שלי יחימוביץ' יודעת לעבוד. את זה אי־אפשר לקחת ממנה. נבונה, חריפת שכל, רהוטה, ויודעת איך צריך לעשות מה. במשך שנים היא קידמה נושאים קרובים ללבה, ובמידה שאדם אחד מסוגל לתרום לשינוי תודעה, היא בהחלט עשתה זאת. העמדות שלה תמיד בלטו בנוף, תמיד היו חריגות, מעוררות עניין, אך לעולם היה הסיפור "שלי ומלחמתה באלימות נגד נשים/ במלחמת לבנון/ בעושק האשה העובדת/ בהפרטה הפרועה" וכך הלאה וכך הלאה. לאו דווקא המאבק עצמו, אלא בולטותה של שלי בו היתה הסיפור, וזו תרמה, בלי ספק, גם לקידומו של הרעיון שעל הפרק. אלה הישגים תקשורתיים ותודעתיים לא מבוטלים.

צילום: איל טואג

עכשיו, אחרי שנים ארוכות של נסיונות להשפיע על מהלך האירועים במדינה בכוח לשונה, היא החליטה להפסיק לשבת ביציע ולהצטרף לעשייה. אולי גם היא חשה, כמו לא מעטים, שבולטוּת בתקשורת אין פירושה בהכרח יכולת לשנות באמת. רעש והמולה לפעמים מזיזים משהו, בעיקר בשוליים, אבל בדרך־כלל, בעוד הרעש וההמולה בעיצומם, מישהו אחר עושה מעשה. כפי שהיא עצמה הגדירה זאת, "במקום לעשות 'גילוי דעת' חריף נגד צעד זה או אחר שהתקבל בוועדת הכספים, למה שאני לא אשב שם ואטרפד אותו?". קשה להחליט אם זו אמירה שיש בה תמימות, או תחושת כוח לא ממש פרופורציונלית. האם שלי יחימוביץ', שבילתה לילות כימים במסדרונות הכנסת, אינה יודעת מה כוחו של חבר ועדת כספים לטרפד מדיניות או לעצב אותה? היא נכנסת לזירה שונה, וככל שאפשר ללמוד מן האינטליגנציה ומן השאפתנות שלה, טובים הסיכויים שתלמד אותה ואת כלליה במהירות, מה גם שהיא מכירה אותה היטב מן הצד, מקרוב, יותר מרבים אחרים שמתדפקים כבר שנים על שערי המשכן. בפוליטיקה האישית כל־כך שלנו, שבה הכל מסתובב סביב צרכיו של הפוליטיקאי ומה טוב עבורו, כוכב תקשורת יכול להרגיש בנוח.

צריך לומר, הכניסה שלה לזירה חלקה ונטולת קשיים. היא לא נאלצת לכתת רגליה ליותר מדי כינוסים נידחים. די לה בכמה הופעות מאתגרות וברוח הגבית העזה של המנהיג והתקשורת, לטוב ולרע, והבולטות הזאת משרתת אותה היטב. גם עימות חריף עם לונדון וקירשנבאום, שתוקפים אותה על מגבלות ידיעותיה בכלכלה, לא בהכרח מזיק לה. ואם היא תלמד לענות, ולא רק לשאול, הפוליטיקה רק תצא נשכרת מהצטרפותה אליה. אין שם הרבה אנשים ברמתה.

אלא שכאשר האישיות היא המסר, מי כמו שלי יחימוביץ' יודע שגם הדרך היא המסר, ואופן ההתנהלות משדר יותר מהרבה מלים נכונות ומתחכמות. וגם אוהדיה הרבים, ואני בתוכם, מתקשים לבלוע את אופן המעבר שלה בין שני צדי המתרס. ברכה אישית לפוליטיקאי מנצח, ומיד אחריה ראיון מפרגן איתו, ולאחר ימים אחדים ההכרזה כי בעצם כבר שנים ארוכות היא מאמינה בו ובדרכו ובערכיו, ולכן ברגע זה הרי היא מצטרפת אליו, ואחר־כך מתפרסם שבעצם היא התפקדה למפלגתו כבר ימים אחדים קודם לכן – זה קיצור דרך ראוי לגינוי. מי שאוהבים להטיף לאחרים ליטול לעצמם תקופת צינון בדרך לפוליטיקה, חייבים להחיל אותה על עצמם. שלי יחימוביץ' עצמה מודעת לקושי ואומרת, שבמצב עניינים תקין זה לא היה קורה, אבל לא היתה לה ברירה. ובכל זאת, תמיד יש ברירה, ותמיד אפשר להתנהל אחרת, כי בכך היא רק חיזקה את הדימוי של התקשורת המשוחדת, המוטה.

