שישי בצהרים, בעודי טורח במטבח על רוטב ירקות עשיר לקוסקוס של ערב שבת, מצלצל הנייד, ואינו מרפה. מן העבר השני נתן אשל, הרבה לפני סיפור הצילומים המביכים מתחת לחצאית. "ראש הממשלה רוצה אותך כדובר", אני מתמצת את השיחה. "אם הוא רוצה, שיתקשר בבקשה", עניתי. לא התלהבתי. באותה עת שימשתי ככתב הכנסת של Ynet. ככתב מדיני ביקרתי לא מעט את נתניהו ואחר כך בכנסת. אלא שביבי רצה, והתקשר. סיכמנו שאבוא אליו במוצאי שבת. לא הייתי מוכן לוותר על תוכניותיי לשבת בבוקר. לימים סיפר לי רון דרמר, אז יועץ מדיני, ובהמשך שגריר בארה"ב, שנתניהו אוהב את פגישותיו בפטיו בשבת בבוקר, מה שמחייב אותו לבוא ברגל מביתו המרוחק, ומחייב יועצים ושרים לוותר על שבת בבוקר עם המשפחה. לא אהבתי זאת, והוא ידע. למעט מצבי חירום בודדים לא באתי בשבתות.

במוצ"ש הגעתי לבלפור. ביבי ישב בחדרו שבקצה הסלון. אחרי כמה דברי נימוסין שאלתי: "דובר שלך? אני? אתה מכיר אותי". הוא חייך, הניח יד על קלסר אדום: "יש פה את מה שכתבת. לכן דווקא אני צריך אותך, כאיפכא מסתברא. תן לי כלים להתמודד עם התקשורת העוינת". לא אהבתי את ה"עוינת". אחרי מחשבה עמוקה יותר, התרציתי. סברתי שקשריי הטובים בעולם התקשורת יאפשרו דיאלוג בריא יותר עם העיתונות. כבר אז חשבתי שניתן יהיה למתן את ההתנגשות הצורמת. בחוכמה שלאחר מעשה, טעיתי. נכשלתי בניסיון לתקן, אבל אולי מיתנתי מעט את החיכוך.

בהחלטתי לקבל את ההצעה היה גם עניין אישי. אחרי שנים רבות בעיתונות, חשבתי שיהיה מעניין לעבור צד. כאדם סקרן ומתעניין, ביקשתי להיות פעם אחת בחדר, לראות את העולם שלא דרך מכבסת הקומוניקטים וההדלפות. סברתי, שאם אני כבר מוותר על שליחותי העיתונאית, אשמח גם להביע דעתי בענייני המדינה אצל מקבל ההחלטות. שנית, לא פחות חשוב, אני פטריוט ישראלי. שירות לצד ראש ממשלה, גם אם איני מסכים איתו, נחשב בעיני זכות. שירות במקום מרכזי, המרכזי בעיניי, הוא זכות גדולה יותר. כך, 30 שנה מאז החלתי דרכי בתקשורת במקומון "שבע" ב־1981, מצאתי את דרכי לירושלים, כדובר ראש הממשלה. זה לא היה פשוט. זה הרחיק ממני מכרים וחברים. במשפחה עוררתי תמיהתו, אולי אף כעס של אבא דוד ז"ל, איש המערך, איש הסתדרות העובדים, שכמוני התגאה בחולצה הכחולה ובשרוך האדום. אמי ליטה ז"ל דווקא בירכה, אך אבי, דומני, עד לכתו לא מחל לי.

לאחר שנים רבות בעיתונאות, מהנגב, דרך עזה ולכיש, כתב צבאי ב"מעריב", הקמת רדיו דרום, כתב רשת ב' בפריז בראשית שנות ה־2000, ההתנתקות מעזה, כתב מדיני וכתב כנסת של Ynet, חציתי את הקווים. סקרן ונחוש נכנסתי ללב העשייה הפוליטית, המדינית, הביטחונית, הכלכלית והחברתית. כבר בימים הראשונים בתפקיד למדתי שיעור ראשון מרב אמן בניהול דעת קהל. ליוויתי את נתניהו בכתיבת הנאום שלו לטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אין ספור פעמים נכנסתי ויצאתי מחדרו בקפלן 4. אני עורך, מגיה ומדפיס, והוא הופך, מעצים ומטווח ביד שמאלו קהל נוסף. טוש הלורד הכחול אינו נח, הוא יוצר ומוחק כמי שכפאו השד. עמדתי המום מול נחישותו לתקן לאין קץ. בכל פעם הטקסט היה חכם יותר, מדויק יותר. הוא גילה לי שם, שלמד זאת מאביו, פרופ' בן ציון נתניהו ז"ל.

