לפני כמה שנים התעורר בישראל דיון ציבורי על החוק שכונה "חוק המואזין", תיקון לחוק למניעת מפגעים שביקש להגביל את השימוש במערכת ההגברה של המואזין במסגדים בשעות הבוקר המוקדמות. נפגעי  הרעש תמכו, אבל האגודה לזכויות האזרח התנגדה בטענה שהחוק מכוון למעשה נגד האוכלוסייה המוסלמית. באופן אירוני, חוק המואזין נדחה לבסוף בשל התנגדות חברי כנסת חרדים, שבדיון בקואליציה ב-2018 חששו שהוא יאיים על צופרי השבת.

אם נדמה שבישראל סוגיית המואזינים רגישה במיוחד משום שהחקיקה פולשת לטריטוריה הבעייתית של חופש הדת, מתברר שגם במדינות עם רוב מוסלמי מובהק היא מעוררת מחלוקת לא־פשוטה. בכתבה במגזין האינטרנטי הלבנוני "דרג'" סוקרת מרסל נט'מי את קריאות המואזין בקהיר בתערובת של הומור ותסכול מההתנהלות הכאוטית של החקיקה בסוגיה.

הכותבת עצמה נאלצת להשכים מדי יום בשעה ארבע לפנות בוקר, לא משום שהחליטה שהדבר יתרום לאורח חייה, אלא בשל קולות צווחניים ולא מתואמים הקוראים לתפילה.

את הקקופוניה ניתן לתרגם למספרים. לפי נתוני משרד ההקדשים בקהיר, בבירה לבדה פועלים 6,234 מסגדים ובתי תפילה רשומים, מלבד אינספור בתי תפילה קטנים הפועלים בלי רישום רשמי. בתי תפילה קטנים, שמשרתים מאמינים מהסביבה הקרובה בלבד, אינם נזקקים לכאורה לרמקולים חזקים; אך בפועל הם פועלים לפי היגיון הפוך: כל מסגד, קטן ככל שיהיה, רוצה להישמע הכי חזק.

סובלים בשקט מהרעש

התוצאה מרגיזה רבים, בין שיודו בכך בפומבי ובין שלא. חברת הפרלמנט פרידה א־שובאשי עוררה מחלוקת ציבורית כאשר אמרה שקולות המואזין במצרים צווחניים, וכך גם השחקנית שירין רידא, שלדבריה "כאוס הרמקולים" נהפך למפגע ברחובות ומטריד גם תיירים. א־שובאשי נאלצה להתנצל ולהצהיר בפומבי כי היא אינה מתנגדת לקריאה לתפילה, אלא רק מעוניינת בפיקוח על עוצמת הקול. אזרחים פשוטים רבים, על אחת כמה וכמה אם אינם מוסלמים בעצמם, חוששים להתבטא בנושא ומעדיפים לסבול בשקט מהרעש מחשש להיתפס כמי שפוגעים בערכים דתיים.

החוקרת סחר אל־ג'עארה מזכירה שרמקול חשמלי הוא חידוש, ושהאסלאם הסתדר נפלא בלעדיו יותר מאלף שנים. מובן שהיא נצלבה בתקשורת על האמירה הזו

ניתן להעלות מגוון הסברים פסיכולוגיים לצורך האובססיבי של השייח'ים להתקין בראש מסגדיהם כמה שיותר רמקולים ולקרוא לתפילה חזק יותר מכל השאר. החוקרת סחר אל־ג'עארה, שכתבה על המרחב הציבורי במצרים, טוענת כי זר שיבקר ברחובות קהיר יחשוב שהשאלה מי משמיע הכי חזק את הקריאה לתפילה שלו ומתי היא הסוגיה היחידה שחשובה לאנשי העיר, והאנשים מוכנים להיאבק עליה נגד כל רשות אפשרית ולהילחם בכל מי שמציע פתרונות טכנולוגיים אפשריים למפגע. מנגד, היא מזכירה שגם רמקול חשמלי הוא חידוש, ושהאסלאם הסתדר נפלא בלעדיו במשך יותר מאלף שנים. מובן שגם היא נצלבה בתקשורת על אמירה זו.

