בעשורים הראשונים של המדינה, שוק התקשורת הישראלי היה מוצף ביומונים מפלגתיים, בעברית ובשפות אחרות. כל אחד מהם קידם במרץ מדי יום את האג'נדה הפוליטית של המפלגה ששיגרה אותו אל המרחב הציבורי. לצדם פעלו שני עיתוני הערב הגדולים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שהשקיעו מאמצים רבים כדי לא להיות מזוהים עם מפלגה זו או אחרת. מבחינתם חשוב היה להגיע לכלל הציבור, ולא לשוחרי קו פוליטי מסוים. הם ביקשו למצב את עצמם כעיתונים שקובעים את סדר היום שלהם באורח בלתי תלוי, ללא זיקה פוליטית או נאמנות לצד זה או אחר.

"היינו בעד בן-גוריון כאשר ירה במצרים, ונגד בן-גוריון כאשר ירה ביהודים", כתב עורך "מעריב" עזריאל קרליבך בדו"ח לסיכום השנה הראשונה של העיתון (הירי ביהודים התייחס להפצצת אלטלנה, אוניית הנשק של האצ"ל). ברוח זו, כמה עשורים אחר-כך, בחר "ידיעות אחרונות" למתג את עצמו כ"עיתון של המדינה". הכרזה שמשמעותה, בין היתר, ש"ידיעות אחרונות" אינו עיתון של מחנה אחד – אלא של כולם.

אבל מתחת לפני השטח, הרחק מעיני הציבור, התנהלו במשך שנים מגעים בין בעלי העיתונים המסחריים למפלגות. המגעים הללו חרגו מדפוסי הקשר המקובלים בין עיתונאים לפוליטיקאים – הדלפות, ראיונות בלעדיים וסיקור חיובי של אנשי ציבור ששימשו מקורות עיתונאיים. הקשרים הסמויים נגעו בליבה העסקית של הביזנס הקרוי עיתון.

למשל, הצעה שהניח קרליבך בפני בכירי מפא"י ב-1954. המגדלור העיתונאי של "מעריב" הציע למפלגת השלטון להוציא עבור הממשלה שבועון בשם "המדינה".

משה שרת, ראש הממשלה, העלה על הכתב את המגעים בין הצדדים כפי שתוארו באוזניו מפי ח"כ מרדכי נמיר, עמיתו למפלגה. לפי התיאור שמופיע ביומן של שרת, קרליבך הציע שמפא"י תסגור את יומונה הכושל "הדור", ו"מעריב" ייכנס לשותפות עם המפלגה. התנאי העיקרי של קרליבך היה שיינתן לו חופש לכתוב ככל העולה על רוחו. המטרה העיקרית, דיווח נמיר, היא להכות את "ידיעות אחרונות", אשר "קרנו עכשיו במעלה, באשר הוא פרוע לאין שיעור מ'מעריב'". אך ההצעה לא יצאה לפועל.

עזריאל קרליבך, 1942 (צילום: זולטן קלוגר, נחלת הכלל)

היוזמה של קרליבך נועדה להגביר את כוח ההשפעה של "מעריב", את תפוצתו, ובאופן טבעי גם את הכנסותיו. אלה גאו בהתמדה מאז הקמת העיתון ב"פוטש" של 14 בפברואר 1948. המצב של "ידיעות אחרונות" היה עגום. הקמת "מעריב" הנחיתה מהלומה על העיתון ועל הכנסותיו. "ידיעות אחרונות" איבד בן לילה לא רק את עורכו הראשי קרליבך ואת רוב כותביו ועורכיו הבכירים, אלא גם חלק נכבד מקוראיו. בנחישותה לשמר את עיתונה, משפחת מוזס החלה לחפש בקדחתנות מקורות מימון חדשים.

