פעם, לפני כמה עשרות פיגועים, אמר מישהו במערכת, שיבוא יום ופיגוע לא יפתח עוד מהדורה. מיד התנפלו עליו כולם ואמרו: "מה זה פה, אמריקה? כאן מתים אנשים ברחובות ואיש לא מתרגש? הרי אנחנו עם משפחתי, עם תודעה קהילתית מפותחת, לנו אכפת מה קורה בכל פינה של הארץ הזאת, גם לאנשים שאיננו מכירים. לא?". לא. זה היה נכון אולי לפני כמה עשרות פיגועים, וזה לא הדבר היחיד שהשתנה מאז. מי שלא מאמין, שיבדוק את הליין-אפים של מהדורות החדשות בערב, עשר שעות בלבד לאחר הפיגוע הנורא באוטובוס מספר 19 בירושלים, שבו נהרגו אחד-עשר בני-אדם ונפצעו עשרות. הוא נדחק למקום החמישי הלא מכובד, כעשר דקות לאחר תחילת המהדורות. עסקת חילופי השבויים שהתקיימה באותו יום ממש נחשבה לחדשה דחופה ודרמטית יותר.

הפיגוע בא אחרי תקופה ממושכת של הפוגה, בין אם אמיתית ובין אם וירטואלית. תקופה שבה התפנינו למאבקים חברתיים, לשערוריות, לחקירות ולהרהורי כפירה על מדיניותה של ישראל בשטחים. אבל צפירות האמבולנסים החזירו רבים לתחושות הקשות שכל-כך קל לשכוח. כל אמצעי השידור האלקטרוניים התגייסו במהירות לשידורים המיוחדים הרגילים, עם כל המרכיבים הידועים - הכל מוכר וידוע ומתנהל בצורה חלקה ומיומנת, ממש כמו עבודתם של צוותי ההצלה, להבדיל. לא נעים להגיד: התקשורת מילאה את חלקה. פסיכולוגים אומרים שההתנהלות החלקה, המנוכרת כמעט היא מנגנון הישרדות והתמודדות אנושי טוב ויעיל. להתייחס כמה שפחות. לחוש את כל העצבים נדרכים, לברר היכן, והאם יש לנו קרובים או מכרים בסביבה. אם התשובה חיובית, חרב עולמנו, וממילא שום דיווח בתקשורת לא ישנה זאת. יבואו, יצלמו אותנו, יראיינו אותנו כשאיננו יודעים איך קוראים לנו ומה אנו אומרים, ישתמשו בדברים האלה לצרכים מצרכים שונים, הנשיא יבוא לבקר, ואחר-כך נישכח בפינתנו, נלקק את הפצעים לבד, ואם לא נמצא בתוכנו את הכוחות ואת הטעם להמשיך הלאה, איש לא יבוא לעזרנו. אם התשובה שלילית, אפשר לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. לא צריך אפילו לעקוב יותר מדי אחרי השידורים. הרי אנחנו יודעים בדיוק מה יראו שם, וממילא איננו יכולים לעשות דבר בעניין. אז מוטב לנתק מגע.

