זוהר אורבך הוא כתב mako תרבות ו-tvbee.
למה לא עשו פה אף פעם סרט משמעותי על בחירות (ולא, "הקרב על הוועד" לא נחשב וכל שאר הסצינות מ"סאלח שבתי" דרך "השועל בלול התרנגולות" ועד "רומן בהמשכים" הן קוריוז במקרה הטוב).
בכנות, הסבר חד-משמעי אין לי. פוליטיקה פרופר, מהסוג שמתנהל בקריית הממשלה, אף פעם לא הייתה נושא שריתק את הקולנוען הישראלי מן השורה, גם לא בימי הזוהר של שנות השבעים. אני חושב שזה לטובה, בין השאר בגלל שהקולנוע הישראלי יכול להיות כל כך פוליטי לפעמים שטוב שהשרים וחברי הכנסת לא מככבים בו בתפקידים ראשיים.
בנוסף, לפעמים אני מרגיש (ולאחרונה במיוחד) שנבחרי הציבור שלנו הפכו לסלבים על אמת, ואנחנו תופסים אותם כדמויות בסדרת טלוויזיה. יכול להיות שהקולנוע הישראלי מזהה את זה, ואומר לעצמו - אין מצב שאני עומד להתעלות על מה שישודר הערב בחדשות 12, כדאי שאתמקד באביבה מטבריה.
כך או כך, האנומליות קיימות - "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה הוא אחד הסרטים הישראליים האהובים עלי, והוא נחתם בסצנה מושלמת בה יעקב כהן, ממקימי ש"ס, רואה את תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 ומגיב להן בשמחה, והסרט הבא של שמי זרחין גם יעסוק, בין השאר, בבחירות לראשות הממשלה.
אפרופו אביבה אהובתך, דווקא בטלוויזיה היתה לפוליטיקה עדנה עם "פולישוק" ו"מותק בול באמצע".
זה נכון. מודה שאני לא מעריץ גדול של שתי הסדרות, למרות ש"פולישוק" היא משיאיו של ששון גבאי. יכול להיות שזה בגלל שמבחינתנו, הפוליטיקאים חיים על המסך הקטן, לא על המסך הגדול.
מתוך המבט הביקורתי הזה ודאי נוכל לחלץ תובנה שתועיל לפוליטיקאים: לכן, אשמח אם תוכל להמליץ על שניים או שלושה סרטים שכדאי לכל פוליטיקאי שמתמודד בבחירות הנוכחיות לצפות בהם ואולי תוכל לרמוז גם מה הלקח שניתן להפיק.
או, עלינו על משהו. ראשית, "ילדות רעות" היא הדרמה הפוליטית האהובה עלי אי פעם. קל לטעות ולחשוב שמדובר בסרט תיכון טראשי ודבילי, אבל למעשה, מדובר בסרט על חוסר התוחלת שבחילופי שלטון רק לשם חילופיו, בלי הצעת אלטרנטיבה כלשהי. זהו סיפורה של קיידי הרון, בת 15 שמגיעה לתיכון חדש ומסתכסכת עם מלכת הכיתה: רג'ינה ג'ורג'. בגיבוי חבריה התככניים, קיידי מחליטה לנקום ברג'ינה ולהדיח אותה ממעמדה כשליטה, רק כדי לגלות שברגע שהיא תעיף אותה מכס המלכות, אותו כס יזמין אותו אליה ויגלה לה שכשהכתר על ראשך, קל מאוד לשכוח מאיפה באת.
בנוסף, הייתי ממליץ להם לראות עוד כמה מהסרטים האהובים עלי, כמו "כמעט מפורסמים", "דבר אליה" או "אמלי": סרטים מתוקים, מרגשים ומלאי אהבת אדם. וכולנו - גם המדינאים שבינינו וגם מי שפשוט רוצה לעבור את היום - צריכים לזכור שזוהי האידיאולוגיה הטובה מכולן.
אולי סידרת להם בינג' לערב המדגמים. ובתקווה שלא לסבך אותך מבית, אשאל גם על מה תמליץ לצפות לעיתונאים שמסקרים את מערכת הבחירות?
