בשבוע הראשון של חודש ינואר פרסם הקריקטוריסט הירדני עמאד חג’אג’ קריקטורה בעתון א-דוסתור שיוצא לאור בעמאן. בקריקטורה נראית נעל צבאית מבריקה שעליה כתוב USA כשהיא דורכת על משטח קרקע שעליו מוצב שלט ובו כתוב “האזור הערבי”. הנעל כולה מעוטרת בסימני נשיקות. רוצה לומר, העולם הערבי מנשק את רגליה של ארצות-הברית גם כשהיא רומסת את הערבים ובאה ללחום נגד עיראק. הקריקטורה פורסמה אחרי שפקחי האו”ם כבר החלו את פעולות הפיקוח בעיראק והחלה הספירה לקראת הגשת הדו”ח הראשון, שבועיים מאוחר יותר. עדיין לא היה ברור אז כיצד יתפתחו הדברים, אבל למנהיגי מדינות ערב הובהרה המציאות המדינית החדשה: ארה”ב, “ראש הצפע” כפי שהיא מכונה בעתון “אלקודס אלערבי” שיוצא לאור בלונדון, העמידה את שליטי מדינות ערב בפני דילמה: כיצד להתמודד עם הבעיה העיראקית - האם לנשק את רגליה של ארה”ב, כתיאור הקריקטורה של חג’אג’, או לבנות איזו “שורה ערבית מאוחדת” נגדה.
לעיתונות הערבית, מנגד, הדילמה היא כפולה: כיצד אפשר להגן על עמדת הממשלה ובה בעת להציג עמדה אינטלקטואלית עצמאית, והאם בכלל אפשר ליישב בין השתיים. יותר מכך, כל מערכת עיתונאית שאינה שייכת לאופוזיציה (במדינות שבהן יש עיתונות אופוזיציה) מתבקשת ליישר קו עם ממשלתה, שלא בהכרח רואה עין בעין עם ממשלות ערביות אחרות. כך, למשל, מצרים הרשמית פתרה לעצמה את הדילמה על-ידי הטלת אשמה ישירה על סדאם חוסיין, ועל-פי קו זה התיישרו העיתונים הממשלתיים. “מספיק עם האינפנטיליות הזאת של ההופעה מול מצלמות הטלוויזיה כשצחוק על פניו כשהוא מחזיק בידיו את הסיגר הקובני היקר ומלגלג על מה שארה”ב מתכננת לו ולמשטרו ולעמו”, כתב אבראהים סעדה, עורך “אח’באר אליום” המצרי על סדאם חוסיין. “אילו סכנת המכה הצבאית הצפויה תסתפק בסילוק משטרו של הדיקטטור הברברי והבלתי אנושי בבגדד, לא היינו חוששים ולא נקראים לדגל, להפך, אנו תומכים במכה הזאת... אולם המטרה האצילית הזאת לא תושג אלא אחרי שעיראק תיהרס”.
איור: עירית אדר
סוג הכתיבה הזה הוא בבואה נאמנה לתדריכים שמקבלים עורכי עיתונים פרו-ממשלתיים במצרים משר ההסברה המצרי, ספואת א-שריף. “צריך להפריד בין סדאם לבין עיראק”, מסביר סגן עורך עיתון מצרי. “יש לנו מטרה נקודתית ששמה סדאם חוסיין ויש לנו מטרה ערבית ששמה עיראק. אנחנו מתבקשים להגן על המטרה הערבית גם אם פירוש הדבר להקריב את המטרה הנקודתית”. זוהי הדרך שבה אפשר לעקוף את הביקורת על שיטת המשטר של סדאם חוסיין, בבחינת תפוח רקוב אחד אינו מעיד על הכלל. וכך, כאשר ממקדים את המתקפה התקשורתית נגד המנהיג, יוצאת השיטה נקייה.
הדברים מתבהרים יותר כאשר מתבוננים בעיתונות הלבנונית, החופשייה כמעט לגמרי מכל לחץ בין-ערבי. זאת להבדיל מהעיתונות המצרית שמתבקשת לנקוט עמדה ממלכתית, גישה שפירושה לייצג בכבוד את מצרים כמנהיגת העולם הערבי וכמי שמתיימרת לקבוע גם את קו ההסברה הערבי. לתקשורת בלבנון אין או כמעט שאין בעיות כאלה, בהיותה נתונה בידי בעלי הון פרטיים, חלקם פוליטיקאים, ומכאן שמחויבותם של עורכי העיתונים היא לבעליהם ולהשקפות עולמם אבל לא לאיזשהו “ענין ערבי” חובק עולם.
