לקריאה בסיקור הפקקים בעיתון "דה מרקר" יש בזמן האחרון טעם של פעם. ולא במובן הטוב. עומסי התחבורה בישראל הם לא דבר חדש. לא היה עשור בלי כתבות על העומסים הבלתי נגמרים, על אובדן התוצר בגלל הפקקים ועל הפער בין הביקוש לתשתיות הנדרשות. דיברו על זה בשנות ה-60, דיברנו על זה בשנות ה-70, ונראה שמדברים על זה בלי סוף גם היום.
ההבנה שתוספת כבישים ומסלולים לא מעלימה את הפקקים כבר השתרשה בעולם לפני שני עשורים, ובשנים האחרונות חדרה גם ללב השיח בישראל. אם ממשלות העבר השקיעו מאות מיליוני שקלים במחלפים ובהרחבת כבישים, היום הן מתמקדות בהקמת מערכות להסעת המונים, באוטובוסים ובפתרונות אחרים שיאפשרו לתושבי הערים בישראל להשאיר את הרכב בבית או לפחות לוותר על הרכב השני.
גם יחסה של התקשורת לפקקים השתנה מקצה לקצה. אם פעם הסיקור התמקד בשיפור המהירות של הרכב הפרטי, כיום העיתונאים מבינים עקרונות כמו "ביקוש מושרה" (תוספת כבישים מובילה לתוספת מכוניות), ומתעניינים בשיפור המהירות של כלל המשתמשים בדרכים.
למעט בעיתון "דה-מרקר".
קריאה בכתבות שהתפרסמו ב"מרקר" בתקופה האחרונה מקנה תחושה שכתבי ועורכי העיתון מבלים את חייהם באוטו – בפקק, בחניה, בפרבר. הם אוהבים או שונאים את תל אביב (ואת ההייטקיסטים שהפכו אותה ליקרה מדי עבורם), ולא מפסיקים לתת במה למסכנותם של היוממים המגיעים לתל אביב ברכבם הפרטי.
הדוגמה הבולטת לתפיסת העולם הזאת של עורכי ה"מרקר" נמצאת במדור "כאן גרים בכיף?". במדור זה מתראיינים מדי סוף שבוע תושבות ותושבים ביישוב ישראלי, שמספרים על השכונה שהם גרים בה, על יתרונותיה וחסרונותיה.
סקירת המדורים שהופיעו בשלושת החודשים האחרונים מראה שוב ושוב כיצד הכותרות מדגישות תמיד את הפקקים, היעדר החניה או עליית מחירי הנדל"ן:
אנחנו גרים בבתים הכי מבוקשים בשכונה הכי טובה בישראל. קנינו כאן דירה בפחות ממיליון שקל"
הדירה שרכשנו תמורת 2.2 מיליון שקל - שווה היום 3.2 מיליון. השכונה הזו חדשה - ומבודדת"
כל מי שקנה כאן דירה - ירוויח מזה בעתיד. הנוף מדהים ואין פקקים"
השכונה שלנו היא כביש ללא מוצא. הפקקים כאן בלתי נסבלים"
הכותרות האלה נבחרות ע"י העורכים, אף על פי שבגוף הכתבות מודגשים לא פעם דברים אחרים: חשיבות הקהילה בשכונה; הנגישות (או היעדרה) למוקדי תעסוקה; היכולת (או היעדרה) להשתמש בתחבורה ציבורית. כאשר עורכי המדור חיים ברכבם, קשה לתת כותרות שמתמקדות בחיים עצמם או בחלופות לרכב הפרטי. מה גם שרבות מהשכונות שמופיעות במדור הן פרבריות.
ואם מדור יחיד אינו הוכחה חזקה מספיק, ב"מרקר" הגדילו והשיקו לאחרונה מדור המלווה נהגים התקועים בפקקים ברכבם הפרטי. "אחרי 50 דקות באוטו בפקקים, אני צריכה עוד חצי שעה להירגע בעבודה", קוננה כותרת הטור האחרון במדור.
סנאף-פקקים במדור חוויות הפקק ב"דה-מרקר", 26.12.2021 (צילום מסך)
הפקקים פה כדי להישאר. ככה זה כשרכב פרטי מכיל בממוצע 1.2 נוסעים, כשחלק ניכר ממקומות התעסוקה בישראל מרוכזים בערים הגדולות וכשמספר התושבים בישראל הולך ועולה. מנגד, מתן העדפה לתחבורה רבת קיבולת על חשבון מכוניות פרטיות, ביטול שטחי חניה לטובת אמצעי תחבורה אישיים כמו אופניים וקורקינטים, ותמחור נכון של חניה וכבישים, מייעלים את מערכת התחבורה ומאפשרים ליותר אנשים להגיע ליעדם, גם אם המהירות הממוצעת אינה עולה באופן משמעותי.
קשה להאמין שהידע הזה נסתר מכתבי ומעורכי העיתון. לכן קשה להשלים עם התמקדותם בבעיה שאין לה פתרון - פקקים של רכבים פרטיים - במקום בבעיה שיש לה פתרון - שיפור התחבורה הציבורית וקידום תכנון מוטה תחבורה ציבורית.
ואולי מקור הבעיה אינו בכתבים ובעורכים, אלא בקהל. "דה-מרקר" הוא עיתון רחב תפוצה שפונה לקוראים מהמעמד הבינוני והעליון, אותם אנשים שגרים בפרברים וסובלים בפקקים ברכבם הפרטי, ולכן הוא "מהדהד" את סבלם. אני לא יודע איזו אפשרות גרועה יותר: שהעורכים מעצבים תכנים וכותרות כאלה מתוך תפיסת עולם בעייתית, או שהם קולעים לטעמו של קהלם במקום לאתגר אותו ואת קובעי המדיניות לטפל בבעיות שאפשר לפתור.
ב"דה-מרקר" שכחו ש"מדור תחבורה" אינו מדור "רכב פרטי", ושהסיבה העיקרית שחמישים אנשים באוטובוס תקועים בפקק היא המכוניות הפרטיות
כך או כך, בעיתון שכחו ש"מדור תחבורה" אינו מדור "רכב פרטי", שחניה ציבורית אינה רכושם של בעלי הרכב הפרטי, ושהסיבה העיקרית לכך שחמישים אנשים באוטובוס תקועים בפקק היא המכוניות הפרטיות שמעכבות אותם, אם בנתיבים ללא העדפה לתחבורה ציבורית, ואם משום שסטו "רק לרגע" לנתיב ייעודי כזה.
פה המקום לגילוי נאות: כותב שורות אלה גר בפרברים של באר שבע אבל אינו מחזיק ברכב כבר מעל שנה וחצי. הוא מתנייד ברגל ובתחבורה ציבורית משולבת (אוטובוסים ורכבות), ואף על פי שהוא עובד חלק מהשבוע מהבית, הוא עובד בשאר הזמן במרכז הארץ ומגיע גם לחיפה ולצפון. מתוך התנסות אישית במערכת התחבורה הציבורית למדתי על בשרי את חסרונותיה: אני אמנם קם חצי שעה מוקדם יותר בבוקר וסובל מאיחורי האוטובוסים שלא נוסעים בנתיבי העדפה ותקועים בפקקים, אבל גם נהנה מהיתרונות, מגיע לתל אביב וצפונה ממנה רענן ומוכן ליום עבודה, בלי חצי שעת התאוששות מהסטרס של הפקקים.