התשואות שלהן זכתה שלי יחימוביץ' מצד לא מעטים מהעמיתים והעמיתות היו כנות. את המחמאות על עבודתה, על ה"אג'נדה" ועל המסירות והמקצועיות היא יכולה לקחת איתה בדרכה לעולם החדש ולתלות במסגרת בחדרה שבכנסת, אם וכאשר. גם ההתקפות של לא מעטים, שיצאו חוצץ נגדה ודיברו בגנות האג'נדה והמחויבות האידיאולוגית ובזכות הצורך של אנשי תקשורת להקפיד על ניטרליות, היו צפויות. אגב, בין התוקפים את שלי על הבעת עמדות פוליטיות בפומבי היו כאלה שאינם נמנעים מכך בעצמם, גם אם הם לא עושים זאת במקום עבודתם הציבורי, אלא מרחיקים לשם כך ומוצאים בימות תקשורתיות אחרות. דברים רבים נאמרו ונכתבו על כך בשבועות האחרונים, וככל שמערכת הבחירות צוברת תאוצה, הם ראויים יותר לעיון. אולי לא מיותר לחזור ולומר דברים שנכתבו כאן לא אחת: אין אדם שאין לו אג'נדה. ואם יש כזה, הוא מעורר חשד. אין אדם שחי בארץ הזאת ואין לו דעה על התהליך המדיני ועל הפערים בחברה. השאלה היחידה כשמדובר באנשי תקשורת היא, עד כמה הם נותנים לעמדות אלה להכתיב את התנהלותם מול אלה שמחזיקים בדעות הפוכות מהם. לא ניטרליוּת היא המבחן, אלא הגינות. ושקיפות. ואלה הן מצרך נדיר מאוד במקומותינו, ובחודשים הקרובים יהיו נדירות יותר ויותר.

בתחילה היתה הבטחה גדולה. הבטחה למערכת בחירות מעניינת, אחרת מכל מה שידענו עד היום, עם עמדות מגובשות ומקוטבות ושיח אחר, חברתי. אפילו הביטוי "חברתי" לבש אופי שונה, מרענן, תהיה משמעותו אשר תהיה. פריצתו המדהימה של עמיר פרץ, כנגד כל הסיכויים, החזאים והפרשנים המרוצים כל־כך מעצמם, שידעו לספר בחיוך יודע־כל שהפעם הזאת הבחירות הפנימיות בעבודה יהיו חוויה מתקנת לשמעון פרס – חוללה טלטלה גדולה בנוף. טלטלה מבורכת אחרי שנים ארוכות של קיפאון משמים. הטלטלה אכן דבקה גם במדווחים, שדיברו בעיניים נוצצות ובלשון של סופרלטיבים על העידן החדש. פרס חזר לתפקידו הישן־נושן, ופרץ נעשה לכוכב חדש. גם אשתו וילדיו נכנסו בלי קושי לתפקידיהם. אפילו הפרשנים הכלכליים שינו לכמה ימים את טעמם ואת שפתם, ושכחו לרגע את הגידופים המוכרים כל־כך כלפי כל מי שמעז לדבר "חברתית". שלא לדבר על הפוליטיקאים, ששמעו, קראו, ראו והטמיעו.

אבל החידוש לא האריך ימים. גילדת הפוליטיקאים התעוררה ונזעקה להגן על האינטרסים שלה, ומצאה בתקשורת כר בשל ופורה. כי לא רק הפוליטיקאים לא יודעים איך לאכול את התופעה החדשה הזאת, גם הכתבים והפרשנים, שכועסים על כשלונם בצפיית התהליכים במפלגת העבודה, ומי הוא חושב שהוא בכלל, עמיר פרץ. עכשיו הם תובעים ממנו את המחיר, והוא מתעקש לא לדלג על אף טעות ותקלה ומרוויח ביושר את החרפות שמוטחות בו. הוא בחברה טובה. גם הליכוד הוא טרף קל מאוד לכל פרח עיתונאים שלומד להשחיז את עטו ואת לשונו. אחרי שנים רבות של יחסי מיאוס וחנופה לסירוגין עם חברי מרכז הליכוד, עכשיו אפשר להסתער עליהם בלא לחשוש.

