נורית קנטי היא עיתונאית בגלי צה"ל ויו"ר ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל.

אילו שלוש סוגיות רלוונטיות נעדרות מהבחירות הנוכחיות באופן מופגן? מדוע זה כך לדעתך?

ראשית, העובדה שהבחירות האלה הן לא בין ימין ושמאל וגם לא בין רל"ב לרק-ביבי, אלא בהגדרה רחבה יותר - בין ליברלים לבין שמרנים, על כל המשמעויות, גם הגלובליות.

סוגיה שניה היא היבטים אזרחיים - חינוך ובריאות - שני נושאים חשובים בצורה בלתי רגילה לחוסן ולהמשכיות של אומה, אחד מהם עוסק בחיים ומוות באופן פיזי, והשני בהיבט רוחני. היו לנו בשנים האחרונות ביטויים נחרצים לאיך זה נראה כשהתחומים האלה במשבר. אמנם צלחנו אותם לעת עתה, אבל זה הרי רק הפרומו. המצב בשני התחומים האלה פריך ולא מטופל דיו, גם לא בזירת העיתונות.

הנושא השלישי הוא הסכסוך הישראלי פלשתיני, השפעתו על החברה הישראלית ועתיד המדינה. ברור שמדברים על זה, אבל האיך - נעדר חזון והתמודדות עם שאלות שיכריעו את עתיד המדינה.

למה זה כך? כי התרגלנו למאבק הבין-גושי שמתמקד בשאלת נתניהו, כי נוח למפלגות שלא להידרש לשאלות שדורשות מהן העמקה והתחייבויות, כי העיתונות לא רוצה לפספס את הכותרת של ח"כים אחד נגד השני, אז מה פתאום שנשאל עכשיו על המשבר בחינוך. זה נוח לכולם. לפוליטיקאים, לעיתונות, וכפועל יוצא, הרגלנו לזה את הקהל.

יש דרך לפרוץ את המעגל השבלוני של הדיווחים והסוגיות המובלטות גם על ידי השחקנים הפוליטיים?

פה ושם זה קורה. בערוץ 12 יש סדרת כתבות שמשגרות את שרקי ומג'אדלה לבחון דפוסי הצבעה של חברות שונות, זה מעט מגוון את השיח כי פה ושם עולות, דרך השיח עם האנשים, הסוגיות הצדדיות. אבל בגדול זה לא קורה הרבה. לרוב העיתונות עסוקה בלבנות קואליציות, ופחות בלדרוש תשובות מהותיות על ישראל בעוד עשור.

הדרך לפרוץ את זה היא למשל ביצירת עימותים - לא חייבים שיופיעו בהם רק ראשי המפלגות, אלה יכולים להיות עימותים בנושאים מהותיים שיפרצו קצת את השיח. מי שעושה את זה זו החברה האזרחית. עמותות וארגונים בעלי עניין מרימים פאנלים וכנסים בתחומי העניין שלהן והמפלגות בדרך כלל שולחות נציגים.

התפקיד שלנו, בעיתונות המסורתית, לייצר כתבות רוחב שבוחנות סוגיות ולאתגר את הפוליטיקאים בשאלות. אני מבינה למה זה לא קורה - כי לכאורה זה לא מעניין את הציבור. זה הסיקור השטחי לאורך זמן שהרגיל אותו לזה

הבעיה עם זה שהקהל הוא מי שמראש מתעניין בסוגיות הללו. אקלים, תחבורה, בריאות, תפוצות וכדומה. אז זה לא כל כך גורם לאלה שלא חשבו שהסוגיות האלה מהותיות לקיום שלנו פה, להיחשף לדיונים האלה.

זה התפקיד שלנו, בעיתונות המסורתית, לייצר את זה, לייצר כתבות רוחב שבוחנות סוגיות ולאתגר את הפוליטיקאים בשאלות. אני מבינה למה זה לא קורה - כי לכאורה זה לא מעניין את הציבור, הוא רוצה דם פוליטי, לא לדבר על מעמד המורה. מצד שני, זה הסיקור השטחי לאורך זמן שהרגיל אותו לזה, אז אפשר, מעט, להתחיל לנסות להרגיל למשהו אחר...

