ב. מיכאל (מיכאל בְּרִיזוֹן) הוא תסריטאי, סאטיריקן ופובליציסט.

ובכן, השאלה הראשונה היא זנב של ראיון אחר, עם נסים דואק, שהציע לשאול אותך את השאלה הבאה: האם יש רגע שבו הטמטום מפסיק להצחיק?

יחסי טימטום-צחוק הם יחסי מאזניים: הצחוק גובר ככל שהטמטום מעמיק. וכך עד נקודת השיא - כאשר הטמטום הגיע לשיא משקלו ואינו יכול לרדת עוד, והצחוק נמצא בשיאו ולא יכול לעלות עוד. המצב הזה נקרא "נקודת הייאוש". ואז - הכל מצחיק. ואין עוד צורך באספקה סדירה של טיפשות, שלומיאליות, שלימזליות, רֶשע ושחיתות כדי לשמור על רמת צחוק סדירה ומענגת.

אם כן, הגדרנו את הנוסחה ועכשיו נציב את המשתנים: מהי נקודת הייאוש של הבחירות הנוכחיות ומהי אותה נקודה ביחס לסיקור העיתונאי שלהן? 

נקודת הייאוש התרחשה ביום שבו הגיש יגאל אלון את תוכנית אלון ביוני 1967. כל השאר לא היה אלא תוצאה צפויה של הרגע ההוא. כבר 55 שנה הייאוש והצחוק צועדים יד-ביד.

נוכח התיאור הזה אני נוטה להרגיש כמשתתף במדריך הטרמפיסט לגלקסיה בגרסת השטחים המוחזקים. מה בולט בעיניך כשאתה צופה בימים האלה במהדורות החדשות שמסקרות את ענייני הבחירות? איפה זה תופס אותך, כפי שנוהג להגיד רפי רשף?

אין "שטחים מוחזקים". יש שטחים כבושים. לא צריך לקנות את הרמאויות הרישמיות.

אתה כמובן צודק אבל רמאויות רשמיות הוא משחק החברה הפופולארי בישראל מאז 1948 לצד גירושין מכובדים וחבריים ומתן גיבוי למאמני כדורגל כושלים. אני מתעקש להחזיר אותך בתפקידי כקאטו הזקן לחלק השני של השאלה שלי: מה בולט בעיניך כשאתה צופה בימים האלה במהדורות החדשות שמסקרות את ענייני הבחירות?

מקהלה חניפה ומבוהלת שעוסקת בליקוק אחוריה של "הפטריוטיות" הנמוכה והפופוליסטית ביותר (חוץ מכמה חריגים שלא אנקוב בשמם לבל יבולע להם).

ממה בעצם הם מבוהלים? ואיך היית מדמיין את האלטרנטיבה? איך היו נראות ונשמעות כאן חדשות מהחלומות? 

מאובדן רייטינג שפירושו אובדן פרסומות שפירושו אובדן הכנסה שפירושו צימצומים וקיצוצים. והגרוע מכל - שלא יאהבו אותם בסופרמרקט. שבעל הבית יכעס עליהם. שיביאו במקומם עוד עלה תאנה מיגדרי, ימני, עדתי , פוליטי, צהוב וחנפן שמנוני אף יותר מהם.

ננסה למצוא מעט אופטימיזם במצב הנוכחי? מה בכל זאת אתה מזהה כתסמינים חיוביים בזירה החדשותית/תקשורתית שלנו סביב הבחירות ובכלל?

שרואים כבר את הסוף.

אתה כמובן מתעלם מחגיגת ההמשך ושמה: מרכיבים ממשלה – עונה חמישית.

לא התכוונתי לסוף של מערכת הבחירות, אלא לסוף הכללי. הבחירות הקרובות חסרות כל חשיבות אמיתית, תהא התוצאה אשר תהא. הן בסך הכל תרגיל בהסחת דעת ותירוץ לחלק כספים דשנים למפלגות, לתקשורת וליועצי-הבל. ותחושת האופטימיות נובעת מן ההקלה שיש לחולה סופני כאשר מטמטמים אותו עם מנת ִמורפיום.

כמי שמתעודד מסופים, אני שמח לבשר לך שאנחנו ממש קרובים לסוף (לפחות של השיחה הזו) – שאלתנו האחרונה היא תמיד זהה: עם איזה מרואיין היית ממליץ לי לשוחח ומה כדאי לי לשאול אותו? 

את ישעיהו ליבוביץ, או אורי אבנרי, או משה חיים שפירא, או פנחס ספיר, או הרב שך, או יעקב טלמון, או רבן יוחנן בן זכאי, או את כל הנ"ל. ולא לשאול אותם כלום, רק להקליט אותם בוכים וצוחקים לסירוגין. בהצלחה.