עיתונאי שהולך למופע קסמים אינו אמור לדווח לציבור בסיומו כי יש איש שמסוגל לנסר אשה לשניים ולהוציא אותה בחיים. קל וחומר לא אחרי שהוא הולך להופעה של נתניהו. אבל זה מה שעשה ביום חמישי האחרון גדעון לוי, אחד הפובליציסטים החשובים והבולטים של "הארץ", אחרי בילוי במסיבת רעים עם הזוג נתניהו. איך אפשר להסביר זאת?

אם אתם מאלה שהצורך להרשים ולהזרים גולשים לאתר העיתון הוא בעיניכם הסבר מספק לתעלומה, אומר מיד: אני מסכים איתכם במידה לא מבוטלת. מן הסתם סבור לוי שעליו להפתיע ללא הרף, כי אחרת, במה מותר הפובליציסט מקוראיו? הדרך הבטוחה והקלה להפתיע היא באמירות לא אינטואיטיביות מבחינה מוסרית. למשל, להגיד על נתניהו, איש שמידותיו הרעות הן שם דבר, שהוא מרשים, מקסים וכדומה. אמירות כאלה הן קליקבייטס, הן מביאות טראפיק, ולעיתונאים יש בהן צורך נואש.

אבל איך גדעון לוי, המחויב למאבק בכיבוש, חי עם עצמו בשלום אחרי שהוא כותב דברים כאלה? טראפיק לא יסביר זאת. הסבר שני נעוץ בכך שתפקיד העיתונאי לוי הוא לומר אמת לציבור גם כשהיא אינה נעימה. והאמת, לכאורה, היא שנתניהו הוא אדם מקסים במפגשים מצומצמים יותר. האין זו האמת?

לא בהכרח. לכל הפחות לא "מקסים" במובן המקובל של המלה, אלא רק במובן של שקר המתחזה לאמת. הרי מדובר במאחז עיניים ידוע. אדם מפוכח, מנוסה ואחראי, לא כל שכן עיתונאי, אמור לדעת שנתניהו הוא קודם כל ובראש ובראשונה שחקן מקצועי מאוד, תמיד. זה אומר שהוא משחק בין השאר מול לוי.

האין זו אמת שנתניהו אדם מקסים במפגשים מצומצמים? רק במובן של שקר המתחזה לאמת. ואדם מפוכח, לא כל שכן עיתונאי, אמור לדעת שנתניהו הוא שחקן מקצועי

אז "להגיד אמת לכוח" – כשבתפקיד הכוח נמצא הפעם הקונפורמיזם "רק לא ביבי" שמקיף את לוי – לא מסביר את החידה. כי הטענה "נתניהו מקסים" היא לא אמת. לא האמת החשובה. והצגתה והעמדתה במרכזו של טור היא דבר מטעה למדי.

הסבר אפשרי שלישי הוא שלוי כועס על "השמאל". למה כועס גדעון? כי הציבור "השמאלי" שונא את נתניהו יותר מאשר את הכיבוש. והכיבוש זה הדבר שיש לשנוא, כמו שחווה ואדם צריכים לאהוב את אלוהים ורק אחר-כך את הדעת ואחד את השני. זה הסבר סביר, אבל הוא לא לוקח בחשבון שאם לוי מחויב להפסקת הכיבוש, לא זו הדרך שבה הוא יקרב את סופו. מה עוד שלוי אינו טיפש; הוא מבין שבפרסום טורים כאלה הוא מרחיק קוראים, ואולי מקרב את נתניהו, האיש שלא יביא לסוף הכיבוש.

מעבר לכך, הביקורת על "השמאל" שלפיה הוא ממוקד בנתניהו במקום להציג חלופה אמנם נכונה, אבל מוכרת היטב. היא אינה חייבת להיות דו-משמעית, ואינה חייבת לפרגן לנתניהו. כדי להגיד ש"השמאל" בישראל פתטי, אפשר פשוט להגיד זאת. לשם כך לא צריך לשבח את מנהיג מחנה הימין, ואין בכך שום תבונה פוליטית.

הסבר רביעי לטור המשבח הוא שלוי מעריך את מתינותו של נתניהו. נכון, לוי הוא הראשון שיודה כי נתניהו פוגע בלאומיות הפלסטינית; הוא המרסק הגדול של הלאומיות הזאת. אבל לשיטתו של לוי, כמו לשיטת מנסור עבאס, אין הבדל בין הימין לבין "השמאל", ונתניהו פחות אלים מקודמיו. נתניהו לא מיהר לצאת למבצעים צבאיים, ולא שלח את בנינו להיהרג במלחמות מטופשות, בשונה מאולמרט או שרון. הוא גם לא בנה בטירוף בשטחים. אז למה לא לפרגן למלך הפילוסוף נתניהו?

