שואה

למרות הסכנה הגלומה בו לסדר החברתי כפי שאנחנו מכירים אותו; למרות האיום על הדמוקרטיה, הקִדמה ואפילו על עצם הקיום, כמעט ולא עוסקים בו בעיתונים. הוא כמעט ואינו פותח מהדורות, עיתונאים רבים מקדישים משאבים כדי לטאטא אותו מתחת לשטיח, ואחרים אינם מבינים את משמעותו לתחומי הכיסוי שלהם. כמו פוטין, גם הוא יכול להבעיר את העולם מדי פעם ולזכות בתשומת לב, אבל פוטין הוא רק אדם אחד, מרושע והרסני ככל שיהיה, ואילו המשבר האקולוגי הוא תופעה פלנטרית, רבת שכבות, הנגרמת כתוצאה מפעילותו של כלל המין האנושי.

הפלישה הרוסית לאוקראינה תופסת את הכותרות והעמודים הראשונים בכל העיתונים. המשבר האקולוגי לא. גם בימים שבהם הסדר הפוליטי העולמי לא מתערער. למעשה, כמעט באף יום. "גלובס" ו"הארץ" הם העיתונים היחידים המקדישים תשומת לב קבועה למשבר. שער מוסף "G" של "גלובס" מוקדש היום לכתבה של אסף אוני על נורבגיה, ש"דוהרת לעבר עתיד של אפס מכוניות על בנזין". ב"מוסף הארץ" כותב גדעון לב על מחקר שמצא כי מעבר לטבעונות יכול לעצור את המשבר גם ללא שינוי בשריפת דלקים פוסיליים (תעשיית המזון מן החי מייצרת חלק גדול מפליטות גזי החממה ומנצלת חלק ניכר מהקרקע שהצמחייה שעליה יכולה היתה לקלוט אותם מהאוויר).

ב"דה-מרקר" מקדיש גיא רולניק את טורו למשבר. "מדוע אנחנו דוהרים בעיניים פקוחות לאסון?", הוא שואל, "האדישות היחסית למשבר האקלים, גם בקרב האליטות בפוליטיקה וגם בתקשורת, קשורה לאמונה שאת רוב הבעיות שניצבות בפנינו אנחנו יכולים לפתור באמצעות טכנולוגיה – מחשבה שגויה משלוש סיבות עיקריות. המאבק למשבר האקלים טמון בפוליטיקה ולא בטכנולוגיה".

כאמור, הפוליטיקה דוחקת היום את המשבר עמוק אפילו יותר מהרגיל לירכתי התודעה העיתונאית. ניתן לקוות שהטור יוביל לפחות לשינוי התודעה הזו ב"דה-מרקר" עצמו, שיוכל להיות כלי התקשורת הראשון בישראל שישכיל למזג את המודעות המשברית לכלל הסיקור, ולא רק לגטו של כתבי הסביבה.

עד כמה מנותקת העיתונות הישראלית? באינספור המלים שנדפסו היום בעיתונים על המלחמה באוקראינה לא מצאתי מלה על המשבר. למרות שסוגיית האנרגיה בכלל והגז בפרט נמצאת במוקד הסיפור, למרות שנושאים כמו פליטות ושיתופי פעולה בינלאומיים מועלים שוב ושוב, אף פרשן לא חושב להתבונן במאורעות ההיסטוריים בפריזמה החשובה ביותר שישנה.

מה כן יש היום בעיתונים? ב"מקור ראשון" מפרסמים היום כותרת בזכות קידום אנרגיות מתחדשות ("בעוד 4 או 5 שנים ישראל תסבול מעלטות יזומות"). אמנם, הצורך בהכחדת השימוש בדלקים פוסיליים ומעבר לאנרגיות מתחדשות הוא קונצנזוס מדעי והמדיניות הרשמית של רוב מדינות העולם, וישראל בתוכן. אמנם, הדיווח ב"מקור ראשון" נועד לקדם אג'נדה מפוקפקת של הפרטה, והוא בכלל סוג של תוכן שיווקי ("ועידת מקור ראשון לכלכלה"). ובכל זאת, התקדמות. ב"ישראל היום", האח הגדול והמפגר של "מקור ראשון", עדיין תומכים במוצהר בהכחשת אקלים, ספורט בזוי שאפילו התאגידים המזהמים חדלו מלשחק בו.