הניסיון הראשון של משפחת מוזס לחבור לגוף פוליטי התרחש בשנת 1948, אז נוהל משא-ומתן עם מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת. על-פי ההצעה שהועברה לצמרת מפ"ם, המפלגה אמורה היתה לקבל לידיה מחצית ממניות "ידיעות אחרונות". בהמשך המגעים עם ראשי המפלגה הועלתה הצעה נוספת: יהודה מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות" (וסבו של נוני מוזס), ימשיך לנהל את הצד העסקי של העיתון, ואילו המערכת, העוסקת בתכנים, תופקד בידי אנשי מפ"ם. יהודה מוזס אף הציע שד"ר משה סנה, שהיה מוכר כאיש כריזמטי ובעל כושר ביטוי מרשים, יהיה העורך הראשי – יריב הולם לקרליבך ב"מעריב".

יעקב חזן (שני מימין) ומאיר יערי (רביעי מימין) עם עמיתיהם למפ"ם, הח"כים מנחם בדר ויעקב ריפתין. מזנון הכנסת, 1952 (צילום: הנס פין, לע"מ)

כשההצעה עלתה לדיון במזכירות מפ"ם, אחת השאלות שהועלו היא האם השותפות ב"ידיעות אחרונות", בין המפלגה למשפחת מוזס, תיחשף לקוראים ולציבור. "לא, העיתון יהיה מסווה", השיב על כך ח"כ יצחק בן-אהרן, אחד המעורבים במשא-ומתן מטעם המפלגה.

פרוטוקולי הדיונים שמורים בארכיון השומר הצעיר. העיון בהם מעלה שבצמרת מפ"ם לא היתה דעה אחידה לגבי השותפות. יעקב חזן תמך בעסקה המוצעת, ואילו מאיר יערי הסתייג משותפות של מפלגת פועלים עם איש עסקים פרטי. הוא גם הביע חשש שהציונים הכלליים, אנשי היומון "הבוקר", שבבית-הדפוס שלהם הודפס באותם ימים "ידיעות אחרונות", ינסו לרגל ולחבל בטקסטים של אנשי מפ"ם. במקביל הודיע סנה על סירובו לערוך את העיתון.

בעקבות ההסתייגות של יערי והחשש מעלויות גבוהות מדי, בין היתר על רקע בירורים שהעלו כי תפוצת "ידיעות אחרונות" היתה נמוכה מזו שמסר יהודה מוזס, השותפות הוסרה מסדר היום.

ההסכם שורבט על חפיסת סיגריות

הנסיונות של "ידיעות אחרונות" למצוא שותף אסטרטגי מהמערכת הפוליטית נמשכו, ולבסוף הבשילו לכדי שותפות כלכלית עם מפא"י, מפלגת השלטון, שבראשה עמד אז דוד בן-גוריון. במשך 13 שנה, מ-1949 ועד 1962, הוחזקו כמחצית ממניות עיתונם של בני משפחת מוזס על-ידי גורמים שהיו קשורים למפא"י. פרק עלום זה ביחסי המפלגה והעיתון נחשף בעשורים האחרונים בכמה כתבות (אם כי לא בין דפי "ידיעות אחרונות"), מחקרים וספרים, ועתה ניתן ללמוד עוד על אודותיו בפרויקט העיתונאי "שיטת 'ידיעות אחרונות'" מבית "העין השביעית" ובמסמכים שהונגשו לעיון במדור "הגנזך".

הקשר העסקי בין "ידיעות אחרונות" למפלגה החל ב-1949, כאשר יהודה מוזס פנה לאיש העסקים צבי לוביאנקר (לבון) והציע לו לרכוש חצי מהבעלות על העיתון. לוביאנקר היה אחיו של בכיר מפא"י פנחס לבון, לימים שר הביטחון ומזכ"ל ההסתדרות. לוביאנקר עסק ביזמות עסקית פרטית ששולבה עם פעילות ציבורית. הוא היה אחד מבעלי חברת "שיכון עממי", שהוקמה ב-1935, ואף ניהל אותה במשך שנים. כפעיל בהסתדרות ובמפא"י, מאז 1934 היה אחד מנציגיה הבולטים של המפלגה במועצת עיריית תל-אביב.

