חיילי צה"ל עוזבים את רצועת עזה, אתמול (צילום: יוסי זמיר)

תסמונת ההנגאובר

כמו לקחת סוכרייה מתינוק? כמו לירות בברווזים במטווח? כמו לפוצץ בתים בעזה? כמו להבין שאין עם מי לדבר? תבחרו אתם את הקלישאה האהובה עליכם. לא משנה מה היא תהיה, העובדה תישאר בעינה: בשש אחרי המלחמה (עוד קלישאה משומשת) התקשורת מתנהלת בדיוק כפי שניתן היה לחזות מראש. למעשה, מבט חטוף בכותרות הראשיות של עיתוני היום מלמד שהאנשים הכותבים כאן, ב"העין השביעית", הם לא סתם שוטים, אלא שוטים גמורים ומדופלמים. חמורים של ממש.

הנה, למשל, מה שניבא כאן גבי וימן לפני שבוע ומחצה (תחת הכותרת "תסמונת ההנגאובר"): "עוד מעט התקשורת תתעורר משכרון המלחמה. תופעות הלוואי יכללו, בין השאר, הזדעזעות מהיקף ההרס, חרטה על העדר הפקפוק ובושה על היניקה מדדיו של דובר צה"ל". והנה מה שכתב כאן עוזי בנזימן לפני יומיים: "מחר בבוקר תתחיל גם התהייה עד כמה תוצאותיה של המלחמה תואמות את הציפיות שהיא יצרה, כתוצאה מהאופן שבו סוקרה". ניתן להביא עוד דוגמאות לנבואות מעין אלו, שהתפרסמו כאן בשלושת השבועות האחרונים ומתגשמות כעת בצורה שמוכיחה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, כטרגדיה וכפארסה, בו בזמן: כשהיא מתרחשת וכשמדווחים עליה.

כך כותרת המשנה לכותרת הראשית של "מעריב", "היום שאחרי", היא: "החיילים שיוצאים מעזה מספרים על מבצעי גבורה, הסתערויות תחת אש ופעולות מתוחכמות, אבל גם על התנהגות ופקודות שנויות במחלוקת". רגע, היו במלחמה הזו התנהגות ופקודות שנויות במחלוקת? איך זה שלא קראנו על כך בעיתונים? "כתב 'מעריב' בעזה בדיווח מיוחד", ממשיכה כותרת המשנה על השער, "אלפי הפליטים ברחובות, הבתים שנמחקו, השכונות ששינו את פניהן וההרוגים שלכודים מתחת להריסות". רגע, מה מיוחד בדיווח הזה? האם העובדה שהוא דיווח מיידי על מה שאירע רק אתמול, או שייחודו בכך שהוא מגיע לשערי (כמה) מהעיתונים באיחור של שבועות?

אם ב"מעריב" הכותרת היא "היום שאחרי", בניסיון להביט להנגאובר בעיניים, הרי שב"ידיעות אחרונות" ממשיכים באותו קו סנטימנטל-פטריוטי דביק: "חוזרים הביתה". ומה בכותרת המשנה? "אחרי הטלפון לאמא הזכירו החיילים שהמשימה לא תושלם 'עד שגלעד שליט לא יהיה בבית'". רגע, למה צריך להזכיר לאמא ששליט עדיין בשבי? אולי משום שבמשך כל ימי המבצע דחפו אותו העיתונים למרתף חשוך בשולי התודעה (למעט ראיון אחד – אחד! – בכל ימי הלחימה, עם אמו של שליט)? האם העיתונים החליטו שהתנהגות בוגרת ואחראית מחייבת הימנעות מאזכור החייל החטוף ושלא שווה לסכן רבים למען אחד, או שאולי פחדו לקלקל את חגיגות הניצחון שנחגג טרם הושג? נדמה לי שהעובדה ששליט מגיע עכשיו לשער מוכיחה שהאופציה השנייה קרובה יותר לאמת.

