לכאורה – מלת מפתח בימים טרופים אלה – אלה ימים טובים למי שרואה חשיבות במאבק באלימות נגד נשים בכלל, ובהטרדה המינית בפרט. התלונה נגד השר יצחק מרדכי, שראשיתה בפקידה צעירה שהחליטה שהיא לא יכולה עוד לשאת את התנהגותו של הבוס, ואחריתה, נכון לעכשיו, בהמלצת המשטרה להגיש כתב-אישום נגד השר על שלוש תלונות, היא שיא במאבק של נשים על זכותן למרחב תקין ונוח במקום העבודה. על אלה נוספה התלונה נגד יהודה נווה, איש קופת-חולים הכללית – סליחה, שירותי הבריאות הכלליים – ועם כל הנופך הטראגי שנלווה אליה עקב התאבדותו, גם היא הוכיחה שכבר קשה להתעלם מתלונות כאלה, והתנהגות בוטה ומשפילה של בוס, הדורש את מה שמגיע לו, כבר איננה "אין".

עכשיו כבר אפשר לומר בלי להרגיש שלא בנוח, שההטרדה במקום העבודה, ובכל מקום אחר, היא מכת מדינה ארוכת שנים, שאינה יודעת גבולות של מעמד חברתי ומקצועי ושאר סטריאוטיפים. הסטטיסטיקה האומרת כי אין כמעט אשה בישראל שלא התנסתה בסוג כזה או אחר של אי-נוחות בשל התנהגות גברים כלפיה הוכחה כנכונה. המשטרה ומערכת המשפט מוכיחות גם הן שדין אחד לשר ולאחרון השרתים בבית-ספר.

התקשורת יכולה לזקוף לזכותה בלא קושי חלק גדול מן האשראי בתחום זה. העמדת הנושא במקום מרכזי בסדר-היום הציבורי הרימה תרומה דרמטית להעלאת המודעות ולחינוך הנשים – "מותר לך להגיד לא. את לא צריכה לסבול את זה. ואם זה קורה, זו לא בהכרח אשמתך". ארגוני הנשים מדווחים על עלייה של ממש במספר הפונות לעזרה, התיקים במשטרה ובפרקליטות נערמים, ובמקומות העבודה מתחילים להירשם סימנים ראשונים של שינוי בתרבות שליחת הידיים, ההערות המגעילות וחששן של נשים להיכנס למעלית עם עמית או בוס ידועים לשמצה. זה עוד רחוק מאוד מלהיות זה, אבל גם זה משהו. והרבה, כאמור, בזכות התקשורת.

איור: ליעד שמיר

אלא ששני הסיפורים האחרונים (נכון לשעת כתיבת שורות אלה) הממלאים את הכותרות בתחום זה מדגימים גם את הבעיה הכרוכה בקשר משטרה-תקשורת ובתפקוד של תקשורת מגויסת למען מטרה נעלה וחשובה. פרשת מרדכי החלה הרחק מעין התקשורת, בפנייה של המתלוננת לידידה, שהעבירה לח"כ זהבה גלאון, שהעבירה ליושב-ראש אברהם בורג, ומשם לעו"ד שירה דונביץ', לפוליגרף ולמשטרה. לעיתונות הגיעה הידיעה, רשמית, דקות אחדות לאחר הגשת התלונה למשטרה ותחילת החקירה. למעשה החל שיתוף הפעולה עוד קודם לכן, ביידוע של התקשורת על המתרחש ובכוונה לתאם את שעת הפרסום עם מועד נוח למתלוננת. אלא שהעניינים יצאו מכלל שליטה, וההדלפה על "השר הבכיר" קילקלה מעט את מהלך האירועים המתוכנן, ואולי גם הקשתה על החקירה עצמה.

על הפארסה של זיהוי השר הבכיר כבר נכתב כל מה שאפשר. ומאותו רגע נפרצו כל הסכרים בתערובת של אינפורמציה-דיסאינפורמציה-הדלפות-הדלפות שכנגד וחברים. המון חברים וחברות יש, גם למתלוננת, גם לשר. כולם הופיעו, דיברו, ואמרו שלא יעלה על הדעת, לכאן ולכאן. איציק המטריד הסדרתי, מול איציק איש המשפחה המסור והמפקד בעל המוניטין והחבר הנפלא. גם המתלוננת נותחה לפני ולפנים, הוצגה כקלת דעת ו"מבקשת את זה", שלא הבינה את הכוונות האבהיות שלו, ובכלל היא גם בלגניסטית לא קטנה במשרד וצריכה להגיד תודה שזה נגמר כך.

מה שהיה צפוי – קרה. יום-יומיים לאחר הגשת התלונה החלו להגיע סיפורים קודמים. נשים – ובעיקר בעליהן, משום מה – סיפרו שגם להן זה קרה, גם להן איציק עשה את זה. אמנם זה קרה מזמן, אבל מאז הן לא יודעות מנוח. בחסות האנונימיות הנדרשת על-פי חוק, הן סיפרו סיפורים מאוד לא נעימים איך הוא ניסה ומה הן עשו כדי להוריד אותו מעליהן. מרבית הסיפורים נשמעו פתטיים יותר מפליליים. שניים הבשילו לכלל סעיפי אישום, אחד ביוזמת אשה שפירסמה ב"ידיעות אחרונות" מכתב גלוי למתלוננת לחזק את ידה. המשטרה, שחיפשה "דפוס התנהגות" אצל הנחקר כדי לחזק את החומר שבידה (מקורביו של מרדכי ידעו להדליף שזה היה משום שהחוקרים פיקפקו במוצקות התלונה והמתלוננת המקורית), בדקה, התרשמה ושיכנעה את הבחורה להגיש תלונה. עדים ידעו לספר על עיתונאים שפירסמו את הפרשה בראשיתה וראו עצמם בעלי חזקה עליה, שנלוו לחוקרים במסע השכנוע לבית המתלוננת, אך מבחן התוצאה – הגשת התלונה – הכשיר, כנראה, את כל האמצעים.

היו גם סיפורים אחרים. בעיתונים קל להביא סיפורים אנונימיים, בלי מרכאות ועם איור מטושטש. בשידור קשה יותר. גם לוח-הזמנים מכתיב התנהלות שונה. בגלי-צה"ל דיווח רזי ברקאי בזמן אמת: "עכשיו אנחנו בודקים סיפור אחד, של בחורה שמספרת שאיציק מרדכי הטריד אותה לפני יותר מעשרים שנה. כתבתנו נמצאת איתה, ואנחנו בודקים את מהימנות הסיפור". מה פירוש בודקים? אילו כלים עומדים לרשותם? ואם היו בודקים ומוצאים שאין בסיפור כלום, מה היו עושים אז? מתנצלים? אומרים, "פוס, לא התכוונו?". אחרי שעה בערך דיווחו, שברגע זה נמצאת האשה במשטרה, מגישה תלונה, וכתבתנו מלווה אותה. אחר-כך התברר שלא רק ליוותה, אלא גם שיכנעה ועודדה ודירבנה להגיש את התלונה. בגלל החשיבות, כמובן, וגם כדי שיהיה מה לדווח. מקץ בדיקות ממצות ומקיפות של שעה-שעתיים, החליטו בגלי-צה"ל שהתלונה אמיתית והמתלוננת מהימנה. העלו אותה, ואת בעלה, לשידור, והיא הביאה את הסיפור שלה לפרטי פרטיו. אחר-כך התברר שהמשטרה לא מתכוונת לבדוק את הפרשה, מחמת חוק ההתיישנות. אבל זה כבר לא שינה כלום. בתקשורת אין התיישנות, אין גם אחריות. והמטרה הקדושה של מלחמה בהטרדה מינית ממילא מכשירה, כאמור, את כל האמצעים. אפשר רק לנחש איך היתה התקשורת מתנהגת אילו זה היה קורה בתחום אחר.

חקירת השר לוותה הדלפות מכל כיוון, אבל זה לא חדש. ידענו מה חושבים החוקרים בכל רגע נתון על המתלוננת ועל נשוא התלונה, מה הם מתכוונים לעשות מחר ובשבוע הבא, כרגיל. אבל אם במקרה הזה היתה לפחות תלונה, הרי שבמקרה של יהודה נווה, הדברים לא הגיעו אפילו לידי חקירה על כל כלליה ודקדוקיה. היתה אמנם קלטת מפלילה מאוד, כנראה, שבה הוא נראה, כנראה, עושה מעשים שלא ייעשו, ובגללם הוא הגיע לתא המעצר והתאבד כעבור שעות אחדות. הוא לא התאבד בגלל התקשורת. זו לא ידעה על הסיפור, אלא רק לאחר שהוא כבר לא היה בין החיים.

המשטרה, אולי מחמת אי-הנוחות הקיצונית בשל אחריותה להתאבדות, מיהרה לסגור את התיק ולהכריז שגם אם יובאו לפניה ראיות חדשות, לא תפתח אותו. מה שהיה נכון בחקירת מרדכי – בדיקת "דפוס התנהגות" – איננו תופס כבר, משום שהאיש שילם את המחיר הנורא מכל. אמנם מונתה שופטת חוקרת לבדוק את נסיבות ההתאבדות, אבל אין להניח שהיא תיגע במה שאירע אחרי המוות. עניינה, מן הסתם, יהיה בנוהלי המעצר וכיוצא באלה. מה שהשאיר בזירה את התקשורת ואת בני משפחתו של נווה וחבריו הרבים מימי שירותו המפואר בצה"ל ומאז. אגב, באותו שבוע התאבד בתא מעצר נער. כל מה שנודע לנו עליו היה שהוא עולה מחבר-המדינות, עבריין מועד, ושכדברי מנהלי בית-המעצר, "הוא לא הראה סימני מצוקה ולא היה במצב-רוח התאבדותי". הסיפור זכה להגיע רק לעמודים הפנימיים.