ב"ידיעות אחרונות" ידיעת תמונה קצרה בעמוד 4 מדווחת על נסיגה נוספת ב"קרח הים הקבוע שנמצא מסביב ליבשת אנטארקטיקה". על שער העיתון מודפסות המלים "התחממות גלובלית", אבל הן מופנות לכתבת ויקיפדיה של נדב איל על פוטין וביידן.

היטלר

רק בשער "הפלס", הקיצוני מבין העיתונים החרדיים, מכונה הדיקטטור הרוסי ולדימיר פוטין בשם "היטלר", וגם זה רק בציטוט עקיף של "אוקראינה". העיתונים החרדים ידועים בלשונם הפזיזה והצבעונית. כך גם בן כספית, היחיד שמספק רפרנס היטלראי בשערי העיתונים הכלליים: "שוב דיקטטור חסר מעצורים מתנפל על מדינה שכנה, אמריקה מפהקת ואין צ'רצ'יל". גם הכותרת הראשית, "הבליץ של פוטין", מהדהדת את המלחמה הגדולה ההיא.

"פוטין איננו היטלר, ההשוואה מופרכת. הוא חושב אסטרטגית", קובע פרופ' שלמה אבינרי באוזני נחום ברנע, המראיין אותו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". וזה נאמר על מנהיג אוטוריטרי שעד לפני רגע כל הפוליטיקאים והפרשנים בעולם לא ידעו לענות על השאלה הפעוטה: האם יפתח במלחמה שאולי תדרדר את העולם לכאוס, או שלא.

אבינרי בוחר להתייחס דווקא לאחריות המערבית לשורשי התוקפנות הרוסית (איפשרו למדינות מהגוש המזרחי להצטרף לנאט"ו), וטוען שאוקראינה אינה מדינה. "קשה לצפות להרבה ממדינה שבוחרת קומיקאי לנשיא רק משום שהיטיב לשחק נשיא בטלוויזיה", אומר הפרופסור, והעיתונאי שכתב עשרות אלפי מלים על טראמפ לא פורץ, משום מה, בצחוק מתגלגל. "זה לא פוטין שאני מכיר", מקונן רון בן-ישי, שליח "ידיעות אחרונות" לקייב, באותו גיליון.

"נקודת תפנית בהיסטוריה של אירופה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "המתקפה הגדולה ביותר על מדינה אירופית מאז מלחמת העולם השנייה", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער ה"ג'רוזלם פוסט". "המלחמה והעולם" היא הכותרת הלא ברורה של "ידיעות אחרונות", פעם החד ביצרני כותרות הטבלואיד בארצנו הקטנה."ישראל היום" ממלא את מקומו עם "לקחנו אוכל וברחנו. מסביבנו פיצוצים, מעלינו מטוסי קרב. אנחנו מפחדים", שכנראה נשארה לו במחסן הכותרות מאחד המבצעים בעזה (נראה לכם?).

"רק מי שמאמין בקב"ה יכול להיות רגוע", קובעת כותרת על שער המוסף הפוליטי של "יתד נאמן", אבל הכותרות רחוקות מלהיות רגועות. "מלחמת אירופה תשפ"ב" היא כותרת המוסף. "לא פלישה, מלחמה!", קובעת כותרת העיתון עצמו, כולל סימן הקריאה אך בלי הסבר מדוע "מלחמה" גרועה מ"פלישה". בכל אופן, הכוונה ברורה: נפל דבר.

