ברוח המתאימה לטור העוסק באתיקה עיתונאית, אפתח בשורה של גילויים נאותים: כיהנתי כנציג ציבור במועצת העיתונות וחבר נשיאות בין השנים 2015 ל-2018. כהונתי לא הוארכה בבחירות של סוף 2018. מאז הסתיימה נשיאותה של דליה דורנר בטונים צורמים, ויחד עם ד"ר מורן סבוראי ואמיר בשה ייצגתי את ארגון העיתונאים בפנייתו לבית המשפט נגד המועצה והנהלתה בטענה לאי סדרים ניהוליים.
יש עוד: "הצלחה", שאני היועץ המשפטי שלה, ביקשה להתקבל כחברה במועצה וסורבה. הצלחה סברה כי היא עומדת בתנאים לקבלה למועצה על פי תקנונה. מליאת המועצה, ברובה, סברה אחרת. אחד מבכירי המועצה טען בדיון ש"השלב הבא יהיה לקבל למועצה את אגודת מגדלי הבקר". מילא.
לאחר בחירתו של השופט חנן מלצר לנשיאות המועצה, עליה בירכתי, התברר כי הוא מתעתד לכהן במקביל כיו"ר חברת הביטוח מגדל. על כך מתחתי דברי ביקורת בטור שהתפרסם ב"עין השביעית". אני גם מעורב בניסיון ההקמה של מסגרת חילופית ראויה למועצת העיתונות ולבית הדין לאתיקה שלה. עד כאן הגילוי הנאות.
מזה מספר שנים לא קטן, פחת משקלה הסגולי של מועצת העיתונות. היא כבר לא גוף הגמוני בכל מה שנוגע להובלת הטון לגבי אמות המידה הראויות להתנהלותה של התקשורת. אמנם, בהיעדר מקבילים או גופים מתחרים נותרה המועצה כפיל במרכז החדר, אך זהו פיל לבן ועייף.
נשיא מועצת העיתונות חנן מלצר (צילום: יונתן זינדל)
הרכב המועצה אמור לשקף מכלול של הכוחות הפועלים בזירה העיתונאית, אך חלק גדול מהתקשורת הישראלית אינו חבר במועצה. קבוצת "ידיעות אחרונות" אינה חברה במועצה מזה שנים. כך גם חברות הטלוויזיה קשת ורשת, וחברת החדשות של רשת, חדשות 13. כך גם רוב תחנות הרדיו האיזוריות. גם "גלובס" פרש מהמועצה לפני מעל לשנה. גופי תקשורת מובילים שכן חברים במועצה, חדשות 12, גלי צה"ל ותאגיד השידור (ולפניו רשות השידור), לא מובילים סדר יום במועצה וקולם לא נשמע בדרך-כלל באופן פעיל בדיוניה.
נותרנו ברוב הדיונים עם אסופת כלי תקשורת מעוטי תפוצה ומשקל, ולצידם "הארץ" ו"ישראל היום" (בהבדלים המתבקשים וכל אחד מסיבותיו). לאחרונה, פרישתו המהדהדת של ארגון העיתונאים מהמועצה, הותירה אותה גם ללא ייצוג ממשי של העיתונאים עצמם. ארגון העיתונאים הוא הארגון המשמעותי ביותר בהיקף חבריו ובגופי התקשורת בהם הוא משמש כארגון יציג. למעשה, כמעט ואין לו אלטרנטיבה.
מעבר לבעיית הייצוג, המועצה ממעטת להראות סימני חיים ופעילות. דומה כי ההצדקה המרכזית לקיומה של מועצת העיתונות ולשמירתה כסמל לקביעת אמות מידה לעשייה עיתונאית ראויה, היתה תמיד פעילות בתי הדין שלה, שאמורים היו להיות מוקד שוקק לעיסוק בהפרות אתיות ובצורך בתיקונן. הזירה הזאת, שאמורה היתה לרכז מחלוקות ולהיות קול קורא לאכיפה עצמית של סטנדרטים עיתונאיים – הפכה לבאר יבשה וחרבה.
הנתונים שנחשפו השבוע ב"עין השביעית" אודות פעילות - או שמא נאמר – אי הפעילות - של בית הדין לאתיקה מוכיחים כי מועצת העיתונות כושלת בהגשמת משימתה המרכזית, וכי בית הדין לאתיקה שלה אינו זירה רלוונטית בדיון בהפרת כללי אתיקה עיתונאיים ובנסיון לייצר עיתונות אחראית ומקצועית.
רוב רובם של התלונות המוגשות למועצה כלל אינן מגיעות לבירור במציאות הנוכחית של מועצת העיתונות, ומסוננים בשלב המקדמי. תנובת בית הדין עצמו, דלה באופן משווע: שישה פסקי דין בשנתיים. בקשר ישיר לכך, מן הסתם, מספר התלונות המוגשות למועצה יורד באופן עקבי. הטיפול בתלונות שכבר מוגשות, מתאפיין בתלאות פרוצדורליות (כאמור, רובן המכריע כלל לא מגיע לבתי הדין עצמם).