איור: אורית ברגמן

הפסיכולוגים אולי חושבים שניתוק המגע המהיר הוא טוב ואנושי. אבל לא כולם שבעי רצון ממנו. משרד החוץ, למשל, חושב שזה ממש לא בסדר. לא ייתכן שנתרגל לחיות עם פיגועים. זה ממש רע להסברה. כי אם אנחנו עוברים לסדר היום, מה נאמר לאומות העולם ולרשתות הבינלאומיות, שמעבירות כמה דקות של שידורים מאתר הפיגוע ואחר-כך חוזרות לסדר יומן הרגיל? מה גם שאו-טו-טו יפתח בית-הדין הבינלאומי בהאג בדיונים על גדר ההפרדה, וחייבים לעשות הכל ובמלחמה הזאת אי-אפשר לברור באמצעים ובכלי הנשק. כל-כך הרבה זמן מאשימים את אנשי ההסברה של משרד החוץ בחוסר תחכום ובפיגור אחר הלכי הרוח בעולם, בחוסר יכולת להתמודד עם התקציבים והאמצעים שמשקיעים בכך הפלסטינים ואוהדיהם. הם זועמים על שאינם מוצאים אוזן קשבת אצל כתבים זרים. עכשיו, כשיש לנו פיגוע ואנחנו הקורבנות, הרשתות הזרות מדווחות, אבל כבר לא באותו להט וזעזוע שאפיין את הדיווחים על הפיגועים אך לפני כמה חודשים. תמיד אפשר להאשים אותם באנטישמיות, אבל גם הטיעון הזה די נשחק, בייחוד כשגם במהדורות החדשות שלנו עצמנו הפיגוע נדחק הצדה מהר כל-כך.

מה עושים? מגלים תושייה ועדכניות - פונים לאינטרנט. זמן קצר לאחר הפיגוע, בעוד הגופות פזורות בשטח, תיעדו צלמי משרד החוץ את המתרחש. צלמי הטלוויזיה והעיתונות המקומית כבר למדו מה צריך, ובעיקר מה אסור, להראות. אבל לא כך צלמי משרד החוץ הנחושים. הם יתעדו הכל. כל כתם דם, כל יד מרוטשת, כל ראש מחוץ, ולא סתם ישמרו את המסמך המחריד בכספות, אלא ישגרו אותו לעולם כולו, באינטרנט. זה מה שנקרא הסברה במיטבה.

כשנשאלו אנשי ההסברה של משרד החוץ לפשר ההחלטה, הסבירו כי אין מה לעשות, זה באמת נורא, אבל צריך להעביר את המידע ואת התחושות הקשות ביותר, כי במלחמה כמו במלחמה. גם במלחמת ההסברה. וחוץ מזה, יותר ממיליון איש נכנסו לאתר לאחר שפורסם דבר הסרטון - מה שמוכיח שיש לכך ביקוש. וחוץ מזה, הם קיבלו המון תגובות מהמון אנשים, אפילו ממשפחות שכולות, שבירכו אותם על היוזמה. יכול להיות. לא נפקפק בנתוני הגלישה. יש עוד אתרים שמתברכים במיליוני גולשים, ואף מדינה שמתייחסת אל עצמה בכבוד לא היתה רוצה לראות את עצמה בקבוצה אחת איתם.

לא נפקפק גם בתגובות של משפחות שכולות, שמן הסתם נחלקו בעניין הזה, כמו בכל עניין אחר תחת השמש. היו שתמכו, אפילו מבני המשפחות של הרוגי הפיגוע בקו 19. לעומתם היו גם כאלה שהביעו זעזוע ודיברו על פורנוגרפיה ומסחור של מוות. פעם, לפני המון פיגועים, חשבנו שדי אם משפחה שכולה אחת תיפגע מחשיפת-יתר כדי שנימנע מלעשות משהו, גם אם הוא מועיל וחשוב. פעם חשבנו שאנחנו שונים מהמחבלים, שחוגגים על הדם ומראים בטלוויזיה מחזות קשים לעיכול של גופות ופצועים, ומנצלים אותם לצורכי תעמולה. פעם חשבנו שיש דברים שלא עושים בגלל כבוד האדם, שאין מוחלים עליו גם לאחר מותו. גם אם אין מראים את פניו ואין מזהים אותו. אבל זה היה, כאמור, לפני המון פיגועים.

קווים אדומים רבים נחצו מאז, וגם הם חלק מהמחיר הנורא שאנחנו משלמים בשלוש וחצי השנים האחרונות. וזה לא ממש מעניין את הגויים, שמשרד החוץ נדרש להתמודד איתם, זה אפילו לא מעניין אותנו כל-כך. וזה קשה מאוד להסברה. אפילו באינטרנט.

גיליון 49, מרץ 2004