בית-המשפט דחה תביעת דיבה בסך 2 מיליון שקל שהוגשה נגד העיתון "יתד נאמן" והעיתונאי בני רבינוביץ בעקבות תחקיר על מפיץ תשמישי קדושה ששיווק רצועות תפילין לא כשרות. המפיץ, אייל שמעון אזולאי, הכחיש בתוקף את הטענות, ומלבד סכום הפיצויים הגבוה דרש מבית-המשפט לחייב את העיתון לחזור בו מהפרסום. השבוע, קרוב לשבע שנים אחרי תחילת ההליך, קבעה שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב נאווה ברוורמן שהעובדות שנכללו בתחקיר נכונות, ושהיה עניין ציבורי בפרסומן.
התביעה של אזולאי הוגשה ביולי 2015, כשבועיים לאחר הפרסום של "יתד נאמן". עורכי היומון החרדי, שמזוהה עם הציבור הליטאי, קידמו את התחקיר של רבינוביץ בשער תחת הכותרת "שערוריית רצועות התפילין: זיוף ומכשול חמור". בכותרת המשנה של הכתבה הוסבר לקוראים ש"מעשה ההונאה נועד להציג מצג מזויף לציבור הרחב כאילו מדובר ברצועות מהודרות", כלומר בעלות כשרות מהודרת, בזמן שבפועל הרצועות אינן כשרות כלל.
בעיתון ייחסו לכך השלכות חמורות, וקבעו כי "אלפי יהודים" שרכשו רצועות מסוג זה "הם בגדר 'קרקפתא דלא מנח תפילין'", כלומר שקולים לכאלה שאינם מניחים תפילין כלל. "בסיכומו של התחקיר", כתב רבינוביץ בכתבה, "התבררה תמונה ברורה ונהירה של אינשי דלא מעלי [אנשים בלתי ראויים] שבלי כל בושה ובחוצפה נוראה משווקים לציבור רצועות פסולות, ובכך מכשילים אותם במזיד ובאיסור נורא ומותירים אותם מדי יום ביומו ללא שהם מקיימים מצוות תפילין".
למחרת הגשת התביעה פורסמה ב"יתד נאמן" כתבת המשך שהציגה שורה של גילויי דעת של רבנים שתמכו בממצאי התחקיר. לצד גילויי הדעת פורסמו ממצאים של בדיקה שערך מכון התקנים, שתרמו לחיזוק העובדות. אזולאי, באמצעות עורכי-דינו אילן בומבך ויריב רונן, הגיש בתגובה כתב תביעה מתוקן שבו נכללה גם הכתבה השנייה.
הפניית השער לכתבה השנייה של "יתד נאמן", 28.7.2015
בפרסומים של "יתד נאמן" צוינו השמות הממותגים של רצועות התפילין, אך התובע אזולאי זוהה רק בראשי התיבות א"א – החלטה עריכתית שרבינוביץ ייחס לעורך "יתד נאמן" ישראל פרידמן. העורך אישר, והסביר זאת בבית-המשפט. "מי שרוצה לרצוח איש כותב את שמו, לא כתבנו את שמו כי לא רצינו לרצוח את האיש", אמר פרידמן. "'רצחנו' את המוצר, ולא את האיש".
כשרבינוביץ נשאל על כך באחד הדיונים, הוא השיב שלדעתו דווקא ראוי היה לפרסם את שמו המלא של אזולאי, כדי להגביר את האפקט הציבורי ולסייע לאנשים להימנע מרכישת תשמישי הקדושה הפסולים.
כפשרה, רבינוביץ פרסם את שמו של אזולאי ברדיו קול-חי ובחשבון הטוויטר שלו, בצירוף תמונתו. "זה האיש", צייץ רבינוביץ. "שמו אייל אזולאי. עליו פרסמתי תחקיר מקיף ב'יתד נאמן', על כל מעשי ההונאה שלו בתפילין שמכשיל אלפי יהודים. היזהרו". התובע אזולאי כלל את הציוצים בכתב התביעה, לצד כתבת המשך של העיתון "בקהילה", שלטענתו רבינוביץ עמד מאחוריה. רבינוביץ, שאמנם מצוטט בידיעה, הכחיש (העיתון "בקהילה" לא היה צד בהליך).
התובע, אייל שמעון אזולאי, בציוץ של בני רבינוביץ שנכלל בכתב התביעה (צילום מסך)
בחברה המוציאה לאור את "יתד נאמן", שיוצגה בידי עו"ד יחיאל וינרוט, התעקשו על מהימנות התחקיר והחליטו לנהל את ההליך עד תומו. רבינוביץ, בכתב הגנה נפרד שהוגש באמצעות עו"ד משה מורגנשטרן, טען שאזולאי הוא "זייפן מוכר בתחום הכשרות", ש"פעם אחר פעם [...] מזייף, מרמה ומביא להונאה של ציבור תמים".
