אומרים שאין כמו ספר טוב, אולם כשעיין נתן שרנסקי בספרו של יולי נודלמן "שרנסקי בלי מסכה"[1] (שיצא לאור בעברית וברוסית), חשכו עיניו ודמו כמו נשפך. ביום הגשת תביעתו בגין לשון הרע כיהן שרנסקי כשר התעשייה והמסחר והיה יו"ר מפלגת ישראל בעלייה. בישראל ובעולם הוא היה ידוע כאסיר מצפון ומסורב עלייה במשך שנים רבות, שלחם על זכותו שלו ועל זכותם של יהודים בכלל לעלות מברית המועצות לישראל. שלטונות ברית המועצות האשימוהו בין השאר בבגידה ובפעילות אנטי‑סובייטית, והוא נידון ל‑13 שנות מאסר, שמתוכן ריצה תשע שנים. שועי עולם פעלו למען שחרורו.
בספרו של נודלמן נכתבו דברים שסתרו את תדמיתו זו של שרנסקי. למשל, בעמ' 12 נכתב: "מהו סוד דמותו? יש האומרים שהוא סוכן שירותי הביון של ארצות הברית, הסי‑איי‑אי, ואחרים טוענים שהוא סוכן של הקג"ב ושירותי הביון של רוסיה, ויש גם המשערים שהוא סוכן של המוסד, או אפילו של שירותי הביון בשלוש המדינות האלה כאחת. ואם אינו סוכן ‑ אזי לפחות הוא קשור עם כל השירותים החשאיים הללו... יש האומרים כי הוא מייצג את חוגי הימין הדתי הקיצוני בישראל, ויש הטוענים כי להפך, הוא מייצג בחשאי את האינטרס הערבי, את האינטרס של הפלשתינאים".
בהמשך נכתב: "אומרים שכוחו של שרנסקי טמון בקשרים שיצר במהלך שהייתו במחיצת פושעים פליליים במחנות מאסר ובבתי סוהר"; "לאחר חודשיים בתפקיד של מלשין בכיר, הועבר שרנסקי להיות חרט במפעל" (עמ' 113); "בנתחה את הכוחות שהביאו את שרנסקי לכנסת, מציינת דינה סגל: 'קיימת דעה שהמאפיה הרוסית ניצלה את תנועת הדיסידנטים שהיגרו בהמשך, כדי להכניס את אנשיה לכנסת'" (עמ' 294); ועוד כהנה וכהנה.
ספרו של נודלמן הוגדר בכתב התביעה "אסופה אינסופית של דברי לשון הרע, דיבות והשמצות חסרות שחר" על התובע. בית המשפט נתבקש לפסוק פיצוי בסך שני מיליון שקל לטובת שרנסקי ומפלגת ישראל בעלייה.
ח"כ מיכאל נודלמן, 2002 (צילום: פלאש 90)
תחילה הכרעתי, כשופט שדן בתביעה, בשאלת האחריות, לאור קטעי הספר שמסד התביעה נסמך עליהם, יסודות עוולת לשון הרע וההגנות השונות שלהן טען נודלמן. כמו בכל תיק, אף כאן נבחנה לעומק וביסודיות האופציה המבורכת לפשרה, אך הדבר לא נסתייע, למרות שעות אין קץ שהוקדשו לכך. עוצמות הרגש והמורכבות שליוו את ניהול התיק מנעו הסכמות משותפות.
בשלב מסוים, בעוד האולם הגדול מלא עד אפס מקום ברבים מאסירי ציון, בהם אידה נודל ואדוארד קוזנצוב, פצחתי בדברים רמים על תביעה של איש נגד רעהו, שניהם עולים מברית המועצות שהתאקלמו והתקדמו יפה בארץ, כמו גם על מיתוס אסירי ציון, השייך לכל העם היהודי, שאותו מנסה הספר לנפץ.
ציינתי שרבים מהנוכחים באולם היו גיבורי ילדותי, וסיפרתי שרעד חלף בגופי שעה שראיתי אותם נוחתים בארץ. לא תיארתי לעצמי, אמרתי, שיום אחד הם יתכנסו באולם המשפט בירושלים, שאליה כמהו, וייאבקו איש ברעהו.