צריבת התודעה

"רבות מדובר על 'צריבת התודעה' של חמאס עם המסר: 'אל תתעסקו איתנו, אנחנו משוגעים!', אולם בינתיים דווקא תודעתו של הישראלי נצרבת: פעם אחר פעם הוא שומע אותו סיפור, אותו נראטיב שמכה בדפנות מוחו עד שתודעתו נכנעת", כתב כאן יובל דרור לפני 15 יום. "התקשורת הישראלית ממשיכה למעול בתפקידה. היא אינה מסוגלת לדווח כראוי על המלחמה, בשל הצרת צעדיה, אבל נראה כי גם אינה רוצה. עשרות עמודים הוקדשו בימים האחרונים לסיפורי סרק, בעוד הסיפורים האמיתיים על הנעשה בעזה מושמטים ומצונזרים מתוך בחירה", כתב כאן אורן פרסיקו לפני ארבעה ימים.

צילום של לשכת העיתונות הממשלתית (עמוס בן-גרשום), המודפס היום בקטן על שער "ידיעות אחרונות", מסכם את הזחיחות שזלגה ממנהיגינו אל עיתונינו וחוזר חלילה, וצבעה את דפי העיתונים במשחה פטריוט-סנטימנטלית: נראים בה אולמרט, סרקוזי וברלוסקוני מחויכים מאוזן לאוזן, שלושה גברים לבנים הממלאים במהודק את חליפותיהם השחורות. זה האחרון מעסה את כתפיו של הראשון, וזה הראשון שרוי בתנוחת התענגות, כפיו מורמות לאמצע גופו, גוו נוטה מעט לאחור וראשו מוטה באקסטטיות. "אולמרט מקבל טפיחה מברלוסקוני ולצדו סרקוזי", מדייק הכיתוב של "ידיעות אחרונות".

אתה נראה לי מוכר

"המפקדים עטורי הזיפים מושכים את תשומת לבם של המבקרים בבתי-הקפה", כותב היום אמיר בוחבוט ב"מעריב" על קציני צנחנים שעצרו לשתות בבית-קפה בדרום. "בפעם הראשונה הם פוגשים את גיבורי המבצע פנים אל פנים ולא על גבי עמודי העיתון או מרקעי הטלוויזיה". תזכירו לי רגע, היכן ראינו את גיבורי המבצע מעל גבי העיתון או מרקעי הטלוויזיה? האם בדיווחים של עיתונאינו האמיצים שהתלוו לכוחות בהמוניהם, והביאו לנו דיווחים מהשטח? אה, לא. זה לא היה. טוב שיש מי שמדווח עכשיו מחזית בתי-הקפה של יד-מרדכי (ועוד עם לוגו מיוחד: "עם הכוחות השבים").

ובכל זאת

ובכל זאת, יש היגיון בשיגעון. לא הוגן להצביע על הזגזוג של העיתונים בלי להזכיר שהם הכריזו עליו מראש. ההצהרה הבולטת ביותר בעניין היתה של מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, שפירסם בשבוע השלישי למלחמה מאמר בסגנון "שקט, יורים". כשחיילים ישראלים נלחמים, הוא כתב וכתבו עוד אחרים כמוהו, אין לפרסם דברי ביקורת. ומה עם ה"התנהגות ופקודות שנויות במחלוקת", עם כשלים בהצטיידות ובהיערכות, עם פוליטיזציה של המהלכים הצבאיים, עם סבלו של הצד השני? על-פי אסכולת השקט, כל אלה יחכו ליום שאחרי, ולקחיהם יופקו במלחמה הבאה. הרי היא ללא כל ספק תבוא.

אבל מקריאה ב"ידיעות אחרונות" מתברר שיש מי שמתלבט, ועוד קצין בצה"ל, במה שלמו"ל "מעריב" אין לגביו שום התלבטות: "אני עומד מול החיילים שלי בתחושה שאני לא יודע מה יותר חשוב: האם להיות לויאלי למערכת ולהמשיך להצדיק אותה או להזדהות עם החיילים ולהגיד את מה שאנחנו מרגישים". הדברים, שאותם מביא יוסי יהושוע, נסובים על כך שהמבצע הסתיים ללא החזרתו של החייל החטוף שליט.