ולכן, קריאה במאמרי העיתון “א-נהאר”, שיוצא לאור בביירות, מציגה איפיון אחר של הבעיה העיראקית. הבעלים והעורך הראשי של העיתון, ג’ובראן תוויני, עיתונאי ותיק ואמיץ שכבר הראה את יכולתו מול המשטר הסורי כאשר ביקר בחריפות את הנוכחות הסורית על אדמת לבנון, פרסם במחצית חודש פברואר מאמר נוקב בשאלה העיראקית. “על אילו משטרים אנחנו בוכים”, היתה כותרת המאמר. המאמר כולו רווי לעג למנהיגי מדינות ערב אשר אינם מסוגלים לראות נכוחה ולהבין שהפלת משטר סדאם היא פתח למזרח תיכון טוב יותר. “האמת היא שהמלחמה תשפיע לא רק על עיראק אלא על כל מדינות העולם הערבי - מהמפרץ ועד לים. יהיה מי שיאמר שהמלחמה תביא לקץ העולם הערבי, אבל נכון יותר יהיה לומר שהיא תביא לקץ המשטרים הערביים הנוכחיים... הרשו לי לשאול שאלה כנה, גם אם פוגעת: האם קץ ההרכב הנוכחי (של המשטרים) היא לא פתיחה לדבר חדש? האם אין פירוש הדבר שינוי? והאם השינוי אינו יכול להיות חידוש והתפתחות לכיוון דבר טוב יותר... האם לא כל העמים הערביים סובלים מרוב המשטרים המושחתים, העושקים והרודנים?".
בלבנון אפשר לכתוב כך כי לבנון אינה חייבת דבר לעיראק ולא לסדאם חוסיין. העיתונות בלבנון איננה צריכה לשקול את מחיר הנפט שיגיע אליה מעיראק או את ההשפעה שתהיה להפלת סדאם על מספר העובדים הלבנוניים בעיראק. לעיתונות הזאת אין לאן להתגייס כי גם אין קו ממשלתי אחד ברור, וגם אם היה הרי שהעיתונות הלבנונית, שסבלה בשנה האחרונה מנחת ידה של הממשלה אשר סגרה שתי תחנות טלוויזיה, תשמח לחלוק עליו.
עיראק, מנקודת מבטה של רוב העיתונות בלבנון, היא סימפטום למתרחש במדינות ערב בכלל, ושינוי של משטר אחד אין בו כדי לרפא את מצבן של מדינות ערב. “הבה נקבע פגישה עם השינוי”, מוסיף תוויני, “בואו נישא תוכניות ודרכים כדי לבנות עולם ערבי חדש שאותו נשרטט אנחנו מתוך שאיפותינו וחלומותינו והאינטרסים שלנו ומתוך רצוננו”. כלומר לא מתוך תכתיב חיצוני, אמריקאי או אחר.
לפני כשבועיים פרסם חג’אג’ עוד קריקטורה בעיתון “א-דוסתור” הירדני. הפעם כבר נשמעה היטב הלמות קולות המלחמה. חיילים אמריקאים הלכו ומילאו את הקסרקטינים בכוויית ובקטר, ירדן הכינה אוהלים לקליטת אלפי פליטים והמלך עבדאללה אמר שרק נס יוכל להציל את האזור ממלחמה. הקריקטורה החדשה של חג’אג’ תיארה כבש כפות בדמות מפת עיראק, כשהוא מוכן להישחט לכבוד חג הקורבן. על סכין השחיטה רשם האמן את הכתובת USA ועל אבן המשחזת שמונחת לידו צויר מגן דוד. בתוך חודש הפכה ארה”ב של חג’אג’ ממעצמה שרומסת את הכבוד הערבי לשוחטת של כבשה ערבית תמימה, קורבן של הקואליציה האמריקאית-ציונית.
בעיתונות הירדנית אי-אפשר לכתוב בבוטות של סעדה המצרי או בכנות של תוויני הלבנוני. ירדן היא מדינה בעלת אינטרסים רחבי היקף בעיראק. מכוניותיה ניזונות מן הנפט העיראקי, שמגיע במחיר מופחת, ותעשיינים ירדנים מוכרים סחורות לעיראק בהיקף של חצי מיליארד דולר בשנה. מנגד, ירדן היא מדינה פרו-מערבית בעליל ולמלך עבדאללה קשרים איתנים בוושינגטון. כאלה הם גם קשריו עם אירופה שמתנגדת למלחמה ועם כוויית שמאוד רוצה בסילוקו של סדאם. למעשה, אחד ההישגים הגדולים של עבדאללה היה רכישת אמונה של כוויית בירדן אחרי שנים של חרם בשל עמדת אביו המנוח, המלך חוסיין, כלפי סדאם חוסיין. בתוך בליל הדילמות הירדניות נאלצת העיתונות הירדנית לפסוע בזהירות רבה כדי לא להרגיז שום צד.
