מו"מ שמום

"'שמע', אמרתי לו כבר בצ'ייסר הראשון, 'אין יותר משעמם מפוליטיקה, אני בא לפאב כדי להימלט מאנשים שמלהגים על המו"מ הקואליציוני'", כותב אבישי עברי בפתח טורו במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", המתעד שיחה על הבר המוקדשת, בכל זאת, לפוליטיקה. הכותרות הראשיות של כל העיתונים מוקדשות היום לאותו מו"מ קואליציוני, הידיעות הראשיות מדווחות על ההתרחשויות האחרונות שקרו או לא קרו, אבל הפרשנים, לפחות המרכזיים שבהם, נקראים כמי שלא שתו מספיק. השעמום מהפוליטיקה, שזקף את ראשו הפיכח עוד בתקופת מערכת הבחירות ("שתהיה משעממת", הבטיחו לנו), מתגנב גם אל הפרשנויות למו"מ המתארך ונדמה, כדרכם של משאים-ומתנים מתמשכים, כחסר תוחלת.

גם ההטיות המובנות של העיתונים – האידיאולוגיות, המשפחתיות והסתם מושחתות – חוזרות על עצמן לעייפה. "ישראל היום" משרת את נתניהו, "ידיעות אחרונות" את יריביו, "מקור ראשון" נוטה לבית-היהודי ו"מעריב" לעתים מדדה אחריו, "הארץ" עוין את יאיר לפיד (איך אפשר להאשים אותו?) ולא מרוצה באופן כללי.

"מו"מ עדלאידע", נכתב בכותרתו הראשית של "הארץ". "21 יום לדיונים, הפרנויות והיצרים רק מתעצמים. נתניהו בטוח ש'ברית הבריונים' בנט-לפיד נועדה להפילו ולא רוצה אותם בממשלה. הציבור דווקא כן". "אנשים הקרובים למשא-ומתן הקואליציוני על תהפוכותיו ואפסותו המייגעת מתארים משהו שהוא יותר בגדר אירוע פסיכיאטרי מפוליטי", פותח יוסי ורטר את טורו, ומסכם את "תמונת המצב העכשווית" כך: "מרכיב הממשלה משוכנע שהברית בין יאיר לפיד ונפתלי בנט נרקמה תחת חסותו של מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס ונועדה להפילו במוקדם או במאוחר. כל השליחים שהם שולחים לו, כל המסרים שהם מעבירים אליו, כי בכוונתם לעבוד יחד איתו קדנציה מלאה, לא עוזרים. להפך: פחדו של ראש הממשלה רק גובר. נתניהו אינו רוצה איש מהם בממשלתו. לא את בנט, לא את לפיד. זו טעות, כי זו הממשלה שרוב הציבור רוצה".

"פלונטר פוליטי" היא כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות". "אם הולכים לבחירות – לפיד מזנק, בנט מתחזק, הליכוד נחלש", חוזה-מקווה כותרת על השער. בכותרת המשנה לראשית מכונה ההסכמה הפוליטית בין לפיד לבנט "ברית הפלדה", והיא מסתיימת בציטוט עשוי עשת של איש הברזל לפיד: "מי שחושב שבסוף נתפשר על העקרונות שלנו – לא מכיר אותנו" (ואם נגמר לו המקום על המקרר?). הכותרת הראשית של "מעריב" מהדהדת תובנה דומה לזו של "ידיעות אחרונות": "חשש בליכוד: אם נלך לבחירות, נתרסק". אבל בניגוד לרוח הדיווח ב"ידיעות", ב"מעריב" התסריט של הליכה לבחירות נתפס דווקא כשלילי: "בכירים במפלגת השלטון: נתניהו טעה ביחס לבנט", נכתב בכותרת המשנה, וגם "בגלל האגו הזה מי שהולך להפסיד זה המחנה הלאומי".