מלחמת העולם השנייה נזכרת במאמר המערכת של "המבשר" מזווית אחרת, של שמחה לאיד: "חשבון לא קטן יש ליהודים עם אוקראינה ההיסטורית. האכזריות של האוקראינים היתה למשל ולשנינה, וצדיקי אמת התבטאו נגד אוקראינה ושאפו שלא תהיה לה עצמאות יתירה". כדי שהמסר יהיה ברור, כותרת מאמר דעה בהמשך הגיליון, המגיע עד פרעות ת"ח ות"ט, היא "אל תרחמו על אוקראינה". במאמר המערכת לא מוזכר כי נשיא אוקראינה הוא יהודי. אולי במערכת "המבשר" לא יודעים.

גם פוטין לא יודע. העיתונים מזכירים שוב ושוב את הצידוק שלו למלחמה: לנקות את הדמוקרטיה האוקראינית, בראשות נשיא יהודי, מנאצים.

התגובה של המערב, בעיקר ארצות-הברית אבל גם אירופה, המוגבלת לנאומים וסנקציות כלכליות, מדוסקסת בכל העיתונים, רובם לא מתייחסים אליה בביקורתיות תקיפה מדי. העיתון שהכי מוטרד הוא "ישראל היום". "אובדן הנחישות במערב להילחם מטריד מאוד", כותב יואב לימור בעמודי החדשות. הטון הכללי של העיתון חריף עוד יותר. הוא כבר לא במינכן 1938 אלא בפרל הארבור 1941. כותרת אחרת, "פוטין ישלם מחיר כבד", ציטוט שכרגיל ב"ישראל היום" לא מופיע כלל בכתבה, נראית כמבטאת את משאלת הלב הכמוסה של העורכים.

מה ניתן לכתוב על דרמה בקנה מידה היסטורי המתרחשת ביבשת אחרת, בשפה אחרת, ומניעה תהליכים גיאו-פוליטיים המתרחשים תדיר מעל לראשם של כתבינו הפרובינציאליים במפגיע? לא מעט, ואפילו הרבה, אבל רק משום שאת הדב צריך להאכיל, כלומר, אם דב הוא המספר המדומיין של עמודי עיתונים שצריכים להתפרסם בכל יום. צמד המלים הפותח את הפסקה ה-16 במאמר של שמואל רוזנר, הנפרש על פני עמודים 28–29 ב"מעריב", הוא "הקלישאות מוכרות".

"חיים בבת-ים, הלב בגבול אוקראינה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות חולון בת-ים".

האוליגרכים שלנו

העיתונים מתייחסים כולם גם לתגובה הישראלית לתקיפה הפושעת של הרודן הרוסי, דהיינו הגינוי הרפה של שר החוץ יאיר לפיד. הפרשנים מנתחים ומסבירים, אבל לא מצליחים לשכנע שהעניין שלהם בסוגיה גדול יותר משל הדמויות המעורבות בה.

ובכל זאת, יש נקודה ישראלית שאף עיתון לא מזכיר בהקשר הפוטיני, אותו פוטין שהעיתונים מסבירים שארצות-הברית מכה בו כעת באמצעות סנקציות כלכליות שיפגעו באוליגרכים שלו: כלי תקשורת מרכזי בישראל מוחזק על-ידי אוליגרך רוסי, לן בלווטניק. הוא הבעלים של רשת 13, ערוץ הטלוויזיה השני בגודלו במדינה. הוא הובא לכאן, אגב, על-ידי נתניהו. אוליגרך אחר, דוד דוידוביץ', ניסה לקנות את "גלובס" לפני שנוצח בידי אלונה בר-און. היועץ שלו בישראל היה ניר חפץ, כשעוד היה מקורבה הצמוד של משפחת נתניהו.

