יורם גביזון סיפר לנו אתמול ב"דה מרקר" סיפור מרגש. לקוח סיני של תאגיד כיל (ICL, לשעבר "כימיקלים לישראל", בשליטת עידן עופר) גילה שימוש חדש בעל פוטנציאל עסקי לדשן פוספט שיוצר על ידי רותם אמפרט (MAP), חברת בת של התאגיד. בחברה הסינית השתמשו במוצר המבוסס על הדשן לייצור סוללה לאגירת אנרגיה (סוללת ליתיום יון עם ברזל ופוספט-LFP), קיבלו ביצועים משופרים, ולפי גביזון הכניסו את כיל לשוק חדש וצומח המספק לה "הזדמנות משמעותית להגדיל את מכירותיה בתחום הפוספט והברום בטווח הקצר והארוך".
בהמשך גביזון מפרט על מגזר הסוללות והביקוש הגדל בתחום, כמו גם על התוכניות של כיל: המיזם המשותף עם חברת ענק סינית ושיתוף הפעולה עם מרכז האנרגיה האלקטרוכימי של אוניברסיטת קולומביה. לתיבול הסיפור בעל הארומה היחצנית מוסיף גביזון ציוץ של "אילון מאסק - בעל השליטה בחברת טסלה, אחת היצרניות הגדולות בעולם של סוללות ליתיום יון", על הסוללה החדשה והמבטיחה עם הפוספט.
האמת, למי שלא מצוי בשוק הפוספט העולמי והמקומי, הידיעה נשמעת בהחלט מרעישה ונוצצת, אבל חבל שגביזון התמסר רק למסרים השיווקיים של כיל, אחת החברות הבעייתיות בישראל מבחינה סביבתית, ולא הזכיר לקוראי "דה מרקר" גם כמה סוגיות עקרוניות, גלובליות ומקומיות, בנושא הפוספט והכרייה שלו על ידי כיל.
אי אפשר לאכול סוללות
קצת רקע: זרחן הוא יסוד אל מתכתי, ה-15 במספר בטבלה המחזורית. הוא חיוני לכל היצורים החיים. יון הזרחה, או הפוספט (PO4-2), הוא מרכיב חיוני ב-DNA וב-RNA. תרכובת זרחנית מסוג אדנוזין תלת-זרחתי (ATP) משמשת להעברת אנרגיה בתאים, ופוספוליפידים מרכיבים את קרום התא. המקור לזרחן הוא במזון, ובעיקר בבשר, ביצים, אגוזים וזרעים, לרבות דגנים. על כן, פוספט הוא אחד המרכיבים העיקריים בדשן, המוסף לאדמה לריבוי וחיזוק של גידולים.
כיום הזרחן, המופיע בטבע בעיקר בסלעי משקע העשירים בפוספט, משמש לייצור חומצה זרחתית, שהיא המקור העיקרי לזרחן בדשנים הסינטטיים השונים.
שימוש בזרחן בדשנים אומנם חיוני והכרחי לקיום האנושות, אולם כריית הפוספט, ייצור הדשן ושאריות של דשן, מובילים לזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים. כמו כן, העלייה התלולה בצריכת הזרחן ובכריית הפוספט, מעלה בשנים האחרונות חשש להידלדלות במקורות הזרחן הטבעי. מחקרים שונים מצביעים על כל שבעוד כ-100-50 שנה הזרחן הזמין בטבע יגמר, כאשר שיא הצריכה יהיה בעוד 30-10 שנה.
על כן, נשאלת השאלה, האם לא ראוי בכתבה שעוסקת בנושא, ועל אחת כמה וכמה כאשר גביזון מציין כי "כיל מסיטה את כושר הייצור של מתקן הייצור החדש של חומצה זרחתית לבנה, שמיועד ליישומים בשוק המזון, לצורך ייצור MAP עבור שוק הסוללות מסוג LFP", לדון גם בסוגיה המהותית הזו. אחרי הכל, אי אפשר לאכול סוללות, נכון?