"מתהדקת הברית לפיד-בנט", מעבירה הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מסר לנתניהו. כותרת המשנה מוסרת כי "ראשי יש-עתיד והבית-היהודי צירפו גם את מופז לברית". גם הכותרת על שער "ישראל היום" מדווחת על אותה התרחשות: "עכשיו ברית משולשת: בנט דורש את האוצר, לפיד את החוץ ומופז את הביטחון". הכותרת הראשית עצמה מוקדשת להתקרבותה של איראן ל"קו האדום". אם תרצו, גם זה סימן שבלשכה מגלים סימני חולשה: לחזור לאיראן זה לחזור לאוכל של אמא ביום קשה במיוחד בטירונות. כותרת המשנה לראשית של המוסף המדיני מנסה להרגיע בעילגות אופיינית: "כל מו"מ קואליציוני קשה, אבל הפעם קשה במיוחד [...] למרות האיומים ללכת שוב לבחירות, כולם משוכנעים שתקום קואליציה – אבל יגיעו אליה בדרך הקשה". לסיכום: קשה.

"בליכוד מקווים: אפשר לפתוח דף חדש עם בנט", נכתב בכותרת משנה על שער העיתון, המלמדת על שינוי כיוון בקו החינמון ובלשכה – לתשומת לבו של בנט. למעשה, מכל ברבורי הפוליטיקה היום בעיתונים, נדמה שזו החדשה המשמעותית ביותר.

האסיר X

עניינו של האסיר X נדחק כמעט לגמרי משערי העיתונים. בתחתית שער "מקור ראשון" מדווח חור אריאל ניזרי על מכתב חריף ששלח היועץ המשפטי לממשלה בעניינו של "הארץ", ובו הוא כותב כי שקל לפתוח בחקירה פלילית נגד העיתון, עורכו אלוף בן ו"בעלי תפקידים" בו, בשל הפרה "לכאורה" של צו איסור הפרסום בפרשת האסיר X. וינשטיין מאיים במכתב כי אם תישנה ההתנהגות – לא יתאפק עוד.

את נוסחו המלא של המכתב ניתן לקרוא כאן, ויש להעיר עליו כי הוא טבול בהיתממות. היועץ וינשטיין גוער ב"הארץ" שכ"מגן שלטון החוק" (עקיצה לעיתון שחבט בווינשטיין לא אחת בשל נרפותו, בעיני "הארץ", ברדיפה אחרי פוליטיקאים מושחתים) עליו לציית ללשון החוק, ואם ברצונו לאתגרו – עליו לפעול בדרכים המקובלות על-פי חוק, ולא בפרטיזניות. אלא שאלמלא ההתעקשות של "הארץ" ומשחקי החתול ועכבר עם הצנזורה, האם צו איסור הפרסום הגורף לא היה מתבטל פחות מ-24 שעות לאחר הפרסום? ואם "הארץ" היה עותר (שוב) לבג"ץ, האם הצו היה מתבטל?

מן הבחינה העיתונאית המיידית, במכתב של וינשטיין מסתתר סקופ קטן: "יצוין, כי מהכתבה משתמע כי התחקיר האוסטרלי שודר קודם למועד הפרסום של הכתבה באתר 'הארץ', אך נמסר לנו כי בדיקה שנערכה מעלה שלמעט 'פרומו' קצר בן כמה שניות, ששודר קודם לכן, הרי שהתחקיר עצמו שודר רק בשעה 11:00 לפי שעון ישראל, היינו כשעה לאחר מועד פרסום הכתבה באתר 'הארץ'", כותב וינשטיין. דהיינו: אליבא דהיועץ, ב"הארץ" ידעו על כך שהתחקיר האוסטרלי עומד להיות משודר, וממילא עולה השאלה אם היה ל"הארץ", או למי מעיתונאיו, חלק בהכנתו. וכיוון שב"וואלה" התפרסמה ידיעה דומה עוד קודם לזו שבאתר "הארץ", קל וחומר שאותה התהייה עולה בנוגע ליוסי מלמן, החתום על הידיעה ומי שסיקר את הפרשה ב"הארץ" מתחילתה לפני כשנתיים ועבר לפני כמה חודשים ל"וואלה".