פרשת "כלכליסט"

חודש ימים החזיק "כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", את הקלפים צמודים לחזה, עד שחשף את היד והודה שהחזיק בקושי בצמד נסיכים: הגילוי שמשטרת ישראל משתמשת ברוגלה מבית NSO ושהשימוש החוקי ברוגלה אינו מוסדר דיו. לא בדיוק החומר שמסעיר את המדינה במשך חודש שלם. הג'וקר, כלומר הטענה שהמשטרה משתמשת ברוגלה באופן עברייני שיטתי, יומיומי, נגד מי שאינם חשודים בפלילים, למטרות "פישינג" וסחיטה, מטעה שופטים ועוד מטייחת את כל זה בקמפיין שקרי בצירוף הפרקליטות, השב"כ והמוסד, ובכן – הג'וקר הזה פרח מהחפיסה של "כלכליסט".

העיתון לא חזר בו במפורש, ביקש סליחה ואמר שיערוך בדק בית רציני. זה עוד לא קרה. אבל לאחר שצוות הבדיקה של הפרקליטות, בשיתוף נציגי השב"כ והמוסד, פִרסם דו"ח ביניים שלפיו אין אמת בטענות הספציפיות היחידות ש"כלכליסט" פִרסם (רשימת שמות של דמויות שהטלפונים שלהן נחדרו ללא צו), ב"כלכליסט" זנחו לראשונה את פני הפוקר, כלומר את הטענה ש"אנחנו לא מפרסמים שום ראיות או הוכחות כלשהן כדי לא לפגוע במקורות אבל עומדים במאה אחוז מאחורי התחקיר שלנו, יה!".

את הטענה ההיא החליפה השורה "ממצאי דו"ח הביניים של צוות הבדיקה, בראשות המשנה ליועמ"ש עמית מררי, מחייבים התייחסות רצינית ובדיקה מחודשת של הממצאים והטענות שפרסמנו ב'כלכליסט'". אחריה הוקדשו השורות הבאות לאפולוגטיקה ולטענות שמסקנות מררי הוכיחו את עיקר טענותיו של העיתון. בעיתון האם, "ידיעות אחרונות", כותב נחום ברנע שהטענות הללו "פחות משכנעות".

"המסקנה, עד שלא יתברר אחרת, היא שהעיתון טעה והטעה את קוראיו", הוא קובע, לאחר שהוא חולק מחמאות לעיתון ("רציני") ולכתב ("אמין"), "לא נמצאה במטה הארצי קנוניה למוטט את הדמוקרטיה". האם העיתון צריך להסגיר את המקור שהונה אותו, במקרה שכך הוא המקרה? אולי, קובע ברנע בנחרצות, ואולי לא. אגב, ברנע מתבלבל בין מסקנות הבדיקה של הפרקליטות בתיקי נתניהו (שם נמצאה החריגה מהשימוש בצו בחדירה לטלפון של שלמה פילבר) לבין הבדיקה של צוות מררי.

"המשטרה תשרוד", קובע ברנע, "הנזק שנגרם לה בר-תיקון; גם 'כלכליסט' ישרוד". "כלכליסט" ישרוד, אבל גם ראשיו ישרדו, כל עוד היחס הסלחני שמדגמן ברנע יכתיב את הבון-טון. באשר למשטרה, "את הנזק שנעשה יהיה קשה מאוד לתקן", כותבת ד"ר לירז מרגלית ב"מעריב", "המוח שלנו אינו לוח מחיק, הוא יותר דומה לחול, וכל צעד שלנו יותיר עקבות גם לאחר שנמשיך בדרכנו [...] אפילו ידיעת האמת אינה מגינה עלינו מפני השפעותיו של פייק ניוז. ביכולתן של טענות שקריות לשבש את האמונות שלנו גם לאחר שהן הופרכו".

גם עמית סגל כותב ב"ידיעות אחרונות" בזהירות על פרשת "כלכליסט". הוא מחושק מכל הכיוונים – היעני-קולגיאליות לעיתון מאותה קבוצת תקשורת, ובעיקר העובדה שהמקור נתניהו והבוס מוזס היו שמחים עד לב השמיים אם הפרשה היתה מתבררת כנכונה. למרות זאת מודה סגל שהתגלית "איבדה גובה" ו"הפרק השנוי במחלוקת" שלה "הופרך ברובו". גם סבר פלוצקר מתייחס לפרשה, עוד יותר בזהירות, תחת הכותרת "הערת שוליים", בלי להזכיר את השם "כלכליסט", אבל כאל פרסום שהתברר כלא נכון.