מזהמים, מזהמים ומזהמים
גביזון גם מתעלם מהעובדה שכריית הפוספט של כיל בנגב עומדת כבר שנים במרכזו של מאבק ציבורי גדול, בעיקר סביב הכרייה בשדה בריר הסמוך לעיר ערד ולישובים בדואים שונים, כגון כסייפה. המאבק ממתין להחלטת בג"צ, שדרש מהמדינה לבחון את ההיבטים הבריאותיים של הכרייה במקום. לאחרונה המדינה השיבה לבג"צ, והציעה ששיקולים אלה יילקחו בחשבון ביתר שאת בתסקיר הסביבתי, בו תהיה למשרד הבריאות מעורבות גדולה יותר, אך לא הסכימה להוסיף בחינה בריאותית מקיפה ומעמיקה, קרי תסקיר השפעה על הבריאות. המועצה הארצית לתכנון ובניה אשררה כלאחר יד את המתווה החדש.
המפעלים במישור רותם (צילום: גרינפיס ישראל)
בנוסף, גביזון שכח להזכיר שרותם אמפרט מופיע ברשימת "עשרת המפעלים שהעלות החיצונית של פליטת חומרים מזהמים לאוויר מהם היא הגדולה ביותר", כלומר ההשפעה הסביבתית השלילית שלהם מפליטות מזהמי אוויר וגזי חממה היא הכי גבוהה. מדובר ברשימה מאוד אקטואלית, שהתפרסמה רק יום אחד לפני שהתפרסמה הכתבה של גביזון, במסגרת דו"ח מרשם הפליטות לסביבה (מפל"ס) של המשרד להגנת הסביבה.
זאת ועוד, הדו"ח החדש מדווח על עליה של 14% בפליטת החומרים המוכרים וחשודים כמסרטנים, כדוגמת בנזן, וגם שם מככב מפעל הפוספט של כיל: "עליות חלו ברותם אמפרט נגב בו איתר המשרד מקור פליטה של בנזן".
נוסף על המאבק בפגיעה הבריאותית הצפויה מהכרייה בשדה בריר וזיהום האוויר החמור ממפעל רותם אמפרט, ישנם גם המאבק הציבורי והתביעה בנוגע לזיהום של מעיינות בנחל צין, כתוצאה מזרימה מתמשכת של שפכים של כיל.
משתמשים ולא משלמים
גביזון גם לא התייחס לסוגיית ענק אחרת. סוגיית התמלוגים של כיל למדינה, כלומר לנו האזרחים, עבור הזכות להשתמש במשאבי הטבע של ישראל ולכרות את הפוספט. למרות שמדובר בתמלוגים נמוכים מאוד, הם עדיין לא שולמו במלואם וכיל נמצאת בדיון מתמשך בנושא מול האוצר. רק לאחרונה הודיעה שרת האנרגיה קארין אלהרר שהחליטה לבטל את הארכת זיכיון כריית הפוספט שנתן לכיל קודמה, יובל שטייניץ, עד שלא ישולמו התמלוגים שכיל חייבת למדינה. וזה, תודו, רלוונטי מאוד אם רוצים להפיק מהפוספט סוללות, או כל דבר אחר.
הסיפור המרגש של גביזון על ההצלחה הבינלאומית של כיל צבוע בירוק, כי סוללות לאגירת אנרגיה הכרחיות לשימוש תדיר וסדיר באנרגיה מתחדשת במקום באנרגיה פוסילית, ורכבים חשמליים עתידים להחליף בקרוב את אלה המזהמים והמונעים על ידי דלקים פוסיליים.
אבל אסור לירוק להסתיר את האפור, ובטח שלא את השחור. למשל, שהנגב יהפוך לחצר אחורית ומזוהמת במרוץ לעולם ירוק יותר. או שהפוספט, שהוא משאב לאומי ואסטרטגי במחסור, ואחד מהמשאבים הבסיסיים והחיוניים לאבטחת המזון והחיים בעולם, יוