המפעל הפרטי המזהם ביותר בארץ, לפי נתוני המדינה, לא נמצא אי-שם בנגב. הוא לא מרוחק מריכוזי אוכלוסייה ולא חבוי מעיני הציבור. זהו מפעל המלט נשר, המוכר לכולנו במגדליו התעשייתים הגדולים החולשים על מחלף נשרים, במפגש הכבישים 6 ו-431, צמוד לרמלה וללוד ומוקף אוכלוסייה המונה יותר מ-300 אלף נפש.
לפני כשבועיים (7.6), בדיון ציבורי שכינס המשרד להגנת הסביבה לגבי היתר הפליטות החדש שמבקש נשר, תבעו הרשויות המקומיות הסמוכות ותושבים רבים להחמיר את הרגולציה על המפעל. נשר, יש לדעת, משמש כמשרפת הפסולת היחידה בישראל שבה שורפים צמיגים, פלסטיק ומגוון עצום של חומרים מסוכנים שנשלחים ממפעלים כימיים ברחבי הארץ. בין המזהמים הרבים שנפלטים לאוויר בתהליך הזה בולטות תחמוצות החנקן – קבוצת חומרים שגורמים לבעיות רבות וקשות בדרכי הנשימה, ונזקם הבריאותי והסביבתי מגיע לפי נתוני המדינה ל-400 מיליון שקל בשנה. נשר הוא הפולט הראשי של תחמוצות חנקן בישראל אחרי תחנת אורות רבין.
הרגולציה הגרמנית, שעליה מתבססת בדרך כלל הרגולציה הישראלית, הגבילה כבר לפני עשור את פליטת תחמוצות החנקן ל-200 עד 400 מ"ג/מק"ת (מיליגרם למטר מעוקב גז). ישראל מפגרת מאחור, והמדינה מתכוונת בינתיים לאשר פליטה של כ-800 מ"ג\מק"ת, ורק בעוד 5 וחצי שנים להוריד את הרף ל-350 מ"ג\מק"ת.
הנתונים של נשר אינם כורח המציאות. ניתן לשמור על רמות זיהום סבירות באמצעות שיטות קיימות ומוכחות. ממיר קטליטי המפחית את הפליטה של תחמוצות חנקן הוא חובה בכל רכב בישראל כבר משנות ה-90, והותקן בארץ בהצלחה בבתי הזיקוק ובתחנות הכוח הפחמיות. שיטה זו, הידועה בשם SCR (ראשי תיבות של Selective Catalytic Reduction), אומצה במפעלי מלט באירופה לפני קרוב ל-20 שנה. איגוד תעשיית המלט הגרמני מציין שמפעלי מלט המשתמשים בשיטת SCR פולטים פחות מ-200 מ"ג\מק"ת תחמוצות חנקן, ומצליחים לצמצם את הפליטה של גורמי זיהום נוספים.
בשנת 2021 נפל דבר בתחום זיהום האוויר במדינת ישראל: שופטי העליון אישרו פסיקה של בית המשפט המחוזי נגד מפעל כרמל אולפינים, וקבעו שעל המדינה לפעול בשקיפות מוגברת בבואה להעניק למפעלים היתר פליטה. הודות לפסק דין זה אנו חשופים לראשונה לתגובתה של נשר לטיוטת היתר הפליטה - תגובה שחושפת שהכל כסף, ושבסופו של יום פקידי המשרד להגנת הסביבה נדרשים להעמיד על כף המאזניים את ההשקעה הכספית של התאגיד הפרטי שבו שולט המיליארדר לן בלווטניק כנגד בריאותם של מאות אלפי תושבות ותושבים.
השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג (מימין) ואיש העסקים לן בלווטניק (צילומים: יונתן זינדל וצילום מסך)
מהמסמכים שפורסמו אנו למדים שבנשר לא מסכימים להתקין את אותם מסנני SCR, שהם הפיתרון היעיל ביותר להפחתת הזיהום מהמפעל. המסננים האלה יצריכו, לטענת המפעל, השקעה חד-פעמית של כ-36 מיליון יורו (136 מיליון שקל). כדי לשכנע את המשרד להגנת הסביבה להעניק את ההיתר כותבים במפעל כי התקנת SCR לא תאפשר שריפת פסולת בהיקף האדיר שהמפעל מתכנן - ושהמשרד חושק בו - הגם שבגרמניה זוהי דרישה רגולטורית מאז 2013.
בנשר מגדילים לעשות ומהלכים אימים על הרגולטור הישראלי: "משמעות דרישה מנשר להקים מערכות SCR היא חוסר יכולת להתמודד כלכלית מול אלטרנטיבת המלט המיובא, כלומר חוסר כדאיות כלכלית בייצור מקומי של מלט, סגירת פעילות המפעל והפסקת ייצור מלט במדינת ישראל".
בנשר מהלכים אימים על הרגולטור: "משמעות הדרישה להקים מערכות SCR היא חוסר יכולת להתמודד כלכלית מול אלטרנטיבת המלט מיובא, כלומר חוסר כדאיות כלכלית בייצור מקומי של מלט, סגירת פעילות המפעל והפסקת ייצור מלט במדינת ישראל"
במילים פשוטות, המפעל מעמיד השקעה חד-פעמית מצדו של 136 מיליון שקל כנגד נזק בריאותי-סביבתי לתושבים העולה על 400 מיליון שקל מדי שנה!
אמנם, לשיטת SCR יש חלופה שמפחיתה את הזיהום באופן פחות אפקטיבי, והיא בערה מדורגת. אבל בנשר מעריכים את עלותה במאות רבות של מיליוני שקלים, מבלי לנקוב במספר מדויק, ומסרבים ליישם אותה בלי סבסוד מסיבי של המדינה. המפעל גם מסרב להתכנס בחמש וחצי השנים הקרובות לרמות הפליטה שדורש המשרד להגנת הסביבה. בתגובתו הוא הודיע למשרד: "אין לנו כרגע יכולת להתחייב כי פרויקט שדרוג הקלציינרים יסתיים עד אז, לאור השקעות העתק הנדרשות, כולל צורך בסבסוד של המדינה ובהבטחת מקורות של פסולות".
לכמה מחלות גורם נשר, וכמה חיי אדם הוא גובה מדי שנה? אנחנו לא יודעים. לשם כך דרוש סקר אפידמיולוגי של משרד הבריאות. בישראל מעריכים את מספר המתים מזיהום אוויר ביותר מ-2,000 נפש לשנה, ואפשר אפוא רק לנחש כמה אנשים מאבדים את חייהם כתוצאה מפעילותו של נשר. הרגולציה הישראלית נגררה עד כה הרחק מאחורי הרגולציה האירופית, שאליה היא אמורה להשתוות. כיום אנו רואים כיצד האינטרס של בעל שליטה עשיר, המגובה בסוללת אנשי מקצוע וחברי כנסת, עלול לגבור על האינטרס הבריאותי של מאות אלפי אזרחיות ואזרחים – אנשים שמשלמים בגופם מדי שנה פי כמה ממה שהאוליגרך נדרש לשלם באופן חד-פעמי.
בני רגיל, בעל תואר שני בסביבה מהאוניברסיטה העברית ולשעבר עובד המשרד להגנת הסביבה, הוא ממובילי המאבק למען אוויר נקי סביב נשר רמלה
עדכון: תוקנו שתי טענות בטור בדבר היקף הפליטה של המפעל