רצועת עזה, אתמול בבוקר (צילום: יוסי זמיר)

בסוף השבוע קראתי בעיתון "מקור ראשון" עוד תיאוריה המסבירה את ההתנהלות התקשורתית: התקשורת צריכה לשקף את הלך הרוחות בעם. לשמש לו מראה ומגבר, ולא להיות לעומתית וביקורתית. "אילו זה היה תלוי בלוחמים – היינו חורשים את מרכז עזה עם דחפורים", מביאים ציטוט של קצין מאוגדת עזה ב"מעריב". בעלון "חדשות הגאולה", פמפלט הפלג הסהרורי של חסידות חב"ד, שמצאתי היום בתיבת הדואר שלי לצד "הארץ" (שהמחלק שלו מתעצל לעלות לקומה השלישית ולהניחו לצד העיתונים המתחרים), הכותרת הראשית היא "רק כיבוש עזה יביא לרגיעה". נו, אז אם מאוגדת עזה ועד צבאות השם כולם מעוניינים באותו דבר, מדוע שהעיתונות תעשה דווקא? ובעצם, למה בכלל צריך עיתונות?

אם לא שותים לא מתפכחים

יש גם עיתונים שלא נזכרים במאוחר להכות על חטא, או שלא נזכרים בכלל. כך "הארץ" מציג על השער דיווח מסוגת היום שאחרי: "תושבי עזה יצאו לרחובות ונדהמו מההרס" (עמירה הס). "הארץ" יכול לציין לעצמו שהביא דיווחים מהסוג הזה, בין השאר על שער העיתון, גם במהלך המלחמה ולא רק לאחר סיומה ("מעריב" היה היחיד שהציע דיווחים מכתב, ספואת כחלות, ששהה בעזה, שאמנם זכו לבולטות פחותה מדיווחים דומים ב"הארץ"). גם "ישראל היום" לא מציע היום דיווח שונה מזה שהציע במהלך הלחימה.

מצא את ההבדלים

"תמונת הניצחון" (כותרת כפולת עמודים 7-6 ב"ידיעות אחרונות", המוקדשת למנהיגים האירופים שהגיעו אתמול "בהתראה קצרה" כדי "לתמוך בישראל").

"זו אמורה היתה להיות 'תמונת הניצחון': ראשי מדינות אירופה התייצבו בירושלים והתחייבו להילחם בהברחות. אך לאורחים היתה גם דרישה מישראל: לפתוח את המעברים ולהסיר את המצור, בדיוק כפי שדורש חמאס" (כותרת משנה של הכפולה הפותחת של "ישראל היום", המוקדשת לאותו עניין).

הכל אישי

עיתון "דה-מרקר" הוא זה שחתום על הפיכתו של הסיקור הכלכלי לצבעוני (יש שיאמרו: צהוב). מ"מספר" ל"סיפור". אחת מתוצאות הלוואי של המגמה הזו היא ההתמקדות באישי ובאישים. כך הפכו נוחי דנקנר, יצחק תשובה ולב לבייב לגיבורים, במקום החברות שבשליטתם, או רחמנא ליצלן, האנשים שעובדים בהן.

