"אנרגיה היא ביטחון" - סיסמה בת שלוש מילים זו הופיעה במפתיע דווקא בסטורי שהעלתה שרת האנרגיה קארין אלהרר לחשבון האינסטגרם שלה. אמנם, כמו כל סטורי באינסטה, הסרטון נמחק אוטומטית כעבור 24 שעות - אך האמירה מגלמת בתוכה משמעות רחוקת טווח.
באירופה, הקשר בין אנרגיה לבטחון נלמד כעת מחדש בדרך הקשה מכל. לא בכדי בחר פוטין פעמיים דווקא את שיא הקור של החורף למבצעי הכיבוש שלו. הגז הרוסי מספק לאירופאים כ-40% אחוז מהאנרגיה לחימום בנוסף לכשליש מהחשמל. לאור מעמדו כספק הגז העיקרי של אירופה ציפה פוטין לאותם הישגים שהשיג ב-2014: אירופה גינתה אז את רוסיה על הפלישה לחצי האי קרים, אך בפועל לא עשתה דבר.
להפתעתו המוחלטת, פוטין גילה הפעם כי לכל צינור יש שני שיברים, אחד בכל קצה. זרימת הגז תלויה בכך ששני הברזים גם-יחד יישארו פתוחים. הפעם בחר דווקא הצד המקבל - זה שלכאורה תלוי לחלוטין באספקת הגז מרוסיה - להגיד לרוסים 'נייט' ולעצור או לצמצם את הזרימה.
שרת האנרגיה קארין אלהרר (צילום: אוליבייה פיטוסי)
בישראל נשמעו מיד קריאות לנצל את המצב לשיפור מעמדנו המדיני באירופה, ולמכור להם את הגז שלנו. המילה "גיאופוליטי" בהקשר של תגליות הגז הטבעי בישראל נכנסה לחיינו עוד ב-2015, עת השתמש נתניהו בתירוץ מדיני כדי לבטל את סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים ולכפות את אישור מתווה הגז ("אני משיג מה שאני רוצה"). תועמלני חברות הגז לא מפסיקים להשתמש במילה הזו מאז.
בפועל, לא יצא מהגיאופוליטיקה הזו שום יתרון ממשי לאזרחי ישראל. גם קרן העושר, שהיתה אמורה להתמלא ב"מאות מיליארדים" מרווחי ייצוא הגז, נותרה כמעט ריקה. מה קיבלנו? מחווה סמלית מנשיא מצרים, שבכנס אנרגיה בינלאומי בפברואר צעד לרוחב החדר כדי ללחוץ בחמימות את ידה של אלהרר. למראיין בטלוויזיה שהתמוגג מהארוע הסבירה אלהרר בפשטות: סיסי הרי רוצה את הגז שלנו.
וזה בדיוק המקום לבחון את השאלה המהותית: האם משום שבאירופה, במצרים, בטורקיה ובירדן, ולאחרונה אף בלבנון, רוצים לקבל גז ישראלי - ישראל מחויבת לתת?
לכאורה, התשובה לא השתנתה מימי ייצוא התפוזים עד לימי ייצוא ההייטק. את המילה "ייצוא" תמיד שמענו רק במשמעות חיובית. אלא שהלקח שנלמד כעת בדם באירופה צריך לגרום לנו להסתכל על ייצוא הגז בצורה שונה. בניגוד לתפוזים ולסחורות אחרות, גז הוא משאב טבע מתכלה שאין שום דרך להפיק ממנו מלאי חדש.
ישראלים רבים אינם מודעים לכך שישראל נמצאת במצב נדיר: רק 18 מדינות בעולם מסוגלות להפיק בעצמן את מלוא הביקוש המקומי לגז טבעי, ללא הזדקקות לייבוא - כך לפי נתוני BP ואיגוד הגז הבינלאומי (IGU). כל שאר המדינות נאלצות לייבא השלמות גז או להשתמש בתחליפים מזהמים ויקרים בהרבה. על הנס הזה אנחנו מוותרים במו ידינו כשאנחנו בוחרים לייצא את הגז במקום לשמור על הביטחון האנרגטי שלנו שנים קדימה. בכל רחבי העולם מדינות שוקלות כעת מחדש את הסתמכותן על ייבוא ועל שרשראות אספקה. אבל אנחנו הרי חכמים יותר מכולם.
כמות הגז במאגרים שלחופי ישראל היא זעומה, שבריר אחוז מעתודות הגז העולמיות שרובן נמצאות בידי מעצמות גז כגון ארה"ב, רוסיה, איראן, קטאר, טורקמניסטן ואלג'יריה. ובכל זאת אנחנו מתייחסים למאגרי הגז שלנו כאילו אין להם סוף. הבלבול ביחס לסדרי הגודל של הגז הטבעי בישראל משרת את חברות הגז, שרוצות כמובן רק לייצא כמה שיותר, כדי להגדיל את רווחיהן כמה שיותר כאן ועכשיו, גם על חשבון הביטחון האנרגטי שלנו. כך אפשר להשתמש בתירוץ של עזרה למדינות המערב באירופה. למרות שהאמת היא שגם אם חצי מתפוקת הגז הישראלי תזרום לאירופה – ישראל לא תספק אלא אחוזים ספורים מהצריכה ביבשת.
אם יש לקח שעלינו ללמוד מהארועים האחרונים, הרי הוא זה: מדינות התלויות בייבוא אנרגיה לוקות בחולשה שלעיתים מתגלגלת לפגיעה ביטחונית קשה. אבל בצד הייצוא אין סימטריה: מדינה שהיא ספקית גז, ואפילו ספקית גדולה, לא נהנית מיתרונות מדיניים בלתי מוגבלים. תשאלו את פוטין.