הכתב החתום על הידיעה ב"הארץ" היה העיתונאי הוותיק אמיר אורן, המכסה עבור העיתון נושאי ביטחון. בין היתר היה אורן, לצד עמוס הראל, מי שכיסה את מסכת המתיחויות בין לשכות אשכנזי וברק, שנודעה בציבור כ"פרשת הרפז". ביום שלאחר פרסום דו"ח המבקר בעניין, כתבתי כאן בסקירת העיתונות על העיתונאים שנקבצו למחנות סביב שר הביטחון, הרמטכ"ל ועוזריהם. בין השאר ציינתי כי אורן נמנה עם מחנה אשכנזי. אחרי שלמדתי בדרך עקיפה על מורת רוחו של אורן מקביעתי, בדקתי אותה ומצאתי כי היא אינה נכונה. אורן אמנם תקף בחריפות את ברק, אולם במהלך סיקורה המתמשך של הפרשה לא חסך את שבטו גם מאשכנזי (ובעיקר מהמבקר, מיכה לינדנשטראוס, שהעז להפר את תחזיותיו-ציפיותיו של אורן מנוסח הדו"ח הסופי). עם אורן הסליחה.

לוחות ושברי לוחות

"כשזהורית נראתה ברקיע" היא כותרת טור הזיכרון המתפרסם בעמ' 4 של "שבת", מוסף "מקור ראשון". ראובן הכהן-אוריה מעלה על הכתב את רשמיו האישיים מהתלוותו כמשמש לרב צבי יהודה הכהן קוק, מי שנחשב למורה הדרך הרוחני של תנועת גוש-אמונים, בימיו האחרונים, ומבטיח: "עתה אספר מה היה". הרשימה הרמונית, דהיינו, עשויה שבר כפול: סגנונה, חיקוי מתאמץ של העברית הבלולה (מליצית, פסוקית, ישראלית) של תקופת העליות הגדולות, משקף את את שממונה התוכני: מה היתה מורשתו של הרב על ערש דווי? לפי שמשו, מלמולים ותו לא. "ומשם בלל ה' את כל הארץ", הוא מסיים בהדהוד טרגי-דרמטי תיעוד אותנטי של עדר שאיבד את רועהו.

"חזרנו אל בורות המים" היא כותרת כתבתו של חגי מטר במוסף "הארץ", על אודות נכדיהם של "עקורי איקרית", ש"לא שוכחים שחיילי צה"ל העלו את הסבים והסבתות שלהם על אוטובוסים 'רק לשבועיים' ולא נתנו להם לשוב אף פעם", וכעת הם "עלו לקרקע והקימו היאחזות קטנה על חורבות הכפר". "אנחנו לומדים מההיסטוריה ורוצים לקחת את הטוב ביותר מכולם, אבל גם ללמוד מהטעויות", אומר אחד מהם, סאמר טועמה, למטר. "לא רק הקיבוצים, גם ההתנחלויות והמאחזים הם בהחלט מקור השראה בשבילנו. זו שיטה שמצליחה". "כמו בציונות, גם אנחנו מאמינים שאם רוצים לחזור למקום, צריך להרגיש אותו. צריך קודם כל להיות שם, ואז לבקש", אומר למטר מתנחל אחר, ג'ריס ח'יאת. "אתה לא יכול לשבת בארצות-הברית ולהגיד שאתה רוצה את איקרית".

"אני מביט סביב: אין כמעט הבדל בין הקהל שנמצא בפאב בית-אניסה ובין הקהל בפאבים בישראל", כותב ליאור דיין בעומק כתבת השער של "סופשבוע", מוסף "מעריב", המתארת את רשמיו מסיור ברמאללה. "מה שבאמת מפתיע הן הנשים הצעירות שמסתובבות פה במכנסיים צמודים וחולצות עם מחשופים בעומק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. [...] בשלב הזה כבר הבנתי שרמאללה של הלילה היא לא רמאללה של היום. ביום רמאללה היא מקום תוקפני, דרוך ועוין במידה זו או אחרת, אבל בלילה רמאללה ליברלית, פתוחה ומבושמת באלכוהול. הדבר השני שהבנתי באותה השעה בבית-אניסה הוא שסביר להניח שלא תהיה בעיה לעשות הסכם שלום בין הבועה ברמאללה לבועה בתל-אביב, אבל הבעיה היא עם שאר הבועות בשאר החלקים של שתי המדינות".