בן-דרור ימיני, שיצא כבר מוקדם יותר השבוע ב"ידיעות אחרונות" נגד אמינות הפרסומים של "כלכליסט", כותב שספג בשל כך "התנפלות" משום שהביקורת "משרתת את גורמי אכיפת החוק". "האם כשיש עמדה עקבית בנושא מסוים – כמו ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי וביקורת על מערכת המשפט – חייבים לתמוך בכל טענה בנושא, גם אם היא שגויה?", הוא שואל, ועונה בשלילה.

הפרשן היחיד, כנראה, שעדיין מאמין בכל לבו בקונספירציה של "כלכליסט", הוא כמובן אמנון לורד. אחרי הכל, אמרתם קונספירציה, אמרתם אמנון לורד. ואם אמרתם אמנון לורד, אמרתם פתי שבולע כל מה שמכונת התעמולה של נתניהו ובנו שופכת ללועו המצווח. לורד סונט בפרקליטות על כך שהדליפה לכתב "גלובס" אבישי גרינצייג "מסמך 'סודי ביותר'" הנוגע לבקשת צו האזנה לנתן אשל. במציאות, המסמך פורסם דווקא על-ידי פרקליטי מוזס, ששלפו אותו מחומרי החקירה והגישו אותו לבית-המשפט בספטמבר שעבר.

לורד קובע ש"טפלו על עופר גולן ויונתן אוריך 'הטרדת עד'". במציאות, גולן ואוריך אכן הטרידו עד (את פילבר, אגב). העובדות ידועות ואין עליהן ויכוח: הם שלחו אל מול ביתו רכב חמוש ברמקולים שישמיעו בקול גידופים נגדו. השאלה היא רק אם זה פלילי.

לורד קובע ש"פתחו נגד ארי הרו תיק על עבירה לא חשובה, כשהמטרה היא הטלפון". במציאות, הרו לא קיים את הסכם ניגוד העניינים שלו, המשיך לגרוף לכיסו כסף מחברת הייעוץ האסטרטגי שלו בעודו מכהן בתפקיד ראש הסגל של נתניהו, והתגלגל לחקירת משטרה אחרי שתלונה בעניין נשלחה ליועץ המשפטי לממשלה. בסוף התהליך הוא גם הורשע, נקנס ב-700 אלף שקל וריצה שישה חודשי עבודות שירות.

לורד יודע לקבוע גם שפיסת המודיעין (שגם היא פורסמה על-ידי פרקליטי מוזס מתוך חומרי החקירה) שלפיה נתן אשל העביר כסף מזומן לנתניהו היא זיוף שהמשטרה המציאה. הוא קובע ש"כל אנשי צוותו של נתניהו ומקורבים אחרים היו תחת מעקב והאזנות" של המשטרה. הוא קובע ש"בכל המקרים פוברקו סיפורי כיסוי לצורך השגת 'צווים', או כדי להלבין חומר האזנה שהושג לכאורה בדרך בלתי חוקית". הוא קובע שאותה פרקטיקה נהגה גם לגבי פילבר, וש"סביר מאוד שגם ניר חפץ נמצא במעגל הזה".

ללורד אין שום הוכחות. שום ראיות. הוא פשוט קובע שהרשויות התנהלו בצורה עבריינית מזעזעת. איך הוא יודע? מי יודע. פעם, כשהיו שואלים עיתונאי ביביסט שאלות כאלה, הוא היה מתפתל ואומר: "מה אתם רוצים, אני לא עיתונאי, אני איש תקשורת". היום הוא יכול פשוט להגיד: מה אתם רוצים, "כלכליסט".

משפט המו"לים

עמית סגל ממשיך לקדם במדורו בעיתון של נאשם מס' 4 במשפט המו"לים את סיכוייה של עסקת טיעון. "שני הצדדים ישמחו לסגור עסקה", הוא כותב על הפרקליטות ועל נתניהו (ואף מלה על מוזס).