אני? מסתבך? מה פתאום. לעיתונאים הייתי ממליץ לשים שנייה בצד את הסדרות שנועדו בשבילם ("בורגן" בשביל ה-political junkies או "סיפורה של שפחה" בשביל רואי השחורות) ולראות משהו בשביל הכיף. נגיד "ברוקלין 99", "המשרד", "סופרסטור". משהו שיגרום להם לזכור שיש עולם בחוץ ושהוא יכול להיות נעים מאוד לעיתים לא כאלה רחוקות.
דווקא סרטים על עבודה עיתונאית, גם בהקשרים פוליטיים, יש לא מעט (וגם סדרות). שים עליך לרגע את כובע התסריטאי ותן לי סינופסיס שאולי היה עובד בעת הנוכחית, כאן ועכשיו.
וואלה. תן לי רגע לחשוב, זה מסוג הדברים שהייתי מקבל עליהם ציונים עד לפני כמה חודשים.
כאן אין ציונים, העיקר ההשתתפות.
הייתי אולי רוצה לעקוב אחרי כתבת בידור שמגלה חפיפה מסקרנת בין התחום שלה לספרה הפוליטית - נגיד, רומן אסור של נבחר ציבור עם סטארית גדולה ונשואה. הייתי רוצה לראות סרט ישראלי שמדבר ישירות על עולם הסלבריטאות הישראלי ושולח אותו להסתובב במסדרונות הכנסת, ומספר אותו מנקודת מבט של עיתונאית רכילות ממולחת, סוג של ברוריה אבידן בריר ודיאן סויר באישה אחת. יכול להיות כיף, לא?
בנוסף, בצפייה עכשיו בסדרה הנפלאה "נבחרות" אני רואה כמה וכמה פוליטיקאיות שסיפור חייהן יכול לעבוד מצוין מבחינה קולנועית. גולדה מאיר כבר מקבלת סרט משל עצמה, אבל אמא'לה, איזה סרט מרגש יכולים לעשות על שולמית אלוני!
נשמע מסקרן - אם כבר, אז כבר בוא ותלהק אותם.
אז על אלוני זאת באמת שאלה קשה מאוד כי אין לי מושג מי יכולה להיות כל כך תש"חניקית ועדיין כל כך נוצצת (למרות שבסדרה "פלמ"ח" הלכו על נועה קירל, וזה לא רעיון רע במיוחד). ככל שזה נוגע לתסריט על כתבת הבידור... שני קליין יכולה לעבוד בתפקיד העיתונאית, הייתי מביא את אלון אבוטבול לתפקיד הפוליטיקאי הסורר, ובתפקיד הסטארית - מגי אזרזר, ירום הודה.
כן, זה באמת נועד להיות ליאור אשכנזי או אלון אבוטבול. אם היינו מדברים לפני 10 שנים היית מזכיר ודאי גם את שמו של שרון אלכסנדר.
אלה שחקנים שיושבים טוב כאנשי סמכות. אשכנזי כבר קיבל מספיק בכירים בקריירה שלו, ובסרט של גיא נתיב, "גולדה" הוא עתיד לשחק את דדו - ובפעם השלישית בקריירה שלו יגלם רמטכ"ל (הפעם הראשונה, כפי שאתה ודאי זוכר, הייתה בעונות 3-4 של "השיר שלנו").
ולגבי שולמית אלוני, יש לי ליהוק מנצח בשבילך - עדי אשכנזי.
אני אוהב לחשוב שקומיקאים הם שחקנים דרמטיים כבירים בפוטנציה. אשכנזי כבר הוכיחה איזו שחקנית מצוינת היא ב"בלתי הפיך", ואנרגיה קומית כמו שלה תעבוד נהדר בתפקיד כמו של אלוני. לפעמים, כששחקן מגיש טקסט בצורה שגורמת לך להבין שהוא יכול להשכיב אותך על הרצפה אם הוא רוצה, התוצר יכול רק להרוויח, גם אם התפקיד הוא ליידי מקבת.
את יוסי שריד יוכל לגלם טל פרידמן או זרחוביץ'. בעצם, יש לי ליהוק עוד יותר מוצלח - מולי שגב.