דוגמה קטנה לכך ניתן למצוא באופן שבו מוסגר הסיפור הכלכלי הגדול של היום – גילוי מצבורי גז טבעי מול חופי חיפה – על שערי "ידיעות אחרונות" ו"דה-מרקר". ב"ידיעות אחרונות" הנושא הוא גילוי הגז: "ים של אנרגיה מול חופי חיפה", היא הכותרת הראשית; כותרת המשנה היא: "ישראל עוד לא סעודיה, אבל אתמול התברר: גם פה יש מאגר גדול של גז טבעי בשווי מיליארד דולר בשנה. מניות האנרגיה זינקו אתמול בעשרות אחוזים". ב"דה-מרקר" הנושא הוא יצחק תשובה: "לא איבדתי את מגע הזהב" היא הכותרת הראשית. כותרת המשנה הארוכה באופן יוצא דופן נפתחת בנאום בר-מצווה של תשובה: "'זהו יום חג. אני מודה לכל האנשים הטובים שהמשיכו לסמוך עלי', אמר אתמול בעל השליטה בדלק, יצחק תשובה, בתגובה לתגלית גז בהיקף של 20-15 מיליארד דולר מול חופי חיפה. רק לפני חודשיים נראה כאילו תשובה לא יוכל להחזיר את מלוא חובותיו, אתמול הוא כבר חגג כמי שניצח בקרב. המניות של השותפות לקידוח זינקו בעשרות אחוזים ומשכו את הבורסה כולה לעליות של יותר מ-3% בעיצומו של משבר כלכלי עולמי".

יהיה מי שיאמר כי "ידיעות אחרונות" היה נוקט אותה גישה של סיקור אישי, "צבעוני", שלא לומר רכילותי, אם היחסים בין הקבלן הנתנייתי לשעבר ובין מחלקת הכלכלה של "ידיעות אחרונות" היו חמים יותר. לכן, ניתן להשוות את הסיקור של "דה-מרקר" לזה של "מעריב" (שמקדיש לנושא מקום פחות נרחב משני העיתונים האחרים): "התשובה לגז המצרי: מצבור בשווי 15 מיליארד דולר נמצא מול חיפה". פחות תשובה, יותר גז.

כל זה לא אומר שהסיקור המקצועי של "דה-מרקר", כשהוא מתפנה מסיפורים על טייקונים, אינו טוב. הנה ב"מעריב" כותרת המשנה יודעת לספר כי משמעות הגילוי היא כי "בתחום האנרגיה ישראל מסודרת ב-20 השנים הבאות". אלא שאת הדברים הללו אומר נציג החברה, שהאינטרס שלו ברור (חוץ מלעורכים ב"מעריב"). ב"דה-מרקר", לעומת זאת, מביא אבי בר-אלי את תחזית משרד התשתיות, שלפיה, כדברי הכותרת של כתבתו, "המחסור בגז בישראל עדיין לא נפתר". אמנם גם כאן יש אינטרס ברור: קידום פרויקט הגז הנוזלי שמקדם המשרד. היכן ניתן למצוא סקירה עיתונאית מקצועית ובלתי תלויה באשר למשמעותה של תגלית הגז מבחינת משק האנרגיה של ישראל? החיפושים נמשכים.

ענייני תקשורת

ב"דה-מרקר" כותב עו"ד עפר לרינמן על פרצה בחוק הספאם, המאפשרת למפרסמים להמשיך לשלוח דואר זבל.

עוד ב"דה-מרקר" כותבת מיכל רמתי על ידיעה שמביאה סוכנות רויטרס, ולפיה המיליארדר המקסיקאי קרלוס סלים "במגעים להגדלת אחזקותיו ב'ניו-יורק טיימס' וקבלת מניות בכורה [...] השקעת איל הטלקום המקסיקאי צפויה להעניק למו"לית העיתון 'ניו-יורק טיימס', כמו גם 'הראלד טריביון' ו'בוסטון גלוב', סיוע פיננסי הנחוץ לה מאוד", לקראת פרעון הלוואה של 400 מיליון דולר שחל במאי השנה.

ואגב "דה-מרקר", התחרות העזה הניטשת בינו ובין "גלובס" צצה ועולה שוב אל דפי העיתון, הפעם בעמודי המודעות. "אז למה 'גלובס' באמת מסמיקים?", שואלת המודעה, "ככה זה כשאתה מסתתר מאחורי אחוזים ולא מגלה את נתוני התפוצה האמיתיים במספרים מוחלטים".