צבי לוביאנקר (לבון), בתצלום שהונגש לציבור הרחב על-ידי משפחתו (צלם בלתי ידוע)

צבי לוביאנקר זכה להערכה גם מקרב יריבים פוליטיים. ח"כ יוחנן בדר, איש תנועת החרות, כינה אותו "המוכשר בין אנשי מפא"י" ("חרות", 14.11.1952).

לוביאנקר נענה בחיוב לפניית מוזס. באופן רשמי, מפא"י לא היתה צד לעסקה בשלב זה, אך יש המעריכים שלמהלך שביצע עסקן המפלגה הבכיר היה רקע פוליטי. לפי אחת הגרסאות, לוביאנקר הסתייג מהביקורת החריפה של קרליבך על הירי באלטלנה בידי לוחמי הפלמ"ח ביוני 1948. קרליבך כתב ב"מעריב" כי כאשר צפה בירי על הספינה עלו במוחו תמונות מאושוויץ, מיידאנק וגטו ורשה. "מה שנעשה שם, בתופת, גויים עשו לנו. ואילו כאן...". גם בתקופת הצנע נקט קרליבך קו ביקורתי כלפי הממשלה, ובעיקר נגד שר האספקה והקיצוב דב יוסף. לפיכך, ההיחלצות של המפלגה למען העיתון המתחרה "ידיעות אחרונות" ובעליו, בני משפחת מוזס, היתה צעד הגיוני.

השידוך בין השניים עוגן בהסכם שעל-פיו הוקמה חברת "יסודות". הבעלות עליה נחלקה לשניים: 50% בידי "חברת שיכון עממי ואחרים" של לוביאנקר, ו-50% בידי חברת "ידיעות אחרונות" שבבעלות משפחת מוזס. הסכם המכירה נחתם ב-1 באוגוסט 1949. לצד התשלום על המניות, 75 אלף לירות, התחייב לוביאנקר גם להעניק למוזסים הלוואה בסך 100 אלף לירות. בהמשך הוזרם לעיתון עוד כסף, אך היקפו הסופי אינו ידוע.

נח מוזס (מימין) עם דב יודקובסקי באירוע לרגל יום הבסטיליה בבית שגריר צרפת. 1984 (צילום: סוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)

ב-1952 חלו שני שינויים מהותיים בבעלות על העיתון. האחד, שינוי במעמדה של חברת "ידיעות אחרונות" והפיכתה מתאגיד ציבורי לפרטי. האירוע השני היה העברת מניות – מחצית ממניות היסוד והבכורה – מלוביאנקר למפא"י.

מה הוביל להעברת המניות? "אביעזר גולן [מבכירי כתבי 'ידיעות אחרונות'] נהנה לזכור כיום שתכיפות הופעת החומר האנטי-מפא"יי היתה בקו עלייה", כתב רן אדליסט בכתבה על "ידיעות אחרונות" שפורסמה בירחון "מוניטין" ב-1983. "צבי לבון, שלא הצליח להשתלט על זה, היה במצוקה של ממש. צבי לבון הלך לאחיו פנחס, וזה אמר לו: למה לך להסתבך, תן את המניות למפלגה. צבי לבון, שהיתה לו שייכות שבטית חזקה, הלך למפלגה ושם את המניות על השולחן".

המהלך בוצע, ועל-פי אדליסט מפא"י אף העבירה 500 אלף לירות לקופת העיתון. "לעסקה זו לא נמצאו מסמכים מסודרים", ציינה עדי מרקוזה-הס בספרה "העיתון", הסוקר באופן מקיף את תולדות "ידיעות אחרונות" ומשפחת מוזס. ספרה מבוסס, בין היתר, על שיחות ארוכות שקיימה עם דב יודקובסקי, עורך "ידיעות אחרונות" (אף שבאופן רשמי הוגדר במשך שנים רבות "מרכז המערכת") והאיש שהצליח להכריע את "מעריב" בדו-קרב הממושך בין שני העיתונים.

