עיני מיליונים בעולם נשואות עכשיו למלחמה המתחוללת על אדמת אוקראינה. המלחמה הזו דחקה באחת את דיווחי הקורונה ואת המעקב אחרי התפשטות והצטמצמות המגיפה, ותפסה את כל סדר היום הציבורי. עשרות, מאות, אולי אלפי כלי תקשורת, שלחו צוותי עיתונאים לסקר את המתרחש במדינה. דיווחים בשלל שפות משודרים יום-יום ושעה-שעה: על העוצר בקייב, על התורים הארוכים בגבול אוקראינה פולין, על משפחות שמצאו מחסה בתחנות הרכבת התחתית, על חלוקת נשק לכל יד, על גיוס חובה של גברים מגיל 18 ומעלה. צופי הטלוויזיה וקוראי אתרי החדשות בעולם לומדים לשנן שמות ערים, עיירות וכפרים באוקראינה שלרבים אין מושג איפה הם נמצאים, מנסים לצרוב בזיכרונם את מפת המדינה הגדולה באירופה ולאמוד את המרחקים בין מעבר הגבול עם הונגריה לזה עם פולין.
אבל בחלוף ימי הלחימה הראשונים נדמה שזו מלחמה במעמד צד אחד: הצד האוקראיני. רובם המכריע של העיתונאים, של כלי התקשורת ושל הגורמים המדווחים עושים זאת משטחי אוקראינה. הם מזדהים עם מי שסומנו כ"אנדרדוג" של המלחמה הזאת, מי שהיו לקורבנותיה של המערכה הצבאית.
מה שחסר בסיקור שהשתלט על ערוצי החדשות ואתרי האינטרנט הם דיווחים מהצד השני. חסרים דיווחים על הצבא הפולש, חסרים אייטמים שיספרו את סיפור החיילים הרוסים, חסרות התייחסויות לעמדה הרוסית. חסרים דיווחים עיתונאיים עצמאיים שישלימו את החלק החסר בתמונה - החלק הרוסי.
בניגוד לדי.אן.איי של ארגוני מודיעין, הפעם החליטו האמריקאים לחלוק בפומבי את המידע שהם מצליחים לאסוף. המציאות הוכיחה שהערכות המודיעין שלהם מדויקות, אבל הערכות כאלה לא יכולות לייתר דיווחים עיתונאיים
רוב הפרטים שאזרחי העולם הדמוקרטי מקבלים על הצד השני מבוססים על דיווחי המודיעין של ארצות הברית. בניגוד לדי.אן.איי של ארגוני מודיעין, שנוטים לשמור על המידע שברשותם לעצמם, הפעם החליטו האמריקאים לחלוק בפומבי את המידע שהם מצליחים לאסוף - מצילומי לוויין, דרך האזנות ועד מידע גלוי. המציאות הוכיחה שההערכות המודיעיניות האמריקאיות מדויקות ונכונות. אבל הערכות כאלה לא יכולות לייתר דיווחים עיתונאיים.
אפשר אולי להבין את התקשורת האוקראינית כשהיא מסקרת באופן אינטנסיבי מה שקורה אצלה בבית. אפשר אולי להבין את התקשורת האוקראינית כשהיא מזדהה באופן מוחלט עם העם האוקראיני ועם הסנטימנט הפטריוטי. זה לא חדש. ישראלים בוודאי מכירים את הסיטואציה שבה חיילים שלהם, נציגי המדינה שלהם, נשלחים לחזית וצובעים בצבעי הלאום הישראלי את כל הדיווחים העיתונאיים, או לפחות את רובם. זה כמעט מובן, או לפחות רווח.
כתב CNN פרד פלטיגן מדווח מרוסיה, ביום השלישי לפלישה הרוסית לאוקראינה, 26.2.2022 (צילום: ערוץ היוטיוב של כאן חדשות)
פחות מובנת העובדה שרוב כלי התקשורת החשובים בעולם לא מתאמצים להביא את התמונה המלאה, ולא מנסים אפילו להעניק לקוראים ולצופים שלהם דיווחים על מה שקורה בשורות הצבא הרוסי הפולש. דיווחים על הצבא הפולש, ואפילו חיפוש סיפורים אנושיים וצבאיים על המתרחש בשורות הצבא הרוסי, הם צורך עיתונאי חשוב, גם אם בעיני רוב העולם הדמוקרטי הם עוסקים בצד הרע בסיפור.
יתר על כן, היכולת שלנו - צופים וקוראים ברחבי העולם - להרכיב את התמונה השלמה מתוך הפאזל שמציגים לנו מאות הכתבים הפרוסים בקייב ובאוקראינה כולה, ממילא מוגבלת ומצומצמת. הקושי רק גובר כשחסר לנו נתח מהותי מהפאזל - הפרספקטיבה של הצבא הרוסי.
עיתונאים אינם צריכים להביא בחשבון אינטרסים פוליטיים וגיאופוליטיים. הם אמורים לשרת את האינטרס הציבורי, והאינטרס הציבורי במלחמה הוא לראות את תמונת המציאות מכמה שיותר צדדים
למלחמה יש לפחות שני צדדים. סיקור שאינו כולל את שניהם הוא תעודת עניות לכלי התקשורת, ולא מסייע להוכיח שהעולם הדמוקרטי נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה. עיתונאים אינם צריכים לחשב חישובים אסטרטגיים, ולא מתפקידם להביא בחשבון אינטרסים פוליטיים וגיאופוליטיים. הם אמורים לשרת את האינטרס הציבורי, והאינטרס הציבורי במלחמה הוא לראות את תמונת המציאות מכמה שיותר צדדים.
כך נעשה בסיקור המבצעים הצבאיים בעזה: אף על פי שישראל נלחמת בחמאס, ואף על פי שחמאס מוגדר כארגון טרור בישראל וגם בחלק מהמדינות המערביות, סיקור המלחמות בעזה כולל תמיד גם דיווח מהצד השני. אמנם, זה דיווח שמוטל עליו פיקוח, וצריך אפוא להתייחס אליו בערבון מוגבל ולעטוף אותו בפרשנות - אבל הוא עדיין דיווח. הוא מביא לנו את התמונות והקולות.
תמונות וקולות כאלה חסרים לנו עכשיו. מי הם אותם חיילים רוסים שנשלחו אלפי קילומטרים מביתם? מה הם חושבים על המלחמה הזאת? איך הם מתקדמים? איך הם מקבלים אספקה? מי מחכה להם בבית? האם הם חוששים? אולי לא? כל זה נעלם מהדיווחים האינסופיים מאוקראינה, וחבל. אם מתאמצים, אין ספק שאפשר להביא גם את הזווית הזאת.