בנימין נתניהו בטקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזאון יד ושם בירושלים, 1.5.2011 (צילום: מארק ניימן, לע"מ)

כשקרא לנו ראש הלשכה לשיירת הרכבים ל"יד ושם", סידרתי את הניירות, מברך על המוגמר. הברכה הייתה קצת מוקדמת. באוטו הוא לקח את הנאום, הוסיף ושירבט בלורד הכחול, ממש עד שנעצרנו. כל המוזמנים כבר ישובים במקומותיהם והנשיא שמעון פרס ז"ל מוכן לנאומו, ואני ממהר אחרי המאבטחים, ו...אופס. התיק נשמט ועשרות עמודי הנאום מתפזרים, מאיימים לעוף ברוח הקרה לאלפי רוחות.

בדי עמל אספתי אותם, והתיישבתי מאחוריו, כשפרס כבר נואם. הוא לקח טוש וכתב ניסוחים חדשים. נחרדתי. ואז הנשיא מסיים דבריו, מציגים את ביבי והוא עולה בקור רוח לפודיום, ונושא נאום פצצה. עד היום אני חוזר ומדייק טקסטים כל עוד אני יכול, וגם קצת אחרי זה.

ככלל, העבודה שלי עם האיש הזה, השנוי במחלוקת, הייתה משכילה, ולפרקים מרחיבת דעת. באשר להתנהלות האנושית, היו רגעים והיו רגעים. הוא יכול לכעוס, מאוד. לרוב, נתן לאחרים לכעוס במקומו. התבדחויותיו גמלוניות משהו, אך האיש יודע לצחוק. באחד על אחד התנהלותו נעימה יותר מאשר כשיש לו צופים, ודאי אם יש מצלמה בסביבה. בארבע עיניים ביבי קשוב, מתפתח, אינו קופא על שמריו. ועוד עניין, מעטים קשריו עם אנשיו מהעבר, כולל אותי. סיימת? הלכת. אחרי שיצאתי הוא לא דאג לי. רואה אותי, מחייך לשלום ותו לא.

למרות ההערכה, לא תמיד קיבל את דעתי, לשון המעטה. לא מעט ישיבות צוות שהתעלם במופגן מענייני התקשורת שהעליתי. כשגבר ביטחונו בי התרצה יותר. עד יומי האחרון בלשכה הוא ראה במערכות תקשורת מסוימות ובעיתונאים לא מעטים יריבים קשים, למרות שפתח דלתו איתי גם למי שהגדיר כשוחרי רעתו. אלא שאז היה מתהפך בעקבות גל התקפה חדש על משפחתו. ברגעים אלה, אם בישיבות הצוות סינגרתי על העיתונאים שעושים את שליחותם, היה נאטם, עובר למוד זחוח, כוחני ותוקפני. דב מבוגר ונרגן, שמגן על המשפחה שלו.

הערה מחויבת המציאות: בכוונת מכוון איני מתייחס לבני משפחת נתניהו, אלה שבבית ואלה שכבר לא. בעבודתי, כדובר ראש הממשלה, התמקדתי בו, לא באחרים.

מול המחאה החברתית

כך או כך, ביולי 2011 מצאתי עצמי מול חזית המחאה החברתית. זעם הצעירים ממאהלי רוטשילד וערי ישראל המוחים על יוקר המחיה היה לא נעים. לפרקים היה נדמה שאנו במאבק מול סערה שאינה שוככת. גל ועוד גל גואים, מכוונים לירושלים, ללשכה מאוד ספציפית בבירה. בדיונים ב"אקווריום", מאחורי קיר הזכוכית המפריד את הלשכה, מצאתי את עצמי משכנע את נתניהו ואת עמיתיו השרים, לנהוג גישה מתונה, מכילה ומחבקת. הבנתי את מה שהם לא הבינו, שמהמחאה הזאת טוב לא ייצא לממשלת נתניהו.