על-פי זכרונו של יודקובסקי ומסמכים ששמר לאורך השנים, ההסכמים בין העיתון לנציגי מפא"י היו מבוססים בעיקר על שיחות בעל פה. "כמו עסקה בין מוכרים לקונים בשוק", כתבה מרקוזה-הס. "התנאים שהוסכם עליהם נכתבו, למיטב זכרונו של דב, על חפיסת סיגריות".

מו"ל "ידיעות אחרונות" יהודה מוזס, אביו של נח מוזס וסבו של נוני מוזס (צילום: נחלת הכלל)

באופן רשמי, המניות לא הוחזקו בידי מפא"י אלא הופקדו בידי נאמן. תחילה היה זה צבי לוביאנקר, ואחר-כך אריה ספקטור, שמוּנה לאחד המנהלים בחברה לצדו של יהודה מוזס באספת בעלי מניות שהתקיימה בינואר 1953. בכל מקרה, במסמכים הרשמיים של חברת "ידיעות אחרונות" לא הופיעה מפא"י מעולם כאחד הבעלים.

מהצד של מפא"י, מסמכים הנוגעים לקשר העסקי עם "ידיעות אחרונות" נשמרו במשך עשורים בארכיון מפלגת העבודה, השוכן מאז 1959 בבית ברל – אך הוגדרו כחסויים. חלקם נעשו זמינים לעיון רק לאחרונה, ותוכנם מתפרסם לראשונה כעת במסגרת "שיטת 'ידיעות אחרונות'". בתיק מסמכים של מזכיר מפא"י ניתן לעיין עתה במה שנראה כמו טיוטות של הסכם בין לוביאנקר וספקטור, אנשי המפלגה, לבין בעלי "ידיעות אחרונות". מדובר בכמה מסמכים שהיו ככל הנראה הסכמים או הצעות שהונחו על השולחן לדיון, אך לא ברור אם הגיעו לכדי חתימה.

הצדדים לאחת הטיוטות היו יהודה מוזס (צד א') וצבי לוביאנקר ואריה ספקטור (צד ב'). וכך נאמר במסמך:

הואיל והצדדים התקשרו ביניהם בחוזה מתאריך של היום ביחס לסילוק החובות שמגיעים לשני הצדדים, החברה "ידיעות בע"מ" (להלן "ידיעות") והשקעה נוספת ב"ידיעות" של צד ב' (להלן ההסכם הכספי), והואיל והוסכם בין הצדדים כי בעת ובעונה אחת עם ביצוע ההסכם הכספי יש להבטיח את זכויותיהם של הצדדים א' ו-ב' בהנהלת "ידיעות".

לכן נעשה והוסכם בין הצדדים כדלהלן:

1. מספר חברי ההנהלה ייקבע מדי פעם בפעם על-ידי האספה הכללית, ובלבד שלא יעלה על שישה ויהיה תמיד זוגי.

2. צד א' ישמש כיו"ר ההנהלה ותהיה לו דעה מכרעת בעניינים הבאים ובעניינים אלה בלבד: א. פיטוריו או שינוי מעמדו של ד"ר ה' רוזנבלום כעורך ראשי של העיתון "ידיעות אחרונות". ב. פיטורי או שינוי מעמדם של עובדי "ידיעות אחרונות" מבני משפחתו של צד א', והם: נח מוזס, מנדל שרצקי, ראובן מוזס, חמדה נופך-מוזס ודב יודקובסקי.

3. כל החלטה של ההנהלה טעונה הסכמת רוב המנהלים, בהם לפחות מנהל אחד מטעם צד א' ומנהל אחד מטעם צד ב'. שום התקשרות או התחייבות אחרת לא תחייב את "ידיעות", אלא אם תהיה חתומה על-ידי שני מנהלים, מהם מנהל אחד מטעם צד א' ומנהל אחד מטעם צד ב'; ואולם, צד א' יהיה רשאי לחתום לבד על שיקים בשם "ידיעות".

