שלברנע יש גישה כה ישירה לרמטכ"ל?" (או לאלוף הפיקוד), תהה מרמרי בנימה שלא נעדר ממנה דוק של תסכול, "מדוע אנחנו לא קוראים ב'הארץ' על מפגשים כאלה אינטימיים בין כתבינו לראשי המדינה?".

נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

בין נח מוזס של שנות ה-50, חנוך מרמרי של שנות ה-90 ועורכי העיתונים ומנהלי כלי התקשורת של היום מתוח חוט מקשר: הרצון או הצורך להיות מקושרים היטב למקורות מוסמכים כדי לספק לציבור מידע מהימן.

יש דרכים שונות לכונן ערוץ הידברות כזה, והעיתונות הישראלית לדורותיה משקפת את כולן: החל מעורכי העיתונים המפלגתיים בראשית ימי המדינה, ששאבו את המידע ממנהיגי מפלגותיהם וצבעו אותו מראש בצבע מוטה; דרך עיתוני הצהריים ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב"), שבתקופות שונות ותחת מו"לים ועורכים מתחלפים הציגו לקוראיהם תמונות מציאות מוטות, לא פעם מוטעות בזדון, לעתים קרובות נגועות בשיקולים עסקיים זרים ולפעמים גם מזוהמות במעשים פליליים (תקופת האזנות הסתר); המשך בעיתונאים בכירים שרקמו לכאורה קשרים לגיטימיים עם מקורותיהם, אך אלה התפתחו ליחסי קרבה מוגזמים שעיוותו את יכולתם לקרוא את המציאות כהווייתה; וגמור בעיתונאים, עורכים ומו"לים ששכחו את תפקידם ונסחפו לדברר בראש חוצות את מושאי סיקורם, ואגב כך איבדו את זהותם המקצועית וזנחו את שליחותם החברתית.

המסמך שפורסם כעת, העדכון ששלח דובר ההסתדרות למזכ"ל מפא"י, מייצג את הסתירה המובנית והאירונית ביחסים שבין עיתונאי למקור: מצד אחד איש שלטון (אם כי התיאור נכון גם למגזרים אחרים) שחש מאוים מפני כוח החשיפה המסור בידי העיתונאי, ומצד שני איש התקשורת הרעב למידע, שתלוי במוצא פיו של המקור. בין השניים מתקיים דו-קרב בלתי פוסק שבו עליהם להתנהל מבלי למוטט את הזירה.

במרוצת השנים נוצרו כללי משחק שמאפשרים לשני הצדדים (פחות או יותר) למלא את תפקידם. לעיתונאים, למשל, אסור לאיים, להפעיל כוח, לפתות, לסחוט או לחדור שלא כדין לרשות הפרט כדי להשיג מידע. למקורות אסור לעבור על החוק, להפר את תקנוני מקום עבודתם ולמעול באמון מעסיקיהם בבואם לקיים קשרים עם עיתונאים.

משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות", משוחח עם ראש הממשלה אריאל שרון בפגישתו עם "ועדת העורכים" לרגל יום השנה לכ"ט בנובמבר, 2004 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

יחסי התן-וקח בין עיתונאים למקורותיהם כרוכים מטבע הדברים בסנקציות (חסימת מידע, העדפת העיתון המתחרה) וצ'ופרים (הענקת מידע בלעדי, פרסום מובלט), אך התפיסה העקרונית העומדת (או חייבת לעמוד) בבסיסם היא זכותו של העיתונאי לקבל את המידע מתוקף התפקיד שהעניקה לו החברה – וחובתו של המקור לספק את המידע שברשותו מתוקף זכות הציבור לדעת.

הנוסחה הבסיסית הזו לא תמיד עמדה במבחן המציאות, כפי שמעידים הפרקים הראשונים של "שיטת 'ידיעות אחרונות'". תחת הנהלתה של משפחת מוזס, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה התבסס תפעול העיתון על כסף ממשלתי סמוי – וגם בהמשך מצאו המו"לים דרכים עוקפות ליהנות מהכנסות ניכרות בסיוע המדינה ושלוחיה.