מו"ל "הארץ" עמוס שוקן (צילום: אוליבייה פיטוסי)
ראינו גם עיכובים שנבעו משיקולים זרים ומפוליטיקות פנימיות של המועצה וחבריה, למשל במקרה של חובת הגילוי הנאות השנתי של המו"לים אודות אינטרסים כלכליים שלהם (חובה שבוטלה בסופו של דבר בלחץ המו"לים חברי המועצה, בין היתר אחרי איום פרישה מהמועצה של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן).
גם כשתלונה מגיעה לבית הדין עצמו, ההמתנה לקבלת זימון לדיון אורכת חודשים רבים ואפילו למעלה מזה. כך גם ההמתנה לפסק דין לאחר הדיון. בתי הדין לאתיקה של מועצת העיתונות יתקשו לתרץ את עינויי הדין הללו בעומס עבודה, מאחר שהם מטפלים, כאמור, בתלונות בודדות בלבד כל שנה.
גם אם נניח שהציבור הרחב אינו מגיש תלונות הראויות לדיון ואפילו תלונות סרק, הרי שתפקיד המועצה היה לכוון את המתלוננים באופן מוצלח יותר, ואף ליזום תלונות ראויות. לרשות חברי המועצה מנגנון המאפשר להם להגיש תלונות לבית הדין במקרה שבו לא נמצא מתלונן אחר (כך למשל יובל יועז והח"מ ייצגו את פרופ' חיליק לימור וחברי מועצה נוספים, בתלונה שהוגשה נגד עיתונאי "מעריב" אבירם זינו בשל חשיפת מקור, אפרים ברכה ז"ל).
בשנים האחרונות אנו חווים עלייה מסיבית בתביעות הדיבה והפגיעה בפרטיות. לפחות חלק מהן יכולים היו למצוא פיתרון וסעד גם בבית הדין לאתיקה. לכל הפחות, הידרשות בית הדין לאתיקה לאותם מקרים היתה יכולה להוות סיוע לדיון משפטי שהיה בא בעקבות ולאור קביעותיו המקצועיות של בית הדין.
עניין נוסף שיש להצביע עליו לשלילה הוא העובדה שהמועצה לא קיימה הפרדת רשויות בין מוסדותיה, ודיינים בבית הדין כיהנו גם במוסדות אחרים של המועצה (הנשיאות והמליאה). העירוב הזה הביא לעירפול שיקול הדעת הכללי ויצר עירוב פסול בין שיקולים של מי שאמורים לעצב את תקנון האתיקה, ושל מי שאמורים לשפוט לפיו וליישם אותו.
המועצה כשלה גם בפן הבסיסי ביותר של הנחלת התורה האתית ליושבים בבית הדין. לא תמיד, וזאת בלשון המעטה, ניכרה בקיאות אצל חברי ההרכבים שהיו אמונים על מלאכת השיפוט האתי
המועצה כשלה גם בפן הבסיסי ביותר של הנחלת התורה האתית ליושבים בבית הדין. לא תמיד, וזאת בלשון המעטה, ניכרה בקיאות אצל חברי ההרכבים שהיו אמונים על מלאכת השיפוט האתי. ארבעה תיקים משמעותיים ניהלה בשנים האחרונות הצלחה בבית הדין – הליך מול עשרות כלי תקשורת שהפרו את סעיף הגילוי הנאות השנתי אודות האינטרסים הכלכליים; שני תיקים – מול "מעריב", "ישראל היום" ואחרים שהפרו את סעיף 14 לתקנון שעסק בהדרה של קהלים מהסיקור (במיוחד בהקשר של סקרים) והטעיה בדיווחים ובכותרות שנגעו לאותן ידיעות; וההליך שבו נתבקש בית הדין להורות ל"ידיעות אחרונות" להשעות את העורך האחראי שלו, ארנון מוזס, בשל הגשת כתב אישום נגדו.
בכל אחד מהתיקים האלה, נפלו טעויות מהותיות בפסקי הדין של הערכאה הראשונה. בכל אחד מהתיקים האלה נדרש הליך ערעור בפני מותב מורחב כדי לתקן את אותן טעויות. אלו היו תיקים מובילים בסדר היום העיתונאי ובעניין הציבורי שסביבם. הכשלים שהתגלו בתיקים אלו ודווחו בזמן אמת, גם ב"עין השביעית", מוכיחים כי גם ברמת המקצועיות – כשלה המועצה וכשל בית הדין שלה.
הנתונים החדשים מוכיחים סופית – בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, עמוד היסוד המרכזי עליו נשענת המועצה – איבד את ההצדקה לקיומו. נכון וראוי יהיה כעת למצוא מסגרת דיונית הולמת ורלוונטית אחרת, שתאפשר בקרה עצמית של חברי המקצוע העיתונאי על פעולת העיתונות ותנחיל את התורה האתית ואת העשיה המקצועית העיתונאית.
במקרה הזה, על השאלה המפורסמת אין צורך להשיב "כן, לשבור", משום שהשבר הוא כבר עובדה מוגמרת.