4. הצדדים א' ו-ב' מתחייבים לבצע תוך __ ימים את כל הפעולות הדרושות כדי לתקן את תקנות החברה לפי האמור בסעיפים 1 עד 3 לעיל.

5. הוסכם בין הצדדים כי ביחס לקבלת עובדים חדשים בעיתון "ידיעות אחרונות" תהיה זכות קדימה לבני משפחתו הקרובים של צד א', דהיינו בניו, נכדיו ובני זוגם, בתנאי שאלה יתאימו לתפקידיהם.

6. העיתון "ידיעות אחרונות" יתנהל לפי קו בלתי מפלגתי.

מסמך אחר כולל סעיף שמזכיר במשהו את אחת ההצעות שנידונו בין נוני מוזס לבנימין נתניהו בשיחות הסודיות שהולידו את "תיק 2000": שתילת עיתונאים מטעם שייבחרו על-ידי הגורם השלטוני. לפי נוסח ההסכם, צבי לוביאנקר אמור היה לקבל זכות "למנות 2–3 אנשים לעבודות מפתח במערכת ו/או בהנהלת העיתון, וצד א' [יהודה מוזס] מתחייב לגרום לכך שהחברה 'ידיעות' תחליט בחיוב על מינויים אלה ותקצה לאנשים ממונים אלה משכורת ראויה ומקובלת בעיתון".

הרצל רוזנבלום, פובליציסט "ידיעות אחרונות" שנשא בתואר עורך העיתון (צילום: משה שי)

כאמור, המסמכים כפי שהם שמורים בארכיון אינם חתומים, ולא ברור אם ההצעות קיבלו תוקף מחייב. ובכל מקרה, גם אם לוביאנקר וספקטור אכן היו רק "אנשי קש" שנועדו להסתיר את שותפות מפלגת השלטון בעיתונה של משפחת מוזס, נראה שלא עלה בידי מפא"י כמפלגה להפיק מכך תועלת ממשית.

מפעם לפעם, בישיבות בחדרים סגורים, היו מי שתהו מה הרוויחה מפא"י מהעסקה. בנובמבר 1952 ערכה מזכירות מפא"י דיון על "הדור", עיתון הערב המקרטע של המפלגה, ששרד בקשיים מרובים מ-1948 עד 1955. פנחס לבון ניצל את ההזדמנות כדי להתייחס לקשר של המפלגה לעיתון של משפחת מוזס. לדבריו, לנוכח קשייו של "הדור", המפלגה יכולה "לחזור לעניין י"א ['ידיעות אחרונות'] ולקבל עוד 10% נוסף ל-50% הנוכחיים [מהבעלות על העיתון]. לשם ביצוע הדבר [יש] לבוא בדברים עם צ' [צבי לוביאנקר, אחיו]. יש יסוד להניח שאפשר את העניין לגמור עם נ"מ [ככל הנראה נח מוזס], שהוא חבר המפלגה". דבריו צוטטו על-ידי מרדכי נאור במאמרו "'הדור' – לבטיו של עיתון מפלגתי", שהתפרסם ב-1993 בכתב העת "קשר".

אין שום עדות לכך שהצעת לוביאנקר התקבלה או שננקטו צעדים מעשיים כדי לקדם את ניצול השותפות. בפועל, ככל הידוע, השותפות לא חיזקה את קשרי מפא"י ו"ידיעות אחרונות". במהלך רוב שנות החמישים התאפיינו היחסים בתרעומת הדדית. בכירים במפא"י זעמו על הקו הביקורתי של רבים מעיתונאי "ידיעות אחרונות", ובראשם העורך (בתואר, אך לא בפועל) ד"ר הרצל רוזנבלום, שקרא לטענתם "להוריד את שלטון מפא"י". עמדתו החריפה של רוזנבלום נמסרה ב-1957 למזכ"ל המפלגה, גיורא יוספטל, בעקבות שיחה שקיים דובר מפא"י לוי יצחק הירושלמי עם נח מוזס.