את רואה הבדלים משמעותיים באופן הסיקור של הבחירות במדיות השונות? הטלוויזיה שונה מהרדיו ששונה מהרשת ששונה מהפרינט או שהכל אותו דבר?

האמת היא שהפעם, כמו, כנראה, לא מעט אנשים, פחות צרכתי את כל כלי התקשורת באדיקות בכל הנוגע לבחירות. אדם צריך לדעת גם להגן על עצמו. זה די נמאס. הבחירות אותן בחירות, השיטות אותן שיטות, הדיונים דלוחים והדמויות לא משתנות. זה כמו הסרט הזה שמישהו קם בבוקר כל יום לאותו יום בדיוק. אז אני לא יכולה לתת תשובה מאוד מלומדת, אבל כן אני שמה לב שהעייפות ניכרת גם בכלי התקשורת.

נכון, כולם מרימים ועידות ומשדרים/מצטטים מה שנאמר שם - אבל זה החלק הכי קל! לשים עיתונאי מול פוליטיקאי לראיון ואז לייצא את מה שהיה על הבמה. הרי גם הראיונות האלה נשמעים כמו אלפי אחרים. בקיצור, פה ושם יש פרויקטים, התייחסויות עומק, שירות של ממש למצביעים. אבל מעט.

את משמשת גם יו"ר ארגון העיתונאים. יש היבטים שמדאיגים אותך או בולטים לעין בהקשר של סיקור הבחירות? דברים שחל בהם שינוי לרעה לאורך מערכות הבחירות האחרונות או בעיות מערכתיות ביחס של המערכות לעיתונאים?

במקום להגדיר את השיח ברשתות החברתיות, מערכות רבות נגררות אחריו. אנחנו רואים הרבה פשרות על רמה מקצועית

הדברים שמדאיגים אותי לא קשורים לתפקיד שלי אלא לאמונה שלי בחשיבות המקצוע. בגדול מה שקרה בהרבה מקומות זה שהכיסאות של עיתונאים מקצועיים פונו כדי לשבץ במקומם אנשי תקשורת שאינם עיתונאים, כדי להעלות את רמת האקשן ואת הרייטינג או הטראפיק סביבם. כפועל יוצא, החשיבות שהקהל נותן לעבודה מקצועית ולערכים מקצועיים - פוחתת,  והאמון בקרב הקהל בכל קצות הקשת הפוליטית - יורד.

במקום להגדיר את השיח ברשתות החברתיות, מערכות רבות נגררות אחריו. אנחנו רואים הרבה פשרות על רמה מקצועית והרבה פחות מרדף אחרי הישגים מקצועיים אמיתיים, שלא ניתנים על מגש של כסף.

את חלק משידור ציבורי - יש לו תפקיד אחר, מובחן יותר בהיבט של סיקור הבחירות? או שאופן הסיקור בערוצים המסחריים ובתחנות הציבוריות צריך להיות זהה?

בוודאי שלשידור הציבורי יש אחריות גדולה יותר, מתוקף מהותו כשידור ציבורי. זה לא אומר שצריך לתת הנחות לסיקור אקטואליה בשידור מסחרי, אלא שלשידור ציבורי, בעיני, אין הנחות ולא צריך לקבל סיקור לא מקצועי, או כזה שנגרר אחרי ההמון. אני חושבת שברובו השידור הציבורי בישראל עומד במשימה הזאת, לא שאין, ולא היו, חריקות ואף יותר מכך. הציבור צריך לצפות ממנו יותר, והוא עצמו צריך להתייחס אל עצמו בכובד ראש גדול יותר בכל הנוגע לסיקור - לא רק פוליטי. הכל. לדבר גם על נושאים לא פופולריים או שלציבור לא נעים לשמוע. לזה הוא נועד. לתת את כל מה שהשידור המסחרי לא יכול או לא רוצה, או פשוט לא נותן.

לסיום, אשמח שתציעי לי מרואיין או מרואיינת מעניינים למדור וגם שאלה מוצלחת לשאול אותם.

רוית הכט. הייתי שואלת אותה האם משהו הפתיע אותה לטובה או לרעה באופן הסיקור של התקשורת במערכת הבחירות הנוכחית.

נשמע כמו שאלה שאני הייתי שואל :)