אבל נחזור לנווה. המתלוננת קיבלה – מטבע הדברים – בימה רחבה מאוד להביא את גרסתה לאירועים, שנסמכת, כנראה, בקלטת. אבל על משקלה של הקלטת אין לנו אלא לנחש, משום שאיש לא ראה אותה, חוץ מהמשטרה, וזו, כאמור, לא מתכוונת לעשות בה שימוש, למרות בקשותיהם החוזרות ונשנות של העיתונאים ושל בני משפחת נווה. הראיון של המתלוננת עם שלי יחימוביץ' היה מסמך עיתונאי מרתק. כאן יכול כל מאזין להתרשם ממידת המהימנות שלה ולהגיע למסקנות בינו לבינו. אך האשה לא הסתפקה בכך ולא ויתרה גם על האולפן של רפי רשף, שם סיפרה שוב, בטשטוש זהות וקול, את סיפורה, "בין הפסנתרן לדוגמנית", כפי שהעירו מבקרים אחדים, אבל מה זה חשוב. היום הכל הולך. האם סייעה ההופעה הנוספת לחיזוק האמינות שלה בעינינו? לא ברור.

בין לבין, הגיע תורם של בני המשפחה והחברים הרבים של נווה. הם מילאו את התקשורת בסיפורים ובלחישות על עברה המפוקפק של המתלוננת, שכבר נמצאה סוחטת בוסים בתלונות, ובקלטות, מה שהפך אצלה לענף הכנסה לא רע. הגדילה לעשות שלי יחימוביץ', כאשר כמה ימים לאחר מכן הביאה סיפור נוסף של אשה שנפלה גם היא, לדבריה, קורבן להטרדותיו של יהודה נווה. המטרה היתה חשובה, להעמיד משקל נגד לרצח האופי שנעשה במתלוננת. אבל האמצעים? זה כבר לא כל-כך חד-משמעי. לא האשה דיברה, אלא בעלה. זה קרה לפני הרבה זמן, אבל אם מדברים על מתלוננת סדרתית, נראה לכם שיש כאן גם מטריד סדרתי. אבל מה שגרוע מכל, אין מי שיתמודד עם הטענות. העובדה שהאיש כבר איננו בין החיים ואיננו מסוגל להתגונן ולהעמיד את התמונה מנקודת מבטו לא מפריעה כבר לאף אחד. הרי כולנו יודעים מה באמת קרה שם, לכולנו יש ניסיון מר עם הטרדות מיניות, גם מצד גדולי הכוכבים בתקשורת, שיודעים לנהל בקול סמכותי מובהק ראיונות ודיונים בנושא ולהציג ארשת המומה ודואגת, כמתחייב. אז גם אם הפרטים לא בדוקים די הצורך בכל מקרה ומקרה, הסך-הכל בוודאי נכון, והמטרה של הצגת הנושא והעלאת המודעות של נשים מצדיקה, כאמור, את כל האמצעים.

המחנות כבר הסתדרו, הדעות כבר התגבשו. חקירה משטרתית הרי אין, מכאן שאין אמצעים מקצועיים נקיים ממשוא פנים לבדוק את הדברים. יש סיפורים לכאן ולכאן. זה אמנם נותן קרקע רחבה לדמיון ולרטוריקה, אבל ספק אם זה מועיל למאבק בהטרדה המינית נגד נשים. כי נכון שמצבן של הנשים בכי רע, שהן – אנחנו – זקוקות להרבה מאוד עידוד והעדפה מתקנת כדי להגיע למשהו שדומה לעמדת פתיחה שווה. אבל דווקא משום חשיבותו הראשונה במעלה של המאבק הזה, צריך לנהל אותו בשימת לב לפרטים הקטנים ביותר, ובייחוד בשיקול דעת, בקור רוח, בזהירות, בלשון מדויקת. לא ליטול לעצמנו כובעים שאינם כפי מידת ראשנו, ולהסתפק בראש הגדול ובעל הקבלות שלנו. ובכלל, ישועיות היא יועצת רעה, ומידה של ספקנות עוד לא הזיקה לאיש, ולא כל מי שמעז לשאול ולפקפק הוא בהכרח עוכר המין האנושי והנשי.

יכול להיות שהופעתה של המתלוננת בתקשורת עודדה נשים אחרות להגיד "לא" ולהתכוון ל"לא", לא לסבול השפלות ולהתלונן. אבל כל טיפול בנושא הנעשה מתוך היסחפות, מתוך להט יתר ומתוך הכפפת השיקול המקצועי לטובת מטרה, נעלה מאין כמוה, יכול אולי לזכות בנקודות במירוץ על האבירות. אבל די שאדם אחד בקהל יגיד, "אוהו, שוב אלה עם ההטרדות שלהם! בפעם האחרונה הסיפור התברר כבלוף מפוקפק, אז בטח גם הפעם מדובר בקשקוש" – כדי שכל הרווח הגדול שבהעלאת המודעות ייצא בהפסדו של המאבק החשוב.

גיליון 26, מאי 2000