לדבריו, בשנים שקדמו לפרסום התחקיר על רצועות התפילין יוחס לאזולאי "זיוף" של מצות, וגם של טליתות. במקרה של הטענות על זיוף טליתות הגיש אזולאי ב-2015 תביעת דיבה נפרדת נגד המועצה הדתית תל-אביב, שפרסמה מודעה בנושא – אך הפסיד. ערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי עדיין מחכה להכרעה.
"אינטרס ציבורי וחברתי משמעותי ומהותי"
ההליך המשפטי שפתח אזולאי נגד "יתד נאמן" ובני רבינוביץ כלל עיסוק ארוך ומדוקדק בתהליך הייצור של רצועות העור שבהן נעשה שימוש בתפילין. בפני בית-המשפט הוצגו חוות דעת מקצועיות וסוגים שונים של רצועות, תוך בחינת האופן שבו כל אחת מהן מתקלפת במגע עם כימיקלים שונים. הצדדים דנו בסוג העור שמותר להשתמש בו לצורך זה, בדרכי הפקתו ועיבודו, ובצורך בהשגחה, שבלעדיה הרצועות אינן כשרות.
בסופו של דבר, השופטת ברוורמן הגיעה למסקנה שממצאי התחקיר נאמנים למציאות. "ניתן לומר כי היה אמת בפרסום, בכללותו, הואיל ורצועות התפילין נמצאו לא כשרות. השתכנעתי כי התשתית העובדתית שעליה נסמכו הנתבעים בפרסומים היא תשתית מבוססת ואיתנה, ונעשו הבדיקות כנדרש", כתבה השופטת בפסק דינה. "אין בלבי הספק כי קיים אינטרס ציבורי וחברתי משמעותי ומהותי בחשיפת מידע בדבר רצועות התפילין, ומתקיים היסוד של עניין ציבורי בפרסום".
בני רבינוביץ (צילום מסך מתוך שידורי דמוקרטTV)
למרות הקביעות הנחרצות, השופטת נמנעה מלהורות לתובע לשלם עבור ההוצאות המשפטיות של הנתבעים. את הסיבה לכך תלתה בהימנעות של רבינוביץ ו"יתד נאמן" מפרסום תגובה מטעם אזולאי. רבינוביץ אמנם טען שהוא התקשר אל אזולאי כמה פעמים, ומשני מספרים שונים, אבל אזולאי לא ענה. לדעת השופטת ראוי היה להמשיך לנסות להשיגו.
לאחר פרסום הכתבה הראשונה שלח אזולאי ל"יתד נאמן" מכתב מעורך-דין שבו הכחיש את הטענות. לדברי השופטת, ראוי היה להזכיר את ההכחשה ואת עצם שליחת המכתב בכתבת ההמשך שפורסמה לאחר מכן. "הנתבעים כשלו בכך שלא פרסמו את תגובת התובע, ולמצער לא התייחסו בפרסום השני כי התקבלה פנייה מבא כוח התובע בעניין", כתבה בפסק הדין. "לא ניתנה הזדמנות סבירה והוגנת לתובע להגיב לפרסומים, ובכך לא מתקיים יסוד 'תום הלב', במובנו המשפטי", הוסיפה השופטת, אך הבהירה כי "אין יסוד ראייתי לטענה כי הנתבעים פעלו שלא 'בתום לב' במובנו הרגיל". לפיכך, קבעה, "הכתבות לא עמדו באמות המידה על מנת להקים את ההגנה של עיתונאות אחראית".
לנוכח הקביעה הזאת, ואף שהשופטת החליטה לדחות את התביעה, בחרה לא להטיל על אזולאי לשלם את ההוצאות המשפטיות של "יתד נאמן" ורבינוביץ. "לאור המסקנה, ואף שדין התביעה דחייה, היות ולא נעשתה פנייה לתובע על מנת לקבל את התייחסותו ותגובתו, תוך עמידה באמת המידה המחמירה של עיתונות אחראית, בית-המשפט סבור כי אין לעשות צו להוצאות לטובת הנתבעים, וזאת בהתחשב בסכום התביעה, ויש בכך מעין 'פיצוי' לתובע".
לסיכום, כתבה השופטת ברוורמן, "הנתבעים, בחשיפת המידע בדבר רצועות התפילין, הביאו אינטרס ציבורי וחברתי מהותי, ואכן נמצא כי מתקיים היסוד של עניין ציבורי בפרסום; עם זאת, לא עמדו במידה המחמירה של עיתונות אחראית ופעלו בעניין באופן פסול".
41202-07-15
* * *
לעיון בפסק הדין