את זרחו עוד לא ראיתי בתפקיד דרמטי, לעומת פרידמן, שמרגש אותי תמיד. על שניהם אני סומך, גם אם שריד אינו פוליטיקאי שאני בקיא במיוחד במשנתו. שגב איש מוכשר מאין כמוהו, אבל למיטב זיכרוני הוא לא בפריים מאז "קרובים קרובים", סדרה שהיא חור לא מכובד בהשכלה שלי. בינתיים, כשהוא מאחורי המצלמה, הוא עושה עבודה יפהפייה.
נחזור מעט לאקטואליה המתקתקת. הרצף החדשותי-אקטואלי-בחירותי הוא משהו שאתה עוקב אחריו?
עוקב, אבל בעירבון מוגבל. אני יודע בגדול מי למעלה, מי למטה, מי כנראה ירכיב ממשלה ומי אולי יכול להשיג אותו, וגם רואה את ריבי הטוויטר התמוהים של גלאון ושקד. מבחינתי מדובר בפופ, וזאת בעיה כשלעצמה; פוליטיקה לא אמורה להיות בידור, ורבים מאיתנו עוקבים אחריה ככזו. אחרי הבחירות לנשיאות 2016 בארה"ב עקבתי כמו סדרת טלוויזיה, וכשטראמפ נבחר הרגשתי כמו שחברי חובבי המארוול הרגישו אחרי "הנוקמים: מלחמת האינסוף" כשת'אנוס ניצח.
זה היה סיפור מצחיק נורא, האמת - הייתי בצבא, התעוררתי באמצע הלילה כדי לראות על מי פלורידה הלכה כי ידעתי שזאת תהיה מדינת מפתח, ולא יכולתי להירדם אחר כך כל הלילה. חברים שלי זוכרים עד היום כמה רועש ונודניק הייתי לגבי הבחירות האלה.
נקודת מבט מעניינת.
ואם יורשה לי, אשמח להוסיף עוד משהו: הייתי רוצה לראות עוד פוליטיקאים, לא משנה מאיזה צד של המתרס, שמרשים לעצמם לקום ולומר שילד בן 7 לא צריך למות. שלא יצהירו הצהרות או יברחו מדף המסרים שלהם, אני משוכנע שעבדו עליו קשה מספיק, אבל אני חושב שזו נקודת מוצא שראוי להתחיל ממנה דיונים לפעמים: ילדים בני שבע לא צריכים למות. ריאן סלימאן לא היה צריך למות.
אני שואל אותך גם בתור אלקטורט פוטנציאלי: מה היית רוצה לראות באולפנים מבחינת התכנים והדמויות (ואם תגיד לי ש"צעירים בוערים" זה פופ או רוק, אני אשבור גיטרה).
"צעירים בוערים" זה לא פופ ולא רוק, זה קאמפ. זה פרפורמנס, וכפרפורמנס היא עושה את העבודה - הרי אנחנו מדברים עליה. באולפנים הייתי רוצה לראות אנשים שמדברים לעניין - לא מפחדים מהומור, אבל לא מבזים אף אחד, לא את יריביהם ולא את תומכיהם. אני יודע מה אני לא רוצה לראות יותר מאף פוליטיקאי/ת (וזאת באמת משאלת לב די מיותרת ב-2022): הפופוליזם הקיצון, מהסוג שהוליד את מוכתר והביא עלינו את טראמפ, הוא תקלה. תקלה טבעית, אבל כזאת שמיציתי בערך אז, ב-2016.
מה שכן, יותר פוליטיקאים ופרשנים שירשו לעצמם לחלוק איתנו את טעמם בקולנוע ובטלוויזיה - מה טוב. תזכירו לי שאתם בני אדם שצורכים תרבות ומרחיבים אופקים.
נסיים בשאלה הקבועה: תן לי שם של מרואיין או מרואיינת שכדאי לי לשוחח איתם ושאלה אחת שכדאי לשאול.
עדי קיסר, אבל אני כן מתלבט מה לשאול אותה.
אולי אבקש ממנה לכתוב שיר, על הבחירות.
רעיון יפה!
שמחתי לעזור :)