על עמידתי מול המחאה שילמתי מחיר אישי כבד. פעם אחת טמנו לי זוג עיתונאים פח באחד מראיונות הבוקר בטלוויזיה וצלבו אותי בפאנל של ארבעה מולי. אמרתי שאני מבין את הקושי של הציבור מול יוקר המחיה, אך עדיין נדרשות פרופורציות. אל מול היוקר, יש עקומה עולה של דירות ורכבי יוקרה, גבוהה יותר מאי פעם. יתרה מזאת, לא פחות מ־3.1 מיליון איש יוצאים מדי שנה לחו"ל. דבריי אלה היו עילה להציג אותי כאיש אטום. הם לא חיפשו אותי, הם חיפשו אותו. נצלבתי בתקשורת מלמעלה עד למטה, אך נבהלתי פחות מנתניהו.

ישראלים מפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו במחאה החברתית, 16.8.2011 (צילום: נתי שוחט)

עד היום בדיעבד אני אומר ליקרים לי את שאמרתי אז: ראוי לו לאדם לפשוט רגליו כאורך שמיכתו, אחרת ייקר לו. קיבלתי ביקורת מבפנים ומבחוץ, אך לא ויתרתי. האמנתי שיש לגלות אמפתיה למוחים, ולהטיח עובדות בפני כל הטרמפיסטים שניצלו את המחאה החברתית, מהפוליטיקאים ועד לתקשורת. יזמתי רעיונות שביבי האמין בהם אתי, מחוץ לקופסה, כמו הקמת עיר סטודנטים בעיר לוד, וסבסוד נסיעות למוסדות האקדמיים. הרעיון לא קרם עור וגידים, בגלל עלויותיו, ושלוש השנים שנדרשו ליישמו. ככל שנקפו השבועות גבר המתח. תהלוכות מוצאי השבת בתל־אביב תפחו לאירועים המוניים. בצהרי רביעי אחד אני מקבל טלפון מצלם עיתונות, חבר, שמספר לי על הפגנת המיליון. לא ידעתי עליה. אף אחד בלשכה לא ידע. כשהוברר לי שציר התהלוכה יעבור דרך רחוב קפלן, שמשני עבריו תחנת הרדיו של קול ישראל בתל אביב, כשמחנה מטכ"ל ומשרד הביטחון מצפון, נדרכתי. חששתי, למרות שעד אז, וגם אחרי, הייתה זאת מחאה שלווה נטולת אלימות.

נכנסתי דחוף לחדרו של ראש הממשלה. מופתע, ביבי הרים אלי ראש מדיון רגיש עם שר הביטחון, משה בוגי יעלון. "החיסרון בהפגנות המוניות הוא שאתה יודע איך הן מתחילות, אך לא איך יסתיימו", אמרתי. זכרתי את ניסיוני כעיתונאי, גם בעזה וגם בכיכר הרפובליק בפריז במהלך האינתיפאדה השנייה. הבעתי חשש שתהלוכת המיליון תצא משליטה. "די שמפגינים בודדים ישתלטו על המיקרופון באולפן רשת ב', או שיטלטלו בחמתם את 'שער דוד', ויערערו עצביו של חייל מבוהל שיאבד עשתונות. ישראל עלולה למצוא עצמה במקום אחר לגמרי". הוא הבין, טיפל, הגביר כוח שם, בודד כניסה לפה, והעניין עבר בשלום. גם המחאה החברתית, שדעכה אז, נגמרה בשלום מבחינתו. לצערי, היא לא לימדה את הממשלה דבר. עד עצם היום הזה יוקר המחיה מכה באוכלוסיות גדלות.

