סוגיית אורך מהדורות החדשות בערוצים המסחריים נתונה בימים אלה במחלוקת בין הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ובין החברות רשת וקשת. זו מעוניינת בקיצור המהדורות, ואלה רוצות להותירן באורך של יותר משעה.

לא אדון כאן בשאלת הסמכות הרגולטורית של מועצת הרשות לעסוק ולהחליט בעניין, שהיא ללא ספק שאלה חשובה. גם לא אתייחס לשיקולים הכלכליים שבוודאי מנחים במידה רבה את העמדה של שתי חברות החדשות בנושא. אבל כמי שחקר במשך עשרות שנים את התכנים והקהלים של חדשות טלוויזיה בישראל ובעולם באמצעות מחקרים השוואתיים, אעלה כמה נקודות מזווית אחרת המשליכות על אורכן של המהדורות.

מאז הקמת הטלוויזיה הישראלית ב-1968 עברו שידורי החדשות גלגולים שונים. המבוגרים שבינינו זוכרים בוודאי את התופעה של "מדורת השבט", כשמרבית הציבור צפה מדי ערב ב"מבט לחדשות". בתחילה שידרה הטלוויזיה רק שעות אחדות ביום, והחדשות היו מוקד תשומת הלב כדי לשמוע וגם לראות מה קורה, בעיקר בארץ, וגם קצת בעולם. עם השנים נוספו למהדורת "מבט" שידורי החדשות בשני הערוצים המסחריים, כך שהיום, מדי ערב, משודרות באותו הזמן ממש חדשות טלוויזיה בשלושה ערוצים – בקשת 12, ברשת 13 ובתאגיד השידור.

עם השנים חלו גם שינויים רבים בשידורי החדשות בטלוויזיה. אורכן של המהדורות בערוצים 12 ו-13 עבר גלגולים – חצי שעה, שעה, שוב ירידה, שוב עלייה, ובשנים האחרונות התייצבות על שעה וחצי ברוטו, כולל לא מעט דקות של פרסומות. גם התכנים השתנו: מרצף של אייטמים קצרים יחסית לשילוב עם כתבות ארוכות, לעתים עד רבע שעה. לפעמים כתבות אלה מוצגות כסדרה שפרקיה משודרים לאורך השבוע, אך בדרך כלל ללא קשר הכרחי לאירועי היום. מבלי לדון כאן בשאלה הבסיסית "חדשות מהן?", אפשר לומר שרכיבים אלה במהדורה אינם ממש "חדשות".

השתנה גם פורמט המהדורות: ממגיש אחד (או שניים) לאולפן שבו יושבים סביב השולחן חמישה או שישה כתבים, מרואיינים ופרשנים, שלעתים קרובות מתווכחים וצועקים זה על זו בלי יכולת של הצופים להבין את הנאמר.

הטכנולוגיה של השידורים אף היא השתנתה. בעוד שבימים הראשונים שודרה כל המהדורה בשידור חי, כי לא ניתן היה להקליט בווידיאו (כתבות מצולמות צולמו בפילם), הרי שעם השנים הפיתוחים הדיגיטליים אפשרו הרבה "הוקוס פוקוס" על המסך: שילוב של מסכים מפוצלים, תמונות נעות, תמונות סטילס, טקסט כתוב, טקסט נגלל, סאונד, תמונה בתוך תמונה (כמו המתרגמ/ת לשפת הסימנים) ועוד.

בלילה קשה לעיכול

מאז הוקמה ב-1995 הוועדה הישראלית למדרוג, שההצטרפות אליה וולונטרית, הפך מושג הרייטינג לשם המשחק (למרות מגבלות בשיטת המדידה). על פי נתוני הרייטינג, חלה עם השנים ירידה בשיעור הצפייה המצטבר במהדורות המרכזיות של כל הערוצים, ולפי דיווחים עדכניים הגיעה הצפייה בחדשות לשפל.

מדוע זה קורה? יש לכך כמה הסברים אפשריים. ראשית, מן הסתם, לא כל הציבור מתעניין בחדשות בטלוויזיה, במיוחד כאשר ישנם תחליפים לצפייה בטלוויזיה, וכשריבוי הערוצים מאפשר לבחור בתכניות ובז'אנרים אחרים. שנית, עד תחילת המהדורות לקראת השעה שמונה בערב, חלק גדול מן הציבור כבר שבע מחדשות היום, אחרי שאולי צפה בתכניות האקטואליה הרבות בשעות אחר הצהריים, גלש באתרי החדשות באינטרנט וברשתות החברתיות, שמע חדשות ברדיו ועוד.

גורם נוסף, מוכר פחות לציבור הרחב, הוא הקושי הקוגניטיבי של הצופים להתמודד עם חדשות הטלוויזיה. דווקא על כך אפרט כאן.

קיימת ספרות מחקרית-אמפירית ענפה המצביעה על קשיים בקליטה, בזכירה, בהבנה ובשליפה של מידע חדשותי. האייטם הבודד, וקל וחומר המהדורה השלמה, יוצרים מערכת מורכבת ביותר של גירויים קוגניטיביים שלא קל להתמודד עמה. מי לא נתקל בתום צפייה במהדורת חדשות בקושי להיזכר על מה דובר בכלל?