מול הבלגנים, התככים, הגורמים האנונימיים, הלכלוכים ומה לא, יש גוף אחד שעליו מדברים רק בסופרלטיבים, ואם יש ביקורת, היא מוצנעת ונאמרת בחיוך. מפלגתו של ראש הממשלה, קדימה, היא חביבת התקשורת של 2005/6. כולם מתחרים בהבעות התפעלות מהתעוזה, מההתנהלות, ובעיקר, כמובן, מההצלחה. כי אין משהו שהתקשורת אוהבת יותר מהצלחה. אלא שאפשר גם אפשר לספר בעזרת אותן עובדות ממש סיפור אחר לחלוטין: על מפלגה מפחידה למדי, שאיש לא יודע מה היא רוצה ולאן היא הולכת, חוץ מהנאמנות המוחלטת למנהיג  שיודע הכל ואפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות. ואם הוא כושל לרגע, כשל מוחי קל, מי אנחנו שנעז להרהר במגוון התוצאות הלא סימפטיות העלולות להיות לאירוע הזעיר הזה. לא נעים. בכל פעם שהמשפט האחיד "ראש הממשלה מרגיש נפלא, נפלא, נפלא" חזר, צץ הביטוי האנגלי על הגברת ש"מוחה יותר מדי". וכך יצא, שגם האירוע הבריאותי הפך לעוד הוכחה לחוסנו העל־אנושי של המנהיג האחד והיחיד.

רבים מחברי המפלגה הזו גאים בכך שאין להם מושג מה המצע שלה, מה העמדות שלה, ועיקר קסמה בכך שהיא מאפשרת כניסה לפוליטיקה בלי החיכוך המיוזע והמגעיל עם השטח. אפילו נסיבות הצטרפותם הדוחה של שאול מופז, צחי הנגבי או רונית תירוש למפלגה הזאת תוארו כהוכחות לפגמים באישיותם של המצטרפים, ולא ככשל מרכזי מאוד במפלגה שקלטה אותם ובבכיריה הבכירים ביותר. הקלון – למופז והנגבי, הניצחון – לשרון. לקדימה יש עוד כמה וכמה צדדים אפלים, מיני פרשיות משפטיות שצל כבד של שחיתות עולה מהן. אבל למה להיטפל לפרטים. אפשר לדווח עליהם, ולהמשיך מיד הלאה. לעיקר. להצלחה הגדולה.

אבל רגע, הרי גם זו אג'נדה. וגם ההתפעלות היא אג'נדה. וידוע, שאֵם כל ההצלחות היא ההצלחה עצמה, וברגע שמכריזים על סיפור הצלחה, סופו שהנבואה מגשימה את עצמה. אלא שהאג'נדה הזאת מעורפלת, ולכן חשודה הרבה יותר מזו המוצהרת, הגלויה. פרשן חשוב ובר־סמכא, שמופיע בטלוויזיה בשבוע שבו ממליצה המשטרה להגיש כתב־אישום נגד צחי הנגבי, ומזכיר את סיפור האהבה הלוהט בין הנגבי לבין נשיא בית־המשפט העליון, בהיות הנגבי שר משפטים נוח וצייתן, גם הוא פועל על־פי אג'נדה. פרשן חשוב מאוד אחר, שאינו מסתיר כלל את צהלותיו לנוכח תוצאות סקר המבשר על המשך הירידה בכוחן של העבודה ושל הליכוד והמשך העלייה המסחררת בכוחה של קדימה, גם הוא מדבר מתוך אג'נדה. אם תחת התואר "כתב מדיני" בתחנת רדיו מובילה אנחנו מקבלים ציטוטים מפורטים של דפי המסרים של "גורמים בכירים בקדימה", בלי כל שיפוט, אפשר לחסוך הרבה מאוד תקציבי פרסום.

▪ ▪ ▪

הרי אפשר לספר את סיפור הבחירות הזה גם אחרת. לא רק במונחים של משחק כדורגל או כדורסל, עם שחקני חיזוק העוברים מקבוצה לקבוצה ועם תוצאות עולות ויורדות על הלוח. אפשר לספר גם נראטיב, סליחה על הביטוי, של מפלגות פוליטיות ותיקות, ממוסדות ועתירות הישגים וכשלונות, שנמחקות לנגד העיניים לטובת יצור בלתי ידוע, פרי המצאה של יועצים ואסטרטגים למיניהם. יצור שנהנה אך ורק מהתשוקה עתיקת היומין לאיש חזק, לכוח חזק, אנטי־פוליטי, שישחק בזירה ככל העולה על רוחו, תוך בוז עמוק ומופגן לכל הכללים. יצור מבהיל למדי, בעצם. והרי כשהתקשורת רוצה, היא יודעת לספר סיפורים כאלה. אך כאמור, מי יכול לעמוד בפני ההצלחה, ולהיות חלק ממנה? וגם זו אג'נדה.

גיליון 60, ינואר 2006