ארנון (נוני) מוזס באולם משפט המו"לים, 29.12.2021 (צילום: יונתן זינדל)

יוקר המחיה

אחד הנזקים העקיפים של פרשת "כלכליסט" הוא דחיקתה מסדר היום של המחאה החברתית המתחדשת, שהתמקדה הפעם ביוקר המזון בישראל ובחרה לה למטרה אסטרטגית את ענקית המזון אסם. ב"מעריב", שבאופן מפתיע הטרים את המחאה בפרסומים נגד אסם, ממשיכים גם היום לא להתבלבל מנתוני הצמיחה המתעתעים (או מהטרולים שהם מעסיקים כפרשנים כלכליים), ומזכירים את האופן הבלתי נסבל שבו מתחלקת הצמיחה הנ"ל.

"79% מהציבור הישראלי: זמן למחאה חברתית חדשה", נכתב בכותרת על שער העיתון. "עוד בממצאים: הציבור לא מאמין שהטיפול ביוקר המחיה עומד לנגד עיני הממשלה וסבור שצריך לשוב ולצאת אל הרחובות". "רוב הציבור: לחדש את המחאה החברתית" היא כותרת הידיעה הקצרה עצמה, של אריק בנדר, שנדפסת בעמוד 8 של העיתון. גם במוסף "עסקים" של "מעריב" מוקדשת כפולת עמודים למחירי המזון, תחת הכותרת "הבזאר הטורקי: מה החברות הגדולות לא רוצות שנדע?". התשובה: פער של 250% במחירי מוצרים מיובאים בין ישראל לטורקיה.

הכתבה חתומה על-ידי ד"ר חזי גור-מזרחי, "מנכ"ל המכון לחקר הקמעונאות", שסיפק ל"מעריב" את התחמושת האינפורמטיבית גם בפרסומים קודמים בעניין וקידם את המחאה נגד יוקר המחירים גם בכלי תקשורת אחרים. מדוע ב"מעריב", עיתון השייך לטייקון הון-שלטון-עיתון קלאסי, מקדמים אינטרס ציבורי? ניסיון פוליטי להחלשת הממשלה, פעולת לובי של קבוצת לחץ (קמעונאים? יבואנים מתחרים?) או שליחות עיתונאית אותנטית? כך או כך, התוצאה מבורכת.

גז

ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" כותבת סמדר פרי על ההכנות ליצוא גז טבעי מישראל ללבנון דרך מצרים, ירדן וסוריה. שאלתי את אור-לי ברלב, העיתונאית העצמאית ומי שהייתה ממובילות המאבק נגד ייצוא הגז (בין היתר), מה היא חושבת. "בתוך הכתבה מסתתרת פסקה מטרידה, המתארת כוונה להרחבת היקף הפקת הגז במאגר לווייתן כדי לייצא אותו לא רק ללבנון, אלא בעיקר לאירופה דרך מצרים", השיבה.

"בכתבה אין כלל התייחסות למשמעות של המהלך מבחינה השיקולים האנרגטיים של ישראל. לישראל יש כמות מוגבלת של גז, וישראל זקוקה לגז עשרות שנים קדימה לצורכי יתירות ועצמאות אנרגטית, גם כאשר ישראל תעבור בעתיד לשימוש באנרגיות מתחדשות נצטרך את הגז כאנרגיית גיבוי. יצוא למדינות שכנות לפי הצרכים שלהן הוא דבר חיובי שתורם לאינטרסים של ישראל, וכזהו יצוא גז ללבנון. אולם יצוא מסיבי לאירופה משמעותו ריקון מהיר של מאגרי הגז ופגיעה ביתירות ובעצמאות האנרגטית העתידית של ישראל.