"ידיעות אחרונות" לא היה העיתון היחיד שחרג מהיחסים הראויים עם מושאי הסיקור. "מעריב", תחת הנהגתה של משפחת נמרודי, הסתבך במעשים מפוקפקים שחצו את הסף הפלילי והגיעו עד לבתי-המשפט. גם בתקופת נוחי דנקנר כמו"ל "מעריב" וניר חפץ כעורכו התערבבו באופן בוטה אינטרסים מו"ליים בשיקולים עיתונאיים והשפיעו במידה ניכרת על תמונת המציאות שניבטה מעל דפי העיתון.

שמעון שיפר, 2004 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אך גם ללא גלישה למחוזות אפלים, יחסי עיתונאי-מקור כפי שהם משורטטים על מפת העיתונות הישראלית מגוללים לא פעם תמונה מביכה. עיתונאים בכירים סיפקו שלל דוגמאות לתופעה הרחבה של קרבת יתר לשלטון, שהרחיקה אותם מנקודת התצפית הראויה על התנהלות מושאי סיקורם. יוסף חריף ב"מעריב" ואריה צימוקי ב"ידיעות אחרונות", למשל, בתקופות כהונתן של ממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר. מתי גולן ודן מרגלית ב"הארץ" בשנות היריבות בין שמעון פרס ליצחק רבין. שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", בתקופה שבה כיהן אריק שרון כראש הממשלה. שלא להזכיר עיתונאים דוגמת אורי דן, שתִפקד יותר כדוברו הבלתי רשמי של שרון במרוצת הקריירה הצבאית שלו, עד שהפך לדוברו הרשמי כשזה התיישב על כורסת שר הביטחון.

יש, כמובן, הבדל תהומי בין עיתונאים הנותנים יד מכוונת לסילוף המציאות לבין אלה שנסחפים אחר המיית לבם ומפתחים הזדהות מוגזמת עם מקורותיהם (שיפר, לפי עדותו, היה קורא לשרון "שמנמני" בפגישות השבועיות שקיימו בראש המגדל בחוות השיקמים), אך גם אלה הנגררים אחר גרסאותיהם של מושאי חיבתם ללא כוונות זדון חוטאים לקוראיהם.

האבחנות הללו נשמעות כיום מנותקות מהמציאות. בעידן של "ישראל היום", ערוץ 14 וחלק ניכר מהתקשורת החרדית והחרד"לית, מי שמוצגים כעיתונאים לכל דבר (לעתים גם בערוצי הטלוויזיה המרכזיים) הם למעשה שליחים מטעם גורמים פוליטיים ואידיאולוגיים. בשמה של מוסכמה אופנתית, שעל-פיה לא תיתכן עיתונאות ישרה, עניינית, חסרת פניות, נהפכה ללגיטימית התפיסה המתירה לכל סוכן דעות או בעל עניין מובהק להתחזות לעיתונאי ולהתיימר לסקר את המציאות על-פי כללי המשחק הנורמטיביים, בעוד שבפועל הם מוּנעים על-ידי שיקולים זרים.

תחינתו של נח מוזס להכרה ולקבלת פנים חמה יותר מצד ראשי מפא"י העידה על תחושה של נחיתות אל מול עוצמת השלטון. זה אולי היה הלך רוח אישי שלא בהכרח שיקף את יחסי הכוחות הממשיים בין העיתונות לממסד בראשית ימי המדינה (עזריאל קרליבך, לעומתו, ייצג דמות של עיתונאי עצמאי, בטוח בעצמו ובשליחותו) – ואולי היה זה ביטוי להלך רוח רווח בעיתונות התקופה.

מכל מקום, מנהיגי המדינה, המקורות שלקרבתם שיחרו העיתונאים, הגיבו בהתאם. דוד בן-גוריון צוטט פעם כמי שאמר ש"יש שני עורכים בעיתוני הערב: האחד שקרן והשני טיפש". ההלצה שהתפשטה בחוגי המקצוע גרסה שבעקבות המכתם הזה של ראש הממשלה, אחד משני העורכים יצא החוצה והחל מתרוצץ ברחובות כשהוא זועק: "אני השקרן!".