השעון טס כמו משוגע

בעבודה הזאת השעון טס כמו משוגע. כך קרה, שבאוקטובר 2011, פחות משבועיים לפני יום נישואיי לרחלי, שב מקהיר השליח לענייני השבויים והנעדרים, דוד מידן. בפיו הייתה בשורה, החמאס אישר את עסקה לשחרור גלעד שליט. כולם ממתינים עכשיו לאישור מירושלים.

קצת אחרי 6 בבוקר צלצל אצלי הנייד. המזכירה התורנית בלשכה ביקשה שאזדרז להגיע. פקקים בכניסה לירושלים גרמו לי לאחר. כשפתחתי את דלת חדרו של נתניהו הוכיתי תדהמה. כל הצמרת הביטחונית־מדינית, והצוות הבכיר בלשכה כבר ישבה שם סביב כורסת ראש הממשלה. זה נראה הולך ושוקע במושבו.

בנימין נתניהו וגלעד שליט, 18.10.2011 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

הבאתי כיסא מבחוץ, כי לא היה כיסא פנוי, והתיישבתי ליד נתניהו החיוור. "אתה בסדר?" שאלתי. ביבי היסה אותי. מולי ישבו עמיתיי ללשכה, אנשי ימין מובהקים, שלא אהבו את העסקה המתגבשת. שחרור מאות רבות של רוצחים ומחבלים פלסטינים, בתמורה לחייל אחד שלנו הנושא על כתפיו הצנומות שק של כשלי התנהלות בעת כשנפל בשבי החמאס. מדובר אחד למשנהו, התכווץ נתניהו עוד, התיר את עניבתו מהחום והלחץ. הוא היה עייף, לא שש להיענות להצעה שהביא מידן.

נתניהו ביקש מאשל לגשת ללוח, לחשב כמה שרים בעד, כמה נגד. מחיתי, וביקשתי גם אני לדבר. בלא שאמרתי זאת, דיברתי אל נתניהו בשמו של חבר, רון ארד מפלוגת יפתח בפנימייה הצבאית ת"א, שנה מעלי. חיבבנו זה את זה במשחקי סטנגה ליליים ובשיחות על גזוז תפוזים ב־25 אג' מהשקם. דיברתי כמי שמאמין שמרצחים אפשר ללכוד מחדש, או לבוא אתם חשבון גם לאחר מכן. אבל, חובת ראש ממשלה להשיב את הבנים הביתה, ודאי כשהם חיים.

רוני סופר (צילום: באדיבות המצולם)

בשקט, עיני הביטו בעיניו של ראש ממשלת ישראל, כשעמיתיי ללשכה רותחים אמרתי: "אל תירא ואל תיחת, הגיעה העת לשחרר את הנער, שמא חיילנו יחשבו שלא תעשה הכול כדי לשחרר אותם משבי". הוא נופף יד מבטלת, שואו המיועד לרושפי האש בכיסאות שמולנו. אלא שמייד אחר כך עשה שני טלפונים, וקרא לנו לכנס ישיבת ממשלה שתאשר את המתווה. באותו ערב, 1,935 ימים ולילות לאחר שנחטף בידי חמאס, החליטה ממשלת ישראל לאשר עסקה לשחרור שליט בתמורה ל־1,027 מחבלים, בהם 280 שנשפטו למאסר עולם.

יכולתי כבר אז לסיים מסופק את תפקידי בלשכה, בלא שיחסר לי האדרנלין המטלטל מהרצף האינסופי של אירועים בליבת העשייה. רבים הסיפורים שבין הלילה המטורף שבו המון מצרי זועם צר על שבעת אנשינו בשגרירות ישראל בקהיר ב"אביב הערבי", ועד לעימותים עם הנשיא ברק חוסיין אובמה, מהבית הלבן לקונגרס האמריקני בוושינגטון. אבל שמחתי לסיים את שירותי באוגוסט 2013, בשקט ובשלווה, אחרי 28 חודשים בלשכת ראש ממשלת ישראל.

בשנים שחלפו עד להפסד נתניהו בבחירות במארס 2021, הבטתי בכאב במה שקרה שם, אך בלי שמץ געגוע.

הפרק המתפרסם לעיל מופיע ב"מחשבות על התקשורת", ספרו של דני קיפר שיצא בשנת 2022 בהוצאת קיפר-תקשורת