בין טבע לאופי

"כך זרמו עשרות המיליארדים לחברות הענק: בלי בדיקה, בלי אומדן ובלי שקיפות", נכתב בכותרת על שער "גלובס", המפנה לטור של אלי ציפורי. "זה היה כל-כך צפוי, כל-כך מתבקש, וזה אכן הגיע", כותב ציפורי. "אחרי ש'גלובס' חשף את המספרים הגדולים והשערוריות הגדולות שמאחורי החוק לעידוד השקעות הון, תזמורת הקדושים המעונים החלה להרעיש בקול מחריש אוזניים. כיצד קורה שהפכנו את טבע ממאמי לאומי, מפאר התעשייה הישראלית, לשנואת העם, עד שאפילו ב'ארץ נהדרת' הקדישו לה מערכון משעשע ובהחלט לא מפרגן?".

ההופעה המרכזית של תזמורת הקדושים המעונים מנגנת, כרגיל, אצל סבר פלוצקר ב"ממון" של "ידיעות אחרונות". היום מתפרסם בטורו השבועי הקבוע ראיון מתנחמד עם ג'רמי לוין, המנכ"ל החדש של טבע, ש"מדבר בגילוי לב, בלי לבחור מלים", שהוא "רגוע ומחויך, אך מדי פעם נותן דרור לפרץ של התלהבות", שאינו מנהל אלא בעל חזון, ולא סתם חזון אלא חזון דרמטי, נועז ומאתגר. "סוגיית המסים", כפי שפלוצקר מכנה אותה, עומדת, כך פלוצקר, בדרכו של החזון, ולכן ראשית יש להורידה מסדר היום ("היא אינה חדשה, אך מדי פעם מזדחלת לכותרות"). ואכן, פלוצקר עושה כמצוות פלוצקר, ומוריד את הסוגיה מסדר היום.

ב"סופהשבוע" של אלי עזור ממשיך יהודה שרוני, לשעבר הכתב הכלכלי הבכיר של "מעריב", בסיקורו החנף של הטייקון הדועך נוחי דנקנר, לשעבר הבעלים של "מעריב". טוב, פלוצקר היה תפוס.

סימנייה

שחר סמוחה חוזר במוסף "G" של "גלובס" אל סמי הפיצוציות: "כפי שניתן להבין, הדובר (נקרא לו עוזי) אינו מישהו שמזדעזע בקלות מסמים. הוא אדם יצירתי ומוכשר ונחשב לאחד הטובים בתחומו בישראל – סטטוס שהביא לו במשך השנים לא רק כבוד, אלא גם כסף. עם זאת, הוא פרמקולוג חובב וקשה לחשוב על סם כלשהו שהוא לא התנסה בו באופן מעמיק. במשך השנים הוא הסניף שורות קוקאין, שאם היו מתחברות היו עשויות לחבר שתי ערים, בלע כמויות של כדורים שהיו יכולים למלא חביות, ועישן שדות של מריחואנה. אבל לאחרונה הוא עישן בפעם הראשונה ג'וינט של קנבינואידים סינתטיים, או בשפת העם, 'גראס פיצוציות'. לעומת כל הסמים האחרים שהוא ניסה במרוצת חייו, הוא קובע כי הקנבינואידים הסינתטיים מסוכנים בהרבה".

ענייני תקשורת

שוב "ידיעות אחרונות" קובר עבודה עיתונאית אמיתית שעורכיו איפשרו לכתביו להוציא אל הפועל. כתבתה של מירב בטיטו על חששם של אלפי עובדי כיל, השייכת לחברה-לישראל של משפחת עופר, מהמכירה לחברה קנדית אינה זוכה לקידום משער העיתון, כמעט שלא משער המוסף (ארבע מלים נחבאות אל הכלים), אינה מובלטת בעמוד התוכן, מופיעה בעמ' 30 וזוכה לכפולת עמודים בלבד. בהפניות למוספים משער העיתון מככבת הפקת אופנה לפורים (התופסת את חלק הארי של המוסף), בשער המוסף מככב ראיון רגשני עם הבעלים של חברת רמדיה; שני אייטמים עיתונאיים שאינם מתעמתים בשום צורה עם אחד הקונצרנים הגדולים במשק הישראלי.

"גישור על מים סוערים" היא כותרת כתבתו של רז שכניק על קשת, זכיינית ערוץ 2. "כמה נכנס לחשבון של סער שינפיין בעקבות הפשרה עם מפיקי 'האח הגדול'? איך זה שמדובר בסכום גבוה משקיבל אלירז שדה על זכייתו? ולמה שינפיין בדרך חזרה לבית-המשפט?", שואלת כותרת המשנה המודיעה: "שנה אחרי שהתפוצצה, 'פרשת הכדורים' ממשיכה לפזר רסיסים". הכתבה, ראוי לציין, אינה זוכה להיות כתבת השער של המוסף. את מקומה תופס, ראוי לציין, ראיון עם סופר מבוגר ומוערך.

