ערן ורד, שהפסיד לאחרונה בתביעת דיבה שהגיש נגדו שוטר, הוא קודם כל פעיל חברתי. את ערן אני מכיר כעשרים שנה, וגם ייצגתי אותו בתיקים שקשורים בחופש הביטוי שלו. הפעם האחרונה היתה ב-2015, כשגוגל הסירה אתר של ורד מתוצאות החיפוש.

ערן הוא לא אדם שמתבטא בעדינות. התיאטרליות שבה הוא מציג עובדות היא חלק מאמנות השכנוע שלו. בשנת 2009, למשל, בדיונים על חוק המאגר הביומטרי, ערן הצליח לעצבן את ח"כ מאיר שטרית כשצילם את הישיבות וחשף מידע שהביך את יוזמי החוק. השפה הציורית המיוחדת היא אחת הסיבות שאני מחבב אותו. סרטו "חוק החומוס", בכיכובן של השרה תמר זנדברג, האקטיביסטית אור-לי ברלב ורבים נוספים, הוא מחאה סאטירית נגד האלימות המשטרתית, נגד ההתערבות של הפוליטיקה בחיי האדם הנורמטיבי והלא-מציק, וגם יצירה שמצחיקה את מי שאוהב את הז'אנר.

אבל לאורך השנים ערן גם הציב מראה בפני הממסד: מראה בפני אפי נוה, שהניבה לו פיצוי של 40 אלף שקל ממלון דן שמנע מערן להפגין בכנס לשכת עורכי הדין; מראה בפני המעגל הראשון של קרובי נתניהו; ועוד.

התביעה שהגיש נגדו השוטר אנדרי פלנוב, וההחלטה לחייב את ערן בפיצוי של 6,000 שקל (ועוד 3,000 שקל הוצאות משפט), הן רק דוגמה אחת, מעניינת, לשאלה כיצד בית משפט מסתכל על "אמת". באפריל 2020, ערן שיתף בפייסבוק סרטון שבו נראה פלנוב עוצר אדם באלימות, ותיאר את הסרטון בלשונו הציורית. ביום רביעי האחרון (8.12), שופטת בית משפט השלום בתל אביב קיבלה את טענותיו של פלנוב.

כדי להבין כמה קשה צריך לעבוד פעיל חברתי כדי להוכיח "אמת", מספיק לקרוא את פסק הדין ולנסות להבין מה קורה בו. עצרו הכול, וצפו בבקשה בארבע דקות המעצר שהביאו את ערן לכתוב את הפוסט שלו. הנה הסרטון שצילם ליעד אגמון והחל את הסיפור:

ואלה מצלמות הגוף של השוטרים שתיעדו:

ערן, כפי שהוא מצוטט בפסק הדין, שיתף את הסרטון וכתב את הפוסט הבא:

השוטר האלים אנדרי פלנוב שעצר היום באלימות קשה ושלף טייזר על אדם שלכאורה הפר סגר, המשיך באלימות קשה גם אחרי שאזק את העצור וזה שכב על הארץ, המשיך לקפל את ידו בכח רב ללא כל סיבה מלבד סדיזם טהור. בין פשעיו הנוספים: תקף את רפי רותם בזמן שהיה עצור והמשטרה הפחדנית שחררה את צילום מצלמת הגוף של השוטר האלים עד לרגע המעצר, שם הוא נחתך... מה יש לה להסתיר????????? עוד עבריין צעצוע אלים בשירות Israel Police - משטרת ישראל - ארגון הפשע הטוב ביותר בישראל".

כאן מתחיל בית המשפט בניתוח השאלה אם עומדת לערן הגנת "אמת הפרסום" (אמת דיברתי). שימו לב לרף הגבוה, וזיכרו: צפיתם בסרטון; ראיתם את הכוח שהופעל על אזרח שלא היווה סכנה.

מה בית המשפט קובע? שאין אמת בדברים של ורד כי מטרתו של פלנוב לא הייתה להתאכזר. במילים אחרות: יש אמת בשליפת הטייזר; יש אמת בהמשך האלימות אחרי האיזוק; אין אמת במילים "סדיזם טהור". לעזאזל הסרטון.

שתי מילים, "סדיזם טהור", הן שהפריעו לבית המשפט. לא האלימות שהוצגה, לא העובדה שכתבו על אדם שהוא המשיך להפעיל אלימות אחרי שאזק עצור, אלא "סדיזם טהור".

ובית המשפט ממשיך ברוח דומה. ערן כתב שבין "פשעיו הנוספים" של אותו שוטר  נמנית העובדה שהוא "תקף  את רפי רותם", פעיל חברתי מוכר. כדי להוכיח את הטענה, ורד הגיש תצהיר מטעם רותם; השוטר פלנוב בחר, מסיבותיו, שלא לחקור את רותם על התצהיר. לכאורה, בית המשפט מחויב לקבל את גרסתו של רותם. אבל זה לא מספיק: מבחינת בית המשפט, העובדה שרותם העיד על אלימות לא מצדיקה את השימוש בביטוי "פשעיו הנוספים".

גם כאן, מה שהפריע לבית המשפט לא היו העובדות: ברור שפלנוב לא רק הפעיל אלימות ואיים בטייזר על אדם שלא היווה סכנה, אלא גם תקף בעבר את רפי רותם. לבית המשפט מפריע הסגנון.

ובכן, בית המשפט מקנח ומסביר שלא מתפקידו לחנך את השוטר, אלא רק לתת לו פיצוי על הביטויים החמורים של ורד; ושהוא לא יכול לנהוג בשיפוטיות במקרה הזה. הנה ההסבר של השופטת:

יובהר ויודגש כי אין בדבריי כדי להקל ראש או להכשיר ולו במעט נקיטת אמצעים כוחניים כלפי אזרחים ללא הצדקה לכך, וכאמור אף אין מקומי לבחון תקינות התנהלותו של התובע או להביע עמדה לגבי עצם השימוש בכוח כלפי האזרח בנסיבות. במסגרת הליך זה, כל שעליי לבחון האם האמור בפרסום אמת. דהיינו האם תוכן הדברים ומשמעותם משקפים את המציאות. במקרה זה, לאור כל האמור לעיל, הפרסום אינו משקף את המציאות ועל כן מצאתי כי הנתבע לא הרים הנטל להוכיח הגנת אמת הפרסום. מעיון בכתב ההגנה עולה כי הנתבע ביסס את הגנתו כנגד התביעה על הגנת אמת הפרסום".

אלא שבית המשפט טועה. בעולם לשון הרע קיים המושג "פיצויי בוז". פיצויי בוז מאפשרים לתת פיצוי בסכום הנמוך ביותר לאדם שאמנם פגעו בו בניגוד לחוק, אך הפגיעה נבעה מהתנהגות שלו שאינה ראויה לתמיכה מבית המשפט. כך היה צריך לעשות במקרה של הזה.

בית המשפט בחר ההיפך: הוא בחר לפסוק נגד ורד על פשעים נגד הנימוס. לא על מה שוורד אמר, אלא על האופן שבו התבטא. אין בעיה לומר "השוטר תקף"; אין בעיה לומר "איים בטייזר"; וגם לא לתאר את התופעה הבעייתית של אלימות משטרתית.

אבל לומר "סדיזם"? זה לא מנומס, וזה שווה פיצוי בגובה של 6,000 שקל.

יהונתן קלינגר הוא עורך דין, היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות והמנהל של הקליניקה למאבק בתביעות השתקה בקריה האקדמית אונו