"המרוויחים הגדולים יהיו טייקוני הגז שיהפכו את הגז לרווחים מהירים עבורם. מסכי העשן המוצגים לציבור הם התמלוגים שתקבל המדינה (זו הטעיה, שכן נקבל תמלוגים גם בשימוש מקומי), ואגדות על 'ישראל מעצמת גז' לצרכי הזיקפה הלאומית. יצוא גז מסיבי יהפוך אותנו ליבואני גז בתוך עשרות שנים בודדות, בדיוק כפי שקרה להולנד ובריטניה, שלמרות מאגרי הגז העצומים שלהן מייבאות כיום גז במחירי עתק".

ואכן, "תנו גז!", קוראת כותרת הטור של אלי ציפורי ב"מעריב". מה שכן, בטור אין אפילו שמץ של זיקפה.

קורונה

"קורונה: ירידה חדה בתחלואה הקשה", מבשרת כותרת ידיעה ב"מעריב". הידיעה מחזיקה פחות ממאה מלים, וממוקמת בשולי הקצה התחתון של עמוד 9.

ביטחון

"תופעת יידויי האבנים של הפלשתינים ביו"ש הולכת ומתגברת – וההרתעה נשחקה, בגלל העונשים הקלים שמוטלים על הפורעים", קובעת כותרת המגזרון "עולם קטן". "למה שתהיה הרתעה אם מיידה אבנים מקבל 8.3 חודשי מאסר בלבד וזורק בקבוק תבערה 13 חודשי מאסר בלבד?", שואלת כותרת הכתבה של הדס רוטנר.

פנסיות

בן כספית ואבי בניהו מתגייסים ב"מעריב" למאבק של צה"ל ושר הביטחון בני גנץ לשלם פנסיות מופקעות לאנשי צבא.

ישראליות

"באחרונה חגג סרט הפולחן הישראלי 'מציצים' (1972) חמישים שנה להופעתו. החגיגות לוו בצרימות, והיו מי שהאשימו את הסרט במיזוגניה והחפצת נשים", כותב רמי קמחי במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", "אין ספק שברובד הפעולה וההיצג הוויזואלי זהו סרט מטריד, אך נראה כי קשב לזרמי העומק שלו ולעמדה האמיתית של מחברו הקולנועי לדמויות יגלה כי מבחינת הזדהות המחבר זה הפוך: בעוד דמויות הנשים בסרט מוצגות באופן מעורר אהדה, מלגלג המחבר על הגברים. הם מוצגים כמטופשים, נצלנים, גסי רוח ונוהים ללא כל שליטה אחרי דחפיהם. מבט נוסף עשוי לגלות כי הסרט דן באופן אותנטי ביחסי מגדר בחברה הישראלית החילונית ומעז לעלות אל פני השטח קונפליקטים יסודיים המוכחשים עד היום".

ענייני תקשורת

משה, דלת מסתובבת; דלת מסתובבת, משה. תכירו. "אין כל מניעה שלאחר שפרש מתפקידו כיו"ר ההסתדרות יחצה את הקווים ויהפוך ליועצם הקרוב של אנשי עסקים וגופים פרטיים במשק", כותב משה נסטלבאום ב"מעריב" על עופר עיני.

בעבור בצע כסף. "המבשר" החרדי מדפיס ידיעת פרסומת לסיגריות אלקטרוניות של פיליפ-מוריס. תחת הכותרת "פיליפ-מוריס מוזילה את תחליפי העישון" מהללת הידיעה הלא חתומה את המוצר, ש"מבוסס על חדשנות טכנולוגית ומחקר מדעי מקיף". הפרסומת הסמויה עוברת על שלל איסורים המפורטים בחוק לגבי פרסום מוצרי טבק: החובה להדפיס אזהרות, האיסור לכלול מסרים "בשבח העישון", האיסור לפרסם במדורי ספורט ופנאי (באותו דף יש כתבות פרסומיות לחדר כושר, אוכל, יריד וכיו"ב) וכמובן, האיסור על פרסום סמוי. לגבי הסעיף האחרון ישנה אי-בהירות לגבי תחולתו על עיתון. אבל זה עיתון זה?