סופה של כותרת המשנה לראשית של המוסף "7 לילות", המפנה לראיון עם יהושע קנז, הוא "עכשיו הוא מוכן לדבר באמת"; סובלימציה טבלואידית של "מדבר על הכל", לרגל גודל המעמד (סופר במקום שחקנית או זמר).

במוסף המתחרה, "סופשבוע", מראיינת כרמית ספיר-ויץ סופר ותיק אחר, אהרן מגד (92). "להתפרנס מספרות? אף פעם לא התפרנסתי מספרות", אומר לה מחברם של יותר מ-30 ספרים עטורי פרסים. "עד לפני שנים אחדות הייתי מקבל תמלוגים שהיו מגיעים לאלפים מעטים של שקלים. היום אני מקבל אפס. עשרות שקלים פה ושם. אי-אפשר להתפרנס מספרות בשום אופן. זה לא עניין של כסף. זה צורך פנימי".

"מה יותר חמוד מיהודי בתחפושת של קרטון חלב?" (השורה החותמת את דבר העורך של "מוצ"ש", מגזין הצעירים של "מקור ראשון").

"מדענים הצליחו לפתח חוש שישי. ואנחנו, בינתיים, עובדים על פיתוח חוש הומור" (וידוי, מתוך המדור "סולמות וחבלים", במוסף "ז'ורנל" של "מעריב").

באותו מוסף מספר ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון לכתב נחום מוכיח כי הוא מעלעל במוסף מדי יום שישי (בכרוניקות הקולנוע, לבדוק בכמה תיאטראות מציג הסרט התיעודי בהשתתפותו, "שומרי הסף").

ואם כבר, עוד ציטוט מגילון: "עמדתי בקצה השטיח האדום וראיתי גבר מרשים ונאה שכולם רצים אליו. שאלתי בקול רם: 'מי זה?', ואז ענו לי, 'זה בן אפלק!'. העניין הוא שגם אפלק שמע אותי ונורא התרגש שיש מישהו שלא מזהה אותו. הוא שאל אותי מי אני, ואמרתי לו, 'כוכב קולנוע – כמוך!'".

"אחרי חופשה די ארוכה מהעיתונות הכתובה אני חוזר למגזין הזה, שגם כשהתחלתי לעבוד בו לפני יותר מארבעים שנה הייתי הטור הפותח, ומאיר עוזיאל והשלולית שלו שופדו בעמוד האחרון", כותב יהונתן גפן בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "העיתונות המודפסת לא לגמרי מתה כל זמן שבסוף המגזין הזה נותנים לכם את אודטה", הוא מוסיף ומדייק.

רועי ארד מתאר במוסף "הארץ" את התנהלותה הביזארית של אוניברסיטת בן-גוריון, שכוחותיה נזעקו לאחר שארד צילם במצלמתו בחדר אוסף ארכיוני של המשורר דוד אבידן.

"האינטרנט לא יעניק לכם חיי נצח" (כותרת במוסף "הארץ").

כאמור, במוסף "הארץ" מתפרסמת היום כתבה של חגי מטר, לשעבר כתב המקומון מבית "מעריב" "זמן תל-אביב" ויו"ר ועד עובדי "מעריב", שפוטר יחד עם כל עובדי "מעריב" לאחר שדנקנר ונמרודי נטשו את העיתון ומסרו אותו לפירוק. בניגוד לעובדים אחרים, מטר לא נקלט בחזרה בעיתון על-ידי הבעלים החדש, שלמה בן-צבי, וארגון העיתונאים שבמסגרתו אוגדו עיתונאי "מעריב" תבע את ההנהלה בבית-הדין לעבודה בדרישה להחזיר את יו"ר הוועד לעיתון. השבוע הגישו הצדדים את סיכומיהם לבית-הדין. האם עורכי-הדין של הנהלת "מעריב" היו יכולים להלין על כך שהתובע מפרסם מכתביו בעיתון אחר?

גם חגי סגל ("מקור ראשון") אהב את הנאום של ח"כ רות קלדרון.