גיליון אוקטובר של מגזין TheMarker עוסק בהתנגשות בין משבר האקלים הגלובלי ובין אתגרי הסביבה המקומיים, או כפי שהגדיר זאת בטורו עורך המוסף איתן אבריאל, ב"שאלת הגם-וגם": האם אפשר להתמודד עם המשבר העולמי ובו בזמן עם האתגרים הלאומיים?
התשובה של אבריאל היא לא (!), והוא מנמק: לפוליטיקאים אין קשב להתעמק ולהתעסק בכמה נושאים בו זמנית; פליטות גזי החממה בישראל נמוכות מאוד והשפעתן על השינויים הגלובליים זניחה, בעוד שזיהום האוויר הורג מאות אנשים בכל שנה; ומלבד זה, אבריאל אפילו טוען, אם נדרוש מפוליטיקאים יעדים רחוקים ומופשטים רק נאפשר להם להסתתר מאחורי הצהרות כמעט ריקות מתוכן במקום לקבוע יעדים מדידים ולהציג קבלות.
אבריאל קובע אפוא שצריך להציב סדר עדיפויות ברור, ובין השורות ממליץ לצעירים המקומיים לדבר על הכאן והעכשיו. אם יענו לו אותם צעירים, או פעילי סביבה ואקלים, שאפשר גם וגם, לאבריאל יש תשובה נחרצת: אי-אפשר. אין מספיק תקציב ואין מיקוד פוליטי.
השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג, 15.6.2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
סוגיית הגם-וגם עולה רבות לאחרונה בקשר למאבקי סביבה ואקלים. האם המיקוד צריך להיות באקלים וביעדים שאפתניים להפחתת הפליטות של גזי חממה (יעדים שממשלת ישראל לא הציגה), או שמוטב להתרכז בזיהום האוויר מתחבורה, מתעשייה ומהטמנה ושריפה של פסולת.
אבל פה קבור הכלב. בניגוד לטענה של אבריאל, שני היעדים לא רק שאינם מפריעים זה לזה אלא אפילו משתלבים זה בזה. אפשר לדרוש ללא היסוס גם-וגם. אפשר לקבוע יעדים ברורים ומדידים כדי להשיג את שתי המטרות בו זמנית, להפחית את זיהום האוויר עם התחלואה והתמותה שהוא גורם, וגם לצמצם את פליטות גזי החממה.
הצעדים ידועים: יש להפחית את השימוש בדלקים מאובנים, לרבות גז מחצבים, ובמקומם לעבור לאנרגיות מתחדשות ולנקוט התייעלות אנרגטית. שני המהלכים האלה יפחיתו את פליטת המזהמים למיניהם (חלקיקים, תחמוצות חנקן וגופרית, חומרים אורגניים נדיפים ועוד) ואת הפליטה של פחמן דו-חמצני ומתאן, גז חממה אגרסיבי והמרכיב העיקרי בגז מחצבים.
יש לקדם תחבורה ציבורית וחשמלית, דבר שיפחית את פליטות מזהמי האוויר במרכזי הערים ואת זיהום הרעש, וגם יקטין את השטחים הפתוחים הדרושים לסלילת כבישים ומחלפים.
יש לעבור לניהול מושכל של פסולת, שיביא להפחתה ניכרת בהשלכה, בשריפה ובהטמנה של פסולת פיראטית, יגביר את ההפחתה במקור והמחזור, ובכך יצמצם גם את הפחתת הפליטות של מזהמי אוויר משריפה ומהטמנה של פסולת, ואת פליטות המתאן שנובעות מעיכול אנארובי של פסולת.
ועידת האקלים בפריז, 2015 (צילום: Arnaud Bouissou - MEDDE / cc-zero)
אחרי שנים ארוכות של מאבקים, ממשלת ישראל אישרה לאחרונה תוכנית לכלכלה דלת פחמן. התוכנית כוללת יעדים ברורים בכל אחד מהמגזרים הללו: עדכון היעד הלאומי להפחתת פליטת גזי חממה לשנת 2030, כך שהפליטה השנתית ב-2030 תהיה נמוכה ב-27% לפחות מזו שנמדדה ב-2015, וקביעת יעד לאומי של הפחתת הפליטות האלה ב-85% עד 2050; הפחתת פליטות גזי חממה שמקורן בתחום הפסולת המוצקה ב-47% עד 2030 וב-92% עד 2050, ביחס לפליטות שנמדדו ב-2015; צמצום כמות הפסולת העירונית המוטמנת ב-71% עד 2030, ביחס לכמות שהוטמנה ב-2018; הפחתת פליטות גזי חממה שמקורן בייצור החשמל ב-30% עד 2030 וב-85% עד 2050, ביחס לפליטות שנמדדו ב-2015; הפחתת פליטות גזי חממה מסקטור התעשייה ב-30% עד 2030, ביחס לפליטות ב-2015; בלימת הגידול בפליטות גזי חממה שמקורן בתחבורה עד לשנת 2030, כך שהגידול לא יעלה על 3.3% ביחס לכמות שנמדדה ב-2015.
אפשר להתווכח אם היעדים שאפתניים מספיק ולהצביע על חוסרים ופערים. לדוגמה, לא נקבע יעד להיקף האנרגיות המתחדשות בייצור החשמל בישראל בשנת 2050. אבל אין חולק שעד היום ממשלות ישראל לדורותיהן הכריזו על יעדים שונים בתחום ולא עמדו בהם.
צודק אבריאל כשהוא אומר ש"שרי הממשלה רוצים הרי להיות 'שגרירי אקלים' ולהצטלם בכנסים בינלאומיים" ו"לא רוצים להיות 'שרי הזבל והעשן', שמטפלים בפסולת, בתחבורה ובשריפות המזהמות שמתרחשות מדי יום בצד הפלסטיני של הקו הירוק".
אבל מי שעושים שטיקים וטריקים, מי שבמקום לקבוע יעדים ולפעול להשגתם ממשיכים להבטיח הבטחות ולא לקיים, מי שממחזרים הצהרות ורבים זה עם זה באופן שמונע הפחתה גם בזיהום האוויר וגם בפליטה של גזי חממה, הם השרים – לא פעילי האקלים הצעירים. הפעילים הצעירים אולי נאיביים כשהם מבקשים עתיד חדש וצדק אקלימי, אבל הם ללא ספק מבינים שמשבר האקלים כבר כאן ועכשיו, ודואגים לעתיד הלא פשוט שאנחנו ואותם השרים נשאיר להם.