וכך, כאשר נדרשים פובליציסטים ירדנים לכתיבה על המלחמה עם עיראק הם אינם כותבים נגד סדאם אלא בעד העם העיראקי, וכאשר צריך לבקר את ארה”ב הם עושים זאת בדרך עוקפת, על-ידי הטחת ביקורת על המשטרים הערביים. אלא שהביקורת הזו שונה מהביקורת המופיעה בעיתונות הלבנונית. כך, למשל, כתב באמצע פברואר ג’ורג’ חדאד ב”א-דוסתור”: “כמה מדינות ערביות מגינות על היגררותן אחרי התוקפנות האמריקאית בכך שהן מתארות אותה כגורל משמים שאין לבקש את השבתו לאחור אלא לקבלו באהדה ולצמצם את נזקיו... מדינות ערביות אלה מצאו את הפתרון ואת פסק ההלכה להצדקת עמדתן. הן מטילות על המנהיג העיראקי את האשמה לפריצת התוקפנות האמריקאית”. בגידתם של המשטרים הללו, לטעמו של חדאד, היא לא בעמיהם, בזכויות האדם או בעקרונות החופש, אלא בקו הערבי, באחדות. כותבים ירדנים אחרים, כמו סלטאן אלחטאב בעיתון “א-ראי”, מסתפקים בהצגת שבחיו של המלך עבדאללה אשר עשה מאמצים של הרגע האחרון כדי למנוע מלחמה, ואילו הקריקטוריסט אמג’ד רסמי צייר בראשית פברואר קריקטורה ברוח ירדנית טיפוסית: תנין עטוף כאפייה שבין שיניו הטורפות נעוצה עיראק ובידו הוא מחזיק צלוחית שאליה נאספות דמעותיו. אלה הן שוב מדינות ערב אשר מניחות לעיראק להיות לטרף ומזילות עליה את דמעות התנין שלהן.
מדוע במצרים אפשר לכתוב נגד סדאם חוסיין אבל לא לבקר משטרים ערביים, ומדוע בלבנון מותר לבקר את המשטרים הערביים כולם ואילו בירדן אפשר לכתוב נגדם רק כאשר הם פועלים נגד אחווה ערבית? מסתבר שוב שהתפיסה הרואה במזרח התיכון מקשה אחת אינה עומדת במבחן. מערכות הצנזורה הפנימית בכל אחת ממדינות ערב מעידה על השונות הפוליטית הפנימית והבין ערבית. “אין דעת קהל ערבית”, פוסק סופר מצרי, “יש דעת קהל מצרית, ירדנית, כווייתית ולבנונית. בדיוק כפי שאין הנהגה ערבית אחת או עמדה מדינית ערבית אחת. בדיוק כפי שאין אינטלקטואלים או עיתונאים ערבים אלא עיתונאים לאומיים, מקומיים”. עיתונאים “לאומיים” עושים קודם כל את מה שהאינטרסים הלאומיים דורשים מהם, פחות או יותר כפי שהמשטרים הלאומיים מגדירים אותם.
זירתם החופשית יחסית של עיתונאים ערבים מצויה, כרגיל, בעיתונות הבינלאומית. בעיתונים כמו “אלחיאת” ו”אלקודס אלערבי” שיוצאים לאור בלונדון. כאן אין הם נדרשים לפזול לעבר משטריהם כדי לקבל מהם הנחיות מדויקות, והם רשאים להפנות את דבריהם ישירות אל דעת הקהל. כך, למשל, יכול היה עבד-אלבארי עטואן, עורך העיתון “אלקודס אלערבי”, שמחזיק באופן עקבי בעמדה שתומכת בעיראק, לצאת בקריאה ישירה אל הציבור הערבי לצאת אל הרחובות ולהפגין בעד עיראק. “בלתי הגיוני שחצי מיליון בני-אדם יפגינו ברחובות לונדון, פריס ובריסל ואילו הרחוב הערבי שותק וחי חיים רגילים, כאילו נושאות המטוסים האמריקאיות מתכוננות לפלוש למדינה אחרת על כוכב אחר. על הרחוב הערבי לפעול ולומר את דברו, לא רק בעניין המלחמה אלא נגד שליטיו שנוטים אל התוקפנות האמריקאית”.
מאמר כזה בעיתונות ערבית מקומית (לא לבנונית) היה מעביר את כותבו באזיקים אל אולם בית-המשפט לענייני בטחון המדינה באשמת הסתה, פגיעה בסדר הציבורי, פגיעה במורל ועוד כמה סעיפים נכבדים. אלא שגם להתבטאויות כאלה יש מגבלה: יכולת השפעתם מצומצמת לגולים ערבים בחו”ל, למי שידו משגת לרכוש את העיתון או למי שיכול להתחבר אליו באינטרנט. ה”רחוב הערבי” בהמוניו לא יידע על הקריאה למרי של “אלקודס אלערבי”, העיתונים הערביים המקומיים לא יצטטו את העמדה הזאת, והקונסנזוס הערבי לא ייפגם.
צבי בראל הוא הפרשן לענייני המזרח התיכון של “הארץ”
גיליון 43, מרץ 2003