עוד קודם לכן, בספטמבר 1955, טען לוי יצחק הירושלמי באוזני ראש הממשלה משה שרת כי "'ידיעות אחרונות' הולך ורע [במדיניותו לגבי מפא"י] והעובדה כי למעשה המפלגה שותפה בעיתון זה על-ידי 50% של מניותיו היא שערורייה שאין לשאתה" (נוסח הציטוט לקוח מיומני שרת). מנגד, בעיתון האשימו את השרים והח"כים של מפלגת השלטון בהזרמה עקבית של ידיעות בלעדיות לכתבי "מעריב", המתחרה הגדול והמוביל, תוך קיפוח שיטתי של "ידיעות אחרונות".

מפלגת השלטון דנה בשתילת עיתונאים

בחלוף השנים התעוררו מפעם לפעם אישים במפא"י וביקשו לדעת מדוע לא נעשה דבר למימוש וניצול השותפות עם "ידיעות אחרונות". בעיקר זעמו במפלגה על התוכן ועל סגנון מאמריו של העורך רוזנבלום, שהוגדר בפי משה שרת "בריון מדיני [...] בלתי מאוזן ובלתי מרוסן להמאיר".

ד"ר רוזנבלום (ורדי) היה מתומכיו הראשונים של זאב ז'בוטינסקי ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות מטעם ברית הציונים הרביזיוניסטים. ב-1948 הוזעק בבהילות לכס עורך "ידיעות אחרונות" כדי למלא את החלל העצום שנוצר עם עזיבת קרליבך והקמת "מעריב". מתוקף תפקידו ב"ידיעות אחרונות" רוזנבלום אמנם ניתק את עצמו מפעילות פוליטית ישירה, אך הוא המשיך לתת ביטוי בולט לתפיסת עולמו הימנית מעל דפי העיתון.

במאמריו חבט רוזנבלום במדיניות הכלכלית של הממשלה ותמך בדרך כלל בקו הבטחוני האקטיביסטי של בן-גוריון, אך לא הסתפק בכך. לעתים דרש להחריף עוד יותר את התגובות הצבאיות של ישראל על פיגועי הפידאיון. בסוף 1953, לאחר פעולת התגמול השנויה במחלוקת בכפר קיביה, שכללה טבח של עשרות פלסטינים חפים מפשע, רוזנבלום קרא להגברת המהלומות נגד המסתננים. כותרת מאמרו היתה "לא די בקיביה!". במקביל הביע רוזנבלום עמדה עקבית נגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שאותו קידמו בן-גוריון ועמיתיו למפלגה, והתבטא בנושא בתקיפות ובחריפות.

ראש הממשלה לשעבר משה שרת, 1952 (צילום: לע"מ)

אך למרות הביקורת, כשגורמים ממשלתיים ביקשו שימתן את כתיבתו על נושאים מדיניים וביטחוניים – רוזנבלום לעתים נעתר. כך קרה למשל בפברואר 1954, לאחר ההתקפה הקטלנית על אוטובוס אגד במעלה עקרבים. רוזנבלום תִכנן לפרסם מאמר נגד ראש משקיפי האו"ם ברניקה תחת הכותרת "פושול וון" (ברוסית: הסתלק). "אמרתי למויש [איש ההסברה משה פרלמן] כי ידרוש מרוזנבלום בשמי להוציא את המאמר. בשעה מאוחרת טילפן מויש כי המאמר הוצא", ציין משה שרת ביומנו.

בדיונים פנימיים שערכה מפא"י בשנים ההן נבחנו הצעות שונות להגברת השפעת המפלגה על עמדות העיתון. אחת מהן היתה לשלב במערכת עיתונאי בולט הנאמן לעמדות המפלגה, יוזמה שמהדהדת את הסעיף על "שניים-שלושה" עיתונאים שתולים מאחד ההסכמים שאותרו בארכיון. משה שרת כתב על כך ביומנו: "אפשר ואפשר להכניס איש שיטביע על העיתון את חותמו ויתכתש יום-יום עם רוזנבלום, ולפעמים גם יכריע נגדו".