שבירת הרצף הכרונולוגי, צילומי תקריב שמסיחים את הדעת, שידור חוזר ונשנה של אותו קטע, הצגה בו-זמנית של כותרות, טקסט, גרפיקה, אנימציה – כל אלה גורמים לעומס יתר של מידע

מהדורת חדשות מורכבת משורה ארוכה של אייטמים המתחלפים בקצב מהיר, בזה אחר זה, מבלי שיש די זמן לעכל אותם עד תום. מרבית הפריטים מכילים מידע מילולי ומידע חזותי שלא תמיד יש התאמה ביניהם, או שהמרכיב החזותי אינו רלבנטי בכלל. החדשות עוסקות בבליל נושאים – פוליטיקה, כלכלה, ספורט, תרבות ועוד – חלקם "קשים" וחלקם "רכים", חלקם טעונים רגשית ואחרים "יבשים" ומשעממים, חלקם עוסקים בענייני פנים וחלקם במדינות ובאזורים אחרים בעולם. בחדשות מוזכרים שמות אנשים, מקומות, מושגים, ארגונים, ראשי-תיבות, תהליכים וכדומה שלא נהירים לכל הצופים. לא כל צופה מעוניין מן הסתם בכל הנושאים. אבל שלא כמו בקריאת עיתון או בגלישה באתר חדשות באינטרנט, אין לצופה אפשרות לבחור במה לצפות ולהתעמק.

בערוץ החזותי, אלמנטים שונים בקומפוזיציה ובעריכה גורמים לקשיים: החיתוכים הרבים באייטם, לפעמים כל כמה שניות, כמעט בסגנון של קליפ MTV; שבירת הרצף הכרונולוגי האמיתי של השתלשלות האירוע; צילומי תקריב של פנים או תמונות זוועה המסיחים את הדעת מהדברים הנאמרים; טשטוש פניהן של דמויות, בעיקר בתחום הפשיעה, הגורם לצופים לנסות לפענח את זהותן בשעת הצפייה ומסיח את תשומת הלב מהנאמר; שידור חוזר ונשנה של אותו קטע וידיאו המקהה את תשומת הלב; והצגה בו-זמנית של כותרות, טקסט, גרפיקה, אנימציה – כל אלה גורמים לעומס יתר של מידע  (information overload).

עיבוד המידע בעייתי גם בערוץ המילולי: קצב הדיבור של המגישים והכתבים מהיר; אין זמן לעצור, לחשוב ולשקול את הדברים, כפי שניתן בעת קריאת עיתון; השמעת קטעי דיבור קצרצרים (sound bites), לעיתים של מלה או שתיים, פוגמת בקליטה; מִשלב השפה הגבוה והשימוש במטאפורות מקשה על חלק מהצופים; והשמעת חלק אחד בלבד מתשובת מרואיין בלי שנשמעת השאלה מפריעה לקליטת המידע. וכאמור, גם הוויכוחים הקולניים בין כתבים ופרשנים מרחיקים את הצופים.

איך כל זה קשור לאורך המהדורה? המידע שמועבר במהדורת חדשות הוא רב ודחוס מאוד, ואופן הצגת הדברים אינו מקל על הצופים, בלשון המעטה, להתמודד עם התכנים. ככל שמתארכת המהדורה כן גובר העומס, ולפיכך הקשב ויכולת הקליטה פוחתים עם הזמן. אפילו הפסקות הפרסומת הארוכות אינן נותנות מזור.

חריגים במערב

מה קורה בעולם הגדול? לפי מחקר שמתנהל בימים אלה, ושכותב שורות אלה שותף לו, מתוך 117 מהדורות מרכזיות המשודרות ב-51 מדינות מכל היבשות, 92 מהדורות (79%) נמשכות עד שעה (מתוכן, 31 אורכות 30 דקות ו-61 מהן שעה שלמה); 7 נמשכות 90 דקות (בצ'ילה, ביוון ובישראל); ואילו 18 מהדורות מתארכות עד שעתיים (בקולומביה, בארגנטינה, בוונצואלה, באורוגואי, באקוודור, בברזיל, ובפרגוואי (בכל המדינות האלה שבדרום אמריקה מוקדשות דקות רבות לספורט), וכן בהודו, באוסטרליה, באירלנד, ביוון, בטורקיה, ברואנדה ובטייוואן. במרבית מדינות המערב המהדורות קצרות משלנו, וישראל אפילו לא במקום טוב באמצע.

במשך שנים לימדתי קורס באוניברסיטה שעסק בזיקות שבין תוכן החדשות לתהליכים הקוגניטיביים בקרב הצופים. לקראת פגישת הסיום של הקורס נהגתי להזמין איש או אשת חדשות בכירים לדון עמם בסוגיה זו. בכל פעם התחוור גם לאורח/ת וגם לסטודנטים שאישים אלה אינם מודעים כלל לקשיים שעשויים להיות לצופים בהתמודדות עם החדשות. האמת היא שגם הצופים בדרך כלל אינם מודעים לכך. רק כשמשוחחים איתם על הנושא, רבים אומרים בהפתעה "וואו, לא חשבתי על זה אף פעם, אבל זה נכון!".

בין שמהדורות החדשות יישארו באורך של שעה וחצי, ובין שיוחלט לקצרן, בהסכמה או בכפייה, כדאי לשקול שיפורים בהצגת החדשות שיסייעו לצופים להתמודד איתן. פרק זמן של 90 דקות הוא כאורכו של סרט קולנוע ממוצע, אבל המידע המוצג בחדשות מורכב, מגוון, ולעתים קרובות מתייחס למחלוקות שמעלות אמוציות חזקות בקרב הצופים.

לדעתי, ראוי לשקול קיצור של המהדורות או לפחות שינוי במתכונתן: אחת האפשרויות היא לפתוח בחלק א' שיכלול רק חדשות "נטו", ואת הכתבות האחרות שאינן מענייני דיומא לרכז בחלק ב'. אינני נאיבי שהדברים ישתנו מחר, אבל טוב יעשו עורכי החדשות אם ינקטו צעדים כלשהם שיקלו במידת מה על קהל צופיהם.

עקיבא כהן הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, והיה מייסד החוג