אחד מכינויי הגנאי הנפוצים ביותר היום בתחום התקשורת הוא "שופר" - מי שמדברר מסרים בתחפושת של עיתונות. השופר מסמל כל מה שהפוך מעיתונאי אמיתי ומהאופן שבו אנו מצפים שיטפל במידע: יצליב, יאמת, יסנן, יחתוך ויפרסם סיפור שמשקף את המציאות בעין ביקורתית. השופר לוקח את מה שנלחש לו באוזן וכורז אותו בחגיגיות באולפן, ללא כל בדיקה עיתונאית.
הגינוי "שופר" מוטח בימינו בעיקר בדוברים של מחנות פוליטיים. במציאות המקוטבת והקלה לעיכול, העולם מתחלק כביכול לשופרות של בנימין נתניהו ולשופרות של פוליטיקאים מתחרים. אך יש עוד סוג של שופר, ותיק הרבה יותר: העיתונאי שבוחר להפוך עצמו לשופרו של מי שמסר לו מידע. דווקא לו, ולא למתחרה. זהו "השופר המצוי": עיתונאי שמהדהד "סיפור בלעדי" או סקופ, הדלפה אינטרסנטית מישיבת ממשלה או ספין מצוץ מהאצבע, תמורת ההתחייבות שהוא ישודר רק אצלו ולא בערוץ המקביל. ללא מסננת, ללא מספריים, ללא זכוכית מגדלת. ככה, כמו שזה. מנופח, חגיגי, בלעדי.
נתניהו לא המציא את השופרות. לכן הפריע לי לראות איך חשיפת "העין השביעית" על אחורי הקלעים של עבודת העיתונאי עמית סגל, איש חדשות 12, הפכה לעוד קרדום למחנה אנטי-ביבי, המהנהן לעצמו בהנאה גלויה: כן, הנה עוד שופר של ביבי. כאילו שהסכנה האמיתית נשקפת רק "מהם", ואילו "אנחנו" נקיים.
מה הסיפור? ב-2017 היה שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת דאז, נתון בבעיה. שנתיים קודם לכן הוא חתם על תצהיר משפטי חד-משמעי, שנחשד כעת כשקרי. התצהיר כלל קביעה גורפת כי לראש הממשלה נתניהו אין ולא היה שום קשר ל"ישראל היום"; שהוא מעולם לא דיבר עם מי מאנשיו ולא ניסה להשפיע על המתפרסם בו. והנה, ב-2017, כשהתפרסמו שיחות השוחד-לכאורה בין נתניהו למוזס, התברר שלנתניהו יש יכולת להשפיע אפילו על מספר העותקים שיודפסו מהחינמון.
פילבר, כאמור, נקלע לבעיה. עו"ד שחר בן-מאיר - שהעתירה שהגיש לוועדת הבחירות ב-2015 היא שגרמה לפילבר בשעתו לחתום על התצהיר - ביקש כעת מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור אם התצהיר הינו תצהיר כוזב. הפתרון של פילבר לבעיה היה להרים טלפון לעמית סגל. הוא הכיר היטב את הפרשן הפוליטי של חדשות 12, וביקש ממנו להפיץ את גרסתו בשידור.
גרסת פילבר, חשוב לציין, היתה עקומה. פילבר טען שבתצהיר התכוון רק לקבוע שלא היה קשר עסקי בין נתניהו ל"ישראל היום". מה לעשות שהתצהיר עצמו התייחס לתגובה של נתניהו בכללותה, שכללה הכחשה גורפת הרבה יותר, הכחשה שקשה ליישב אותה עם המידע שנחשף במסגרת "תיק 2000"?
עמית סגל מוסר את גרסת שלמה פילבר לטענות כי חתם על תצהיר שקרי בנוגע לקשר בין נתניהו ל"ישראל היום", חדשות 2, 12.1.2017 (צילום מסך)
אבל סגל נעתר לפילבר וגולל את גרסתו העקומה, ללא הסתייגות, במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הנצפה בישראל. כך תפס את האירוע האיש שנשף בשופר - פילבר עצמו. "הערב בערוץ 2 עמית סגל אמור להרוג את זה תקשורתית", הוא כתב ליועצת שלו בתכתובת שנחשפה במשפט נתניהו. "הוא הלך עד הסוף עבורך", השיבה לו היועצת אחרי שצפתה במהדורה.
במקרה שומט לסתות, שני ערוצים שידרו "חשיפה" מאותה ישיבת ממשלה - קטעים שונים בכל מהדורה. מי שגזר והדביק את הקטעים היו דוברי הפוליטיקאים שהשידור שירת אותם
מדוע הסכים סגל לדברר את פילבר ולמכור לצופים את הגרסה המטעה שלו? אפשר להניח שזה צדה החשוף של מערכת היחסים בין עיתונאי למקור. מהאזנות הסתר לפילבר אנו יודעים שהשניים היו בקשר הדוק. פילבר, שהיה מנהל קמפיין הליכוד וממקורביו של נתניהו, ודאי היה מקור נחשק בעיני פרשן פוליטי שחי על "סקופים" ורכילויות.
כמה פעמים עיתונאים הולכים עד הסוף בשביל ספקי המידע שלהם? כל הזמן. באחת הדוגמאות שומטות הלסתות שנתקלתי בהן, היה אפשר לראות בשני ערוצים שונים "חשיפה" מאותה ישיבת ממשלה, כשבכל מהדורה משודרים קטעים שונים לחלוטין. מי שחתך, גזר והדביק את הקטעים היו דוברי הפוליטיקאים שהשידור שירת אותם. העיתונאים, מיכאל שמש וירון אברהם, לא דרשו מהמקור לשדר את ההקלטות המלאות, אלא בחרו בדרך העצובה, המסוכנת והבנאלית עד ייאוש - להיות שופר חגיגי.
עמית סגל, טוויטר (צילום מסך)
מסוכן מאוד לחשוב שמחלת השופרות מיוחדת למחנה פוליטי מסוים. היא פושה בכל ערוצי התקשורת ואינה מתמצה בקשרים עם פוליטיקאים. גופים כמו פרקליטות המדינה, המשטרה ודובר צה"ל מנהלים יחסים דומים עם עיתונאים כשהם מעוניינים להשריש את הנרטיב שלהם בתמורה להבטחת בלעדיות.
בעיית השופרות המצויים מושרשת עמוק בשיטה, מתחת ליסודות שעליהם נבנו אולפני הטלוויזיה והרדיו. היא מסתתרת מאחורי כל מידע "בלעדי" שאינו תוצר של תחקיר מרובה מקורות ומרואיינים. היא מרימה את ראשה בכל פעם שעורכת צווחת על כתב שלה כשהיא רואה "סקופ" אצל המתחרה. ובשנים האחרונות, היא צומחת באופן פראי כשספקי הסקופים עצמם יושבים ומפרשנים באולפנים. יועצי תקשורת כמו אבי בניהו ורונן צור יכולים היום לוותר על החיפוש אחרי שופרות, ופשוט לפרסם את דעתם, אפילו ללא מראית עין של תיווך עיתונאי.
וזו הטרגדיה של השופר. כי אם העיתונאי עצמו לא ממלא את תפקידו, אלא משמש צינור חלול להעברת מסרים של בעלי אינטרס - בסוף אפשר יהיה לוותר עליו.
נעמי נידם היא עורכת "שקוף"