היה אפילו מועמד למשימה הזו ששמו הועלה בדיוני המפלגה. "יש רק איש אחד שיתקבל שם בכבוד ויוכל לרכוש לעצמו מעמד – וזהו אליאב", אמר אחד הדוברים. מדובר בבנימין אליאב, עורך ואיש רוח ותרבות שהחל את דרכו הפוליטית בתנועה הרביזיוניסטית אך חבר אחר-כך למפא"י וכיהן בין היתר כעורך "הדור". הפלת ההצעה הזאת, הזהיר שרת ביומניו, "פירושה כי אנו מפקירים עמדה זו לחלוטין, וזה במצב של אוזלת יד גמורה מצדנו בשדה העיתונות העממית ונוכח עלייתם הבלתי פוסקת והשתוללותם הגוברת הן של 'מעריב' והן של 'ידיעות אחרונות'".

מוכר עיתונים של "מעריב" מציג את העיתון למוזיקאי ליונל המפטון, שהגיע לביקור בישראל. 1952 (צילום: טדי בראונר, לע"מ)

העמדות של רוזנבלום ושל העיתון כולו המשיכו להטריד את אנשי מפלגת השלטון. ב-7 באוקטובר 1957 כתב שרת ביומנו: "בפעם הראשונה שמעתי דו"ח מלא ומפורט, דבר דבור על אופניו, לפי בעל הדבר עצמו צבי לבון, כיצד קרה הדבר שנתגלגלו לידו 50% ממניות העיתון הנאלח הזה וכיצד עברו המניות לידי אחד ששמו ספקטור, אף הוא חבר המפלגה, ומה מצב העניין עכשיו.

"צבי בטוח כי יוכל להשיג העברת המניות על שמו וכי יוכל להפעיל שותפותו בעיתון כדי להכניס למערכת איש מרכזי אשר במשך הזמן ישתלט על העיתון ואפילו ידחק את רגלי עורכו הנוכחי. המועמד, כמובן, אליאב. כל הסיפור נשמע כפרי דמיון שווא, אבל אמרתי כי מוטב לנו לדון בחלוקת עורו של הדוב לאחר שנצודונו, זאת אומרת נמתין קודם עד שיועברו המניות על שמו של צבי". בשיחה השתתף גם עו"ד ישראל בר-שירה, שהיה בין יתר עיסוקיו גם היועץ המשפטי של ההסתדרות. הוא התייחס בספקנות רבה לאפשרות ביצועה של תוכנית שתאפשר למפא"י לשלוט בחלק מ"ידיעות אחרונות" או להשפיע על עמדת העיתון.

הספקנות היתה במקומה. הצעד המעשי היחיד שבוצע, כשנתיים אחר-כך, היה החזרת המניות לידי לוביאנקר. "כל המניות שהיו למר אריה ספקטור הועברו למר צבי לבון", צוין במכתב שנשלח מטעם הנהלת העיתון לרשם החברות באוגוסט 1960. אבל גם עתה כשלו הנסיונות של מפא"י להשיג השפעה מבפנים. המפלגה לא השכילה ולא ידעה לתרגם את אחזקותיה למעורבות פעילה בעיצוב הקו המערכתי של העיתון.

ההעדפה של בכירי המפלגה להזרים סקופים בעיקר ל"מעריב" המתחרה לא סייעה בכך. ב-1957, בשיחה עם הדובר לוי יצחק הירושלמי, הודה נח מוזס כי העיתון נוקט "קו ברור נגד מפא"י", בין היתר משום שהמערכת לא מקבלת מהמפלגה חומרים – וזאת בשונה ממפלגות אחרות, שמקורות משורותיהן דואגים להעביר מידע בלעדי גם ל"ידיעות אחרונות".

השותפות נחשפת ונפסקת

בתחילת שנות השישים החל שינוי מסוים ביחסים בין מפלגת השלטון ל"ידיעות אחרונות", ככל הנראה ללא קשר לאחזקת המניות. כאשר נכנס יוסף אלמוגי לתפקיד המזכיר הכללי של מפא"י נפגשו איתו נח מוזס ודב יודקובסקי. הם קבלו גם באוזניו על כך שכתבי "מעריב" מקבלים באופן בלעדי את כל הסקופים ממסדרונות השלטון, וטענו שזה מצב "בלתי נסבל".