ידיעה פרסומית של פיליפ מוריס ב"המבשר"

בניהו על עצמו. היחצן אבי בניהו מספר ב"מעריב" בסגנון הזחוח האופייני לו כיצד שכנע פעם את כתב "הארץ" צבי זרחיה לא לדווח על מנהגו של הרמטכ"ל דאז (אהוד ברק) לשכור מכוניות יוקרה על חשבון צה"ל ולהחליף אותן מדי חודש-חודשיים. עבור היחצן מדובר בסיפור שובב ותו לא. עבור "מעריב", העסקת יחצן כבעל טור מרכזי היא כנראה גם שובבות לא מזיקה.

"הארץ" על "הארץ". "מוסף הארץ" מפרסם כתבה של שני ליטמן על חייה ומותה של חוקרת הפילוסופיה פפיטה האזרחי ועל מלחמתה לקבל משרה באוניברסיטה העברית, שבמסגרתה מקבל הקורא גם את הרושם של יהודה האזרחי, בעלה של פפיטה, על "הארץ" (כמה עשרות שנים מוקדם יותר): "בעוד מעשה שהקדים את זמנו, יהודה פנה אפילו לעיתונות, בניסיון לעניין אותם בכתיבה על מה שבעיניו ובעיני פפיטה היה מעשה עוול מתמשך וקיפוח מצד האוניברסיטה. אף על פי שיציאה בגלוי נגד המוסד עלולה היתה לחסל סופית כל סיכוי שפפיטה תקבל אי פעם את המשרה, יהודה ניהל קשר ממושך עם שני עיתונאים, אחד מהם כתב החינוך של עיתון 'הארץ', עמוס בן-ורד.

"ההנחה היתה שעצם המעקב של העיתונות אחר מהלכיה של האוניברסיטה מול פפיטה תיצור לחץ לתת לה הצעה הוגנת. בשלב מסוים בן-ורד כתב מאמר על מה שהוגדר כ'סקנדל' בוועדת המינויים של פפיטה, אך מערכת עיתון 'הארץ' סירבה לפרסם אותו.

"יהודה כתב לפפיטה שהמערכת התרשמה שמדובר במקרה יחיד ולא בתופעה כללית של אי-עידוד אנשי מדע ישראלים והתנכרות לכוחות המדע האמיתיים בתחומי האוניברסיטה. תסכולו של יהודה הצטרף לכעס המצטבר שלו כלפי עיתון 'הארץ', שבמשך שנים התנכל לו, סירב להדפיס את מאמריו על אנגליה וצרפת והעלה ביקורות שליליות על יצירתו". יהודה כתב לפפיטה ש'הארץ' הוא 'עיתון מטונף במיוחד, יש בו צירוף של פרחחות צברית ושל רגש עליונות המבוסס על אחריות יקית, צירוף שכולו שקר וצביעות'".

זה לא תאמר, זה סוהיל. "הארץ"

התיקונים. בראיון עם אודי אלוני ב"גלריה" של "הארץ" גזרו את הבחור הלא נכון מתמונה קבוצתית של להקת DAM. זה לא תאמר נפאר, כפי שנטען בכיתוב התמונה – זה אחיו סוהיל.

סוגה. "דניאל גרינברג אף פעם לא היתה מהמפורסמות המועדפות עלי" (ערן סויסה, "ישראל היום").

הרשעים המוצלחים האלה יימח שמם. מוסף העסקים של עיתון "יום ליום" הש"סניקי מדווח בשערו על הנתונים הפיסקליים המוצלחים של הכלכלה הישראלית, אבל שוטם את שר האוצר אביגדור ליברמן וראש הממשלה נפתלי בנט. זו הכותרת שיצאה: "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את נתוני הצמיחה לשנת 2021 ונתנה את האות לחגיגות של שר האוצר ליברמן ורה"מ בנט, שניסו להשתמש בנתונים הטובים אין ספק, בכדי להצדיק את מהלכיהם הכושלים בתקופה האחרונה".