בנימין נתניהו, כראש ממשלה, מצהיר שיספח את בקעת הירדן. ספטמבר 2019 (צילום: הדס פרוש)

גם ההסבר הזה סביר, אבל אפשר פשוט לדבר בשבחה של מתינות ואי-אלימות. לא חסרים שמאלנים שמרוצים מכך שנתניהו היה פחות אלים מקודמיו, ואפילו מפרגנים לו על כך, אבל לא מעבר לזאת. אין סיבה ואין הצדקה לבלבל את הקוראים בדיבורים על קסמו האישי של נתניהו, ולהתעלם, כמו שעושה לוי, מהגורמים לכך שחלק מהציבור מתעב את האיש תיעוב עמוק ויסודי.

כל בר-דעת, ובכלל זה לוי, מבין שהקסם שנתניהו משרה על מי שנמצא במחיצתו באותו חדר הוא מסוג הדברים שחייבים להתגבר עליהם, והוא ודאי לא העיקר בהערכת מנהיגות ואדם פוליטי. לא רק כי האדם הזה נוכל, אלא כי מדובר בפוליטיקאי שמתעב את ישראל.

כן, כן, מתעב אותה. לא את הרעיון הציוני – אותו הוא דווקא אוהב מאוד – אלא את מה שקרה כאן בערך מאז העלייה השנייה ועד שהוא הגיע לשלטון, בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1996. אדם שחשב וחושב שהכלכלה פה היתה בולשביקית, שמדיניות החוץ ליברלית ותמימה, שראשי הממשלות משועבדים לנשיאים אמריקאים ציניים, שהעיתונות מגויסת, שהאקדמיה קרתנית ושגורמי אכיפת החוק הם רודפי פרסום וקידום.

לכן נתניהו פעל בשיטתיות, מאז שנבחר לתפקיד ראש הממשלה לפני יותר מרבע מאה, להפוך פה את הכל: להדיח יועץ משפטי במשרד ראש הממשלה, להדיח את נציב שירות המדינה, לדאוג שהיועץ המשפטי לממשלה ילך הביתה, לא לגנות את ההפגנות נגד בית-המשפט העליון, וזה עוד לפני – הרבה לפני – פרשות האלפים שלו. זה הכל בקדנציה הראשונה שלו, שהסתיימה ב-1999.

לוי הוא לא אידיוט שימושי בלי פפיון, אלא מקדם סדר יום מהפכני – כמו נתניהו. הטור המשבח הוא חוליה בשרשרת. העיקר להרוס, ייצא מה שייצא

בגלל התיעוב העמוק שלו, הכשרונות שלו והקואליציה שארגן סביבו, נתניהו הוא אולי המנהיג המסוכן ביותר שקם לעם היהודי בעידן המודרני, ועל זה צריך לדבר, לא על הקסם.

אז מה קורה עם גדעון לוי? ובכן, נדמה לי שלוי כתב בזכות נתניהו, בין השאר, כי הם שני אידיאולוגים שבאידיאולוגיה שלהם יש חפיפה לא מעטה, וחפיפה חשובה. גם לוי, מטעמים אחרים מאלה של נתניהו – הכיבוש, הסלידה מהציונות וכדומה – לא אוהב את מדינת ישראל. לכן העובדה שנתניהו הוא האויב מספר אחת של מדינת ישראל אינה מטרידה אותו. אולי אפילו להפך. לכן לוי הוא לא אידיוט שימושי בלי פפיון אלא, בדומה לראש הממשלה לשעבר, מקדם סדר יום מהפכני. והטור המשבח הוא חוליה בשרשרת. העיקר להרוס, ייצא מה שייצא.

אני מצטער שהעיתון שהיה פעם חשוב כל-כך מלא בכותבים שקרובים בתפיסותיהם ובעמדותיהם ללוי. מדינת ישראל צריכה עיתון לאנשים חושבים, עיתון שמי שכותב בו הוא לא רק מוכשר וביקורתי. אנחנו צריכים שמאל בישראל, וזה לא ילך אם השמאל הזה לא יורכב מאנשים שמשלבים בביקורת על הכיבוש, על אפליית הערבים ועל הכלכלה הדורסנית גם אהבה של ממש למקום הזה – לא רק למה שהוא צריך להיות, אלא גם למה שהינו כעת, על כיעורו המוסרי ופגמיו הרבים.