ובכן, מדוע אין רגולציה שתציל את אזרחי קהיר מהקקופוניה? קשה למצוא תשובה לשאלה בסיסית זו.

עמרו שוכרי, ראש הרשות הכללית לניהול אסטרטגי במשרד ההקדשים המצרי, טוען שברבעון הראשון של השנה החולפת הצטרפו 426 מסגדים לתוכנית "מואזין מאוחד", והביאו מספר המסגדים המשתתפים בתוכנית ל־3,538. פרויקט זה, שהחל עוד בזמנו של שר ההקדשים הקודם חמדי זקזוק, נוסד כתגובה לתלונות של אזרחים על כך שהרעש הבוקע מהרמקולים שבמסגדים הוא בלתי נסבל וחורג מהרמה המותרת לרעש במרחב הציבורי.

האסלאם הסתדר אלף שנים בלי רמקולים חשמליים. מסגד חסן בקהיר בגלויה משנות העשרים (צילום: zaphad1, flickr, CC)

תוכנית "המואזין המאוחד" מבקשת לפתור את הבעיה באמצעות משדר מרכזי שיותקן באולפני רשות השידור המצרית וממנו יבקע קול המואזין. הקול יועבר בתקשורת אלחוטית למקלטים שיותקנו בכל מסגד. כך תישמע קריאת מואזין אחת, ולא ייווצר זיהום רעש מטריד. בכל מסגד ימונה מישהו על הפעלת המכשיר, והתדר יהיה מוצפן באופן כזה שלא יאפשר השתלטות עליו.

אף על פי כן, הפרויקט המבטיח נחל כישלונות טכניים בשלביו הניסיוניים, ואלה הובילו להפסקתו. הוא חודש רק לאחר ששר ההקדשים התחלף בשנת 2011. כך, אחרי שנים של ביורוקרטיה כאוטית, כמעט כמו קריאות המואזין הבלתי מתוזמנות, והתנגדויות מצד אנשי דת, החוק עדיין איננו מיושם באופן משביע רצון.

בעיה של עניים

אפשר שתלאות החוק הזה - העוסק בסוגיה שהיא לכאורה שולית, אבל גורמת מטרד יומיומי לרבים – משקפות שתי אמיתות מצערות על מצרים של ימינו. האחת היא הסחבת הביורוקרטית וההתנהלות המושחתת של השלטון, שמובילות בין השאר לקריסת השירותים החברתיים במדינה ולדיווחים כמעט יומיומיים על הצפות, תאונות רכבת קטלניות, התמוטטויות כבישים ובניינים ועוד.

אמת שנייה היא הפערים החברתיים האדירים, בקהיר בפרט, בין מי שחיים בשכונות יוקרה סגורות ונעולות על בריח, אחרים אשר נאלצים להתגורר בפחונים לא ראויים למגורי אדם בפתחן של השכונות האלה.

בעוד שבקהיר ובערי מצרים העליונה התושבים סובלים יומיום מקריאות המואזינים שהשתלטו על המרחב הציבורי, בערי תיירות כשרם א־שייח' וע'רדקה איש אינו מתלונן על דבר דומה

נט'מי מסכמת את המאמר בהבהרת הקשר בין הפערים החברתיים לקריאות המואזין. בעוד שבקהיר ובערי מצרים העליונה התושבים סובלים יומיום מקריאות המואזינים לתפילה, שהשתלטו לחלוטין על המרחב הציבורי ונשמעות בעוצמה ההולמת הכרזה על מצב חירום או פרוץ מלחמה - הרי בערי תיירות כגון שרם א־שייח', ע'רדקה וערי החוף הצפוני איש אינו מתלונן על דבר דומה.

הזכות לשקט ולרוגע במרחב הציבורי כנראה שמורה במצרים לתיירים זרים ולמי ששילמו במיטב כספם על נופש באתרים יוקרתיים, מקומות שבהם יש תקנות מחייבות באשר למרחק בין המסגדים, לאופן הבנייה ולהתחשבות בסביבה. על שאר האזרחים נגזר לחיות בקקופוניה.

נטע איפרגן היא מתרגמת וכותבת בצוות פרויקט אופק במכון ון ליר בירושלים.

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון-ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום