הפיגועים המחרידים שבוצעו בשבוע החולף על-ידי ערבים אזרחי ישראל תומכי דאע"ש סיפקו שני רגעים טלוויזיוניים נדירים, מעבר לתיעוד ההתקפות עצמן. רגעים שבהם אנשי ציבור שברו את הכלים של השיח התקשורתי המהוגן. ביום ראשון (27.3) ראינו את השר לביטחון פנים, עמר ברלב, שואג על איתמר בן-גביר שהפריע לשידור החי באמצעות הפרובוקציות המוכרות שלו. ארבעה ימים קודם, בראיון שהתקיים בעקבות הפיגוע בבאר-שבע, צפינו בראש המועצה האזורית אל קסום, סלאמה אל-אטרש, נוטש את האולפן אחרי שקלמן ליבסקינד רמז שוב ושוב כי הוא אחראי בעקיפין לרצח.
מבקרת הטלוויזיה של "הארץ", יסמין לוי, הרעיפה שבחים על ההתפרצות של ברלב. "זה היה מחזה מפתיע, מזעזע", היא כתבה, "אבל גם מתגמל במידה. ככה בדיוק ייעשה לטרוריסט מנטלי שמקדיש את חייו להסתה פרועה". בן-גביר יזם פרובוקציה עלובה, וברלב "באופן לא ממלכתי בחר [...] לא לשתוק".
והנה, על אל-אטרש כתבה לוי דברים שונים לחלוטין. בטור שפרסמה למחרת הראיון עם הפוליטיקאי הבדואי, שהוא גם יו"ר פורום ראשי הרשויות הבדואיות בנגב, היא פסקה כי אל-אטרש "שגה כששבר את הכלים וברח". הרי "היתה לו במה להעביר כל מסר נוקב שרצה, לנזוף אפילו בליבסקינד, אבל הוא בחר להיעלם", התפלאה המבקרת והסבירה: "מבחינה תקשורתית, נטישת ראיון — לא משנה אם יהודים או ערבים — נתפשת כחולשה, כניעה לגאוותנות, תבוסתנות ופחדנות".
איך מסבירים את ההבדלים בתגובה של המבקרת לשני אקטים דומים?
אולי תאמרו שהאקטים לא באמת דומים. ברלב שבר את הראיון באמצעות צעקות תקיפות על יריבו, ואילו אל-אטרש הוריד את האוזניות ויצא מן האולפן. הראשון ביטא לכאורה עוצמה גברית, והשני - חולשה. אבל זה הסבר קלוש. הרי ברלב הוא זה שאיבד שליטה בשעה שאל-אטרש סימן גבול בצורה מאופקת.
הסבר משכנע יותר נוגע לאופן שבו לוי תופסת את גבולות האסור והמותר במציאות הרוחשת שלנו. בן-גביר, מבחינתה, עבר את הגבול של מה שהיא מקבלת בלי ביקורת כ"מסגרת תרבות השיח הלגיטימי והענייני כעיתונאי", ובכך הכשיר את התגובה יוצאת הדופן של השר. אבל ליבסקינד – עיתונאי רציני יחסית שהעז להאשים נבחר ציבור, קצין צה"ל לשעבר, שגינה את הפיגוע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, בתמיכה בטרור – עדיין "פעל במסגרת אותה תרבות, ולכן אין הצדקה להפסיק את הראיון עמו".
השר לביטחון פנים עמר ברלב צועק על ח"כ איתמר בן-גביר בשידור מזירת פיגוע בחדרה, 28.3.2022 (צילום מסך מערוץ היוטיוב של כאן חדשות)
לוי לא ניסתה להבין מדוע אל-אטרש התקומם עד כדי כך שקם והלך באמצע הראיון. היא הבינה היטב מדוע בן גביר הוא אדם פסול שמצווה להשתיקו, אבל לא מה היה מקומם כל כך בליבסקינד. בכך היא חסכה לעצמה את הניסיון להסביר לקוראים את המרואיין אל-אטרש, ואת הפערים בינו לבין המראיין.
לקרוא חיבוק
כדי להבין את אל-אטרש צריך לחזור לרגע מפתח בראיון. אחרי שליבסקינד שב ותהה על תרומתו של אל-אטרש לגל ההקצנה שעובר על הציבור הבדואי, ואחרי שחזר ושאל אם ראש מועצת אל קסום לא מסית בעצמו לאלימות וטרור - ענה אל-אטרש שהתקשורת היא זו שמסיתה. "התקשורת לא הלכה לחבק את ראאד סלאח, אתה הלכת!" אמר ליבסקינד. "על הסתה שבאה מהצד שלכם, על אלימות שבאה מהצד שלכם, על טרור שבא מהצד שלכם, אני שואל אותך, אתה אישית, אתה מחבק בנאדם שתומך בטרור, איזה מסר אתה מעביר לציבור הבדואי?".
מבחינת אל-אטרש, האזכור של סלאח כבר היה יותר מדי.
יש כאן טרגדיה של פרשנויות סותרות שמלווה את ההוויה הישראלית זה שנים. לאנשי ימין כמו ליבסקינד, חיבוק לסלאח הוא סדין אדום. אכן, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית איננו מחובבי ציון. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הוצא מחוץ לחוק בשנת 2015. בנובמבר 2019 הורשע סלאח בהסתה לטרור ובתמיכה בהתארגנות בלתי מותרת, בשל שבחים למבצעי הפיגוע בהר הבית שנתיים קודם. סלאח נידון למאסר, ולא בפעם הראשונה. חשוב לא פחות, אנשי הפלג הצפוני שהוביל סלאח, ובכללם סגנו כמאל ח'טיב, שוללים לחלוטין את קיומה של ישראל, והפלג מתאפיין כיום בין השאר בהסתה נגד יו"ר רע"מ מנסור עבאס - בשר מבשרה של התנועה האסלאמית (איש "הפלג הדרומי", כפי שהוא מכונה בשיח התקשורתי והאקדמי).
אלא שהמשמעות של "חיבוק לסלאח" בשיח הערבי איננה חיבוק לטרור. את ראש הפלג הצפוני מחבקים אנשים שונים, מהם שמתנגדים לא רק לטרור אלא לסלאח עצמו. אפילו אנשים שלוי משבחת, ואנשים שהם היריבים המרים ביותר של סלאח, כמו חבר-הכנסת עבאס, חיבקו אותו – בעיקר באחת מאותן פעמים שבהן סלאח השתחרר ממאסר.
ראאד סלאח נישא על כפי אוהדיו מחוץ לבית-המשפט בחיפה, פברואר 2020 (צילום: פלאש 90)
יש כאן אמת שתפקידה של מבקרת להצביע עליה: מבחינת כחמישית מאזרחי ישראל הערבים, גם אם אינם תומכי טרור, סלאח הוא מנהיג. הוא לא הורשע במעשי אלימות. להבחנה הזו אולי אין חשיבות בהוויה היהודית, אבל בעיני מנהיגים ערבים יש מרחק רב בין מי שהורשע בהסתה לטרור לבין מי שעסק בו במו ידיו.
חשוב יותר, חיבוק לסלאח המשתחרר מהכלא הוא מסורת חברתית. נציג ציבור ערבי לא יכול להימנע מכך. לכן, בעיני המרואיין אל-אטרש, ובעיני רבים וטובים בקרב המנהיגות הערבית בישראל, החיבוק הוא אקט רגיל לחלוטין, רגיל עד כדי כך שאל-אטרש לא מסוגל להבין מדוע ליבסקינד תופס אותו כתמיכה בטרור. ודאי לא מצדו - אדם שהשתחרר מצה"ל לפני יותר מעשור בדרגת סרן. הוא אקט רגיל עד כדי כך שאל-אטרש אפילו לא מסוגל להסביר את פשר התדהמה שלו. אז הוא קם ועוזב.
לוי לא מצביעה על האמת הזאת. היא לא מנסה להבין מדוע חמתו של המרואיין אל-אטרש בערה בו, ולא מביאה בחשבון את האפשרות שלא מדובר בסתם גאווה פגועה. לכן היא בזה לבריחה שלו ומתארת אותה במילים מעליבות. יתר על כן, מאחר שהיא מתייחסת לשיח הישראלי כאל מוצר נתון, היא משתמטת מתפקידה שלה בהבנייתו. אילו הכירה באחריותה הציבורית – אחריות שנובעת מהשפעתה הפוטנציאלית כמבקרת הטלוויזיה של עיתון האליטה - היתה לכל הפחות מנסה להסביר מה מקור השגיאה של ליבסקינד.
כן, לשבור
כמבקרת טלוויזיה בעיתון החשוב בישראל, מוטלת על לוי השליחות להתמצא בהוויה הישראלית, ולהתעניין במציאות כפי שהיא מתפרשת בעיני הגורמים השונים בכל סיטואציה תקשורתית. רק כך היא תוכל, למשל, להנהיר את פשר הנתק בין ליבסקינד לאל-אטרש, ורק כך היא תוכל להעריך את משמעות האקט שלו ואת מידת התועלת הגלומה בו.
דווקא בימים אלה של שבר ביחסים בין יהודים לערבים, כשאלימות עלולה לפרוץ כל רגע, המבקר חייב למלא תפקיד משולש: לתאר את המציאות כהווייתה; לפרש איך קולטים אותה המשתתפים בעימותים התקשורתיים שהוא מנתח; ולהשתתף בהבניה של שיח תרבותי ופוליטי דמוקרטי וביקורתי. לשם כך עליו להיעזר בידע סוציולוגי וברגישות מוסרית.
לשבירת הכלים של ברלב ואל-אטרש יש מכנה משותף: שתיהן מבטאות דחייה של המובן מאליו הציוני, כפי שהתפתח בעידן נתניהו, מתוך סירוב לקבל את כללי הראיון שנעשו מקובלים בישראל
כאשר מבקרת קובעת שעזיבת ראיון באמצע היא "בריחה", היא לא רק מתארת אלא משפיעה. לוי, לרוב כותבת עם רגישות חברתית ותפיסה פוליטית ערכית, כשלה הפעם.
לשבירת הכלים של ברלב ואל-אטרש יש מכנה משותף: שתיהן מבטאות דחייה של המובן מאליו הציוני, כפי שהתפתח בעידן נתניהו, מתוך סירוב לקבל את כללי הראיון שנעשו מקובלים בישראל. במקרה של אנשים שאינם אשפי תקשורת, ואולי לא ניחנו בשליטה עצמית בלתי רגילה, אולי אפקטיבי יותר לקום וללכת מאשר להתמודד עם האשמות בדרך סבלנית ו"מכובדת". זה נכון לשאלות הפוגעניות שהמטיר ליבסקינד, וזה נכון להטרלה של בן-גביר. לא כולם ניחנו בעצבי ברזל כמו עבאס, שלוי משבחת את התנהגותו.
בשני המקרים כאחד, אנשי שמאל (במובן הרחב) החזירו תשובה תקיפה ואותנטית לארס הימני. מי שמעוניין בדמוקרטיזציה של מבני הכוח צריך לעודד קולות כאלה, ולטפח שיח שיאפשר להם להצליח.