"אלמוגי שמח לשתף פעולה", כתבה מרקוזה-הס בספרה. "הוא נתן הוראה לדאוג שסקופים עסיסיים ימצאו את דרכם גם לכתבי 'ידיעות אחרונות'. השינוי הזה הועיל מאוד ל'ידיעות אחרונות' ולא הזיק כלל לאלמוגי. עורכים בעיתון ידעו שאין לפגוע במזכ"ל מפא"י, גם אם לא תמיד ראו בחיוב את מהלכיו השונים".

באוגוסט 1961 החל תהליך ההתנתקות של אנשי מפא"י מהבעלות על העיתון. על-פי מרקוזה-הס, בחודש זה החליטו בני משפחת מוזס להשיב לידיהם את מלוא השליטה בחברה. הם הציעו לרכוש את הנתחים שהיו בידי לוביאנקר וספקטור תמורת 215 אלף לירות. בשלב ראשון הועברו המניות לשמירה בנאמנות אצל עו"ד יהודה פרנקל. אחר-כך הועברו המניות לבנק לחרושת ומסחר בתמורה להזרמת מזומנים, ומשם לבנק אוצר החייל. בסוף הן נחתו אצל בני משפחת מוזס וחולקו ביניהם.

על נסיבות מכירת המניות למשפחת מוזס ב-1962 כתבה מרקוזה-הס כך: "לדב [יודקובסקי] נודע ממקורותיו כי אריה דיסנצ'יק [עורך 'מעריב'] גילה את העובדה המעניינת כי מפא"י, דרך שלוחותיה הפיננסיות, מחזיקה למעשה במחצית הבעלות על 'ידיעות אחרונות'. ועוד נודע לדב כי דיסנצ'יק שיתף את גרשום שוקן [מו"ל 'הארץ'] במידע העסיסי הזה".

עורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק, 1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

יודקובסקי פנה אל המזכיר הכללי של מפא"י והסביר לו שלא כדאי שייוודע ברבים כי חצי מהבעלות על עיתון הערב שייכת למפלגת השלטון. "כדי לקיים את תדמיתו האובייקטיבית", הסביר לו יודקובסקי, "ייאלץ העיתון לאמץ סגנון תוקפני כלפי הממשלה ומפלגת השלטון, ומפא"י רק תינזק מהמשך הקשר שלה עם העיתון".

בהמשך לכך, הצדדים החלו לדון על הסדרת מכירת חלקה של מפא"י בעיתון. באותה עת כבר התאושש "ידיעות אחרונות" ממהלומת הקמת "מעריב", ותפוצתו גדלה בהתמדה. בפגישה שנערכה עם אלמוגי ועם יורשו בתפקיד המזכ"ל, ראובן ברקת, הגיעו מוזס ויודקובסקי להסכם על המכירה. נקבע כי כל בני משפחת מוזס שהיו שותפים לבעלות ירכשו את המניות ממפא"י תמורת 300 אלף לירות, שישולמו לאורך שבע שנים. הסכם המכירה נערך ב-29 בספטמבר 1962, והתמורה הועברה לבנק אוצר החייל.

כך, בהסכם חשאי בין העיתון למפלגה ולבעלי המניות מטעמה, תמו 13 שנים שבהן הוחזקה מחצית מהבעלות ב"ידיעות אחרונות" בידי מפא"י, במישרין או בעקיפין. בכל השנים הללו, העיתון וגם מפלגת השלטון לא טרחו ליידע את הציבור על מערכת הקשרים הסודית שנרקמה ביניהם.

* * *

לעיון בטיוטות ההסכמים בין יהודה מוזס, צבי לוביאנקר ואריה ספקטור

להורדת הקובץ (PDF, 494KB)