דיברתי ברגש רב, וכשסיימתי, כבר בשעת ערב (הדיון החל בתשע בבוקר!), קמו כל יושבי האולם ומחאו כפיים. ביקשתי שיחדלו, שברצוני רק לפשר בין הנצים, אך נודלמן עמד בסירובו להתנצל על הדברים שכתב. לכן נאלצתי לכתוב פסק דין ארוך מאוד, והתחושות הקשות לא עזבו אותי שנים רבות. וכך כתבתי בהחלטתי, בין השאר:
אם נסכם את המקובץ בקטעים אלה, הרי שמובאים בהם דברים המייחסים לתובע פעילות כסוכן שירותי המודיעין האמריקאיים, הרוסיים, הישראליים, או כולם ביחד. בנוסף, עולה הטענה כי התובע מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו/או הפלסטיני; כי "כוחו" של התובע נובע מקשריו עם פושעים פליליים, כאלה שנוצרו בעת שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר. כמו כן, נכללים דברים המייחסים לתובע ‑ לפי הנטען ‑ שיתוף פעולה עם שלטונות הכלא בברית המועצות ועם שירותי הריגול הסובייטיים (הקג"ב).עוד משתמע מן הקטעים, כי התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיזיקה; כזה שמי שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו, עלול להיות קורבן למעשה רצח; כי התובע טוּפח, גוּדל ותוּחזק היטב על ידי הקג"ב, אשר שמר עליו לבל ייפגע בבית הכלא; כי התובע מנוצל בידי הקג"ב למטרותיו אף לאחר עלייתו לישראל, וכי לתובעים קשר עם המאפיה הרוסית, המבקשת להכניס מטעמה אנשים לכנסת.
הנה כי כן, בנטיות ובהדגשים משותפים אלה מותר, כמדומה, לראות את המאפיינים או הסימפטומים של הכיוון הכולל שבו עוסק הספר, כמעין קרן שמש המפלחת את אבק האפלולית ומאירה באור שונה לחלוטין את התובע. בפרטים אלה מתנאה הנתבע בספרו".[2]
להערכתי, לא היתה מחלוקת ‑ הקטעים המצוטטים בכתב התביעה הם אכן לשון הרע נגד שרנסקי. הרי הם עלולים לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה וללעג מצדם ולפגוע במשרתו הציבורית. פרשנותו של פרסום נעוצה במבחן אובייקטיבי ולא ברגישות סובייקטיבית.
השופט צבי סגל, 1998 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
מסע הכרעתי כלל ביקור בשתי תחנות חשובות שאין בלתן: הראשונה, הגנת "אמת דיברתי", שלה שני יסודות ‑ אמיתות הפרסום והעניין הציבורי בו. האם עלה בידי נודלמן לבסס את גרסתו העובדתית בראיות? לא ולא. נטל ההוכחה מוטל על כתפיו, אך הוא לא הציג ראיות ממשיות לטענותיו. הוא אף לא התיימר להביא בפני בית המשפט תשתית ראייתית הולמת, כי אם לעורר שאלות בלבד.
התחנה השנייה היא הגנת "הבעת דעה", שאף לה שני יסודות ‑ הבעת הדעה על אודות התנהגותו של הנפגע בתפקיד ציבורי או על אודות אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו; ויסוד תום הלב, שהרי נודלמן לא הצליח לבססה. אף כאן נטל ההוכחה לקיומה של ההגנה הוטל עליו, אלא שהראיות לימדו דווקא על חוסר אמינותו, וגרסתו נותרה תלויה בחלל האוויר. בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי נודלמן חב בלשון הרע כלפי שרנסקי, והתיק נקבע לישיבת קדם‑משפט בנושא הוכחת היקף הנזק.
"שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (שלמה המלך, משלי כא, כג)" ‑ כך החל פסק דיני בעניין היקף הנזק. לאחר דיון במכלול השיקולים הרלוונטיים, סברתי כי בנסיבות העניין יש לפסוק לטובת שרנסקי פיצוי כספי בסך 900 אלף שקל, ולטובת מפלגת ישראל בעלייה ‑ 75 אלף שקל. נוסף על כך הוריתי על איסור המשך הפצת הספר, על פרסום הודעה בעיתונות הכתובה, שלשונה פורט ברחל בתך הקטנה בפסק הדין, על הוצאת מכתבים לכל הגורמים שדברי הדיבה הועברו לידיעתם על ידי נודלמן וכן על הוצאות משפט בסך 315 אלף שקל (300 אלף לשרנסקי ו‑15 אלף למפלגה).
הערעור שהגיש נודלמן לבג"ץ התייחס הן לשאלת האחריות, הן לסעדים שניתנו. בפסק דין מקיף ומעמיק ביותר דחה בית המשפט העליון את הערעור לעניין עצם החבות. באשר לסעדים שניתנו, תוך התייחסות למשפט משווה, הפחית בית המשפט העליון את סך הפיצוי שנפסק לטובת שרנסקי והעמידו על סך של 500 אלף שקל. הפיצוי שנפסק לטובת המפלגה נותר בעינו. שיעור ההוצאות שהוטלו על נודלמן לטובת שרנסקי הופחת אף הוא והועמד על סך של 150 אלף שקל. ההוצאות שנפסקו לטובת המפלגה נותרו בעינן.
לא בכדי משול הכבוד לדם. לכן, כאשר מתנהל משפט על כוחן להשחית של מילים, שהן לכאורה מדעיות או אינפורמטיביות בלבד ומנותקות מהתנהגות שלילית מסוימת מצד דוברן, יש לעמוד על המשמר.
הערות
[1]. נגבפרס, 1999.
[2]. ת"א (ירושלים) 1133/99, נתן שרנסקי נגד יולי נודלמן, 21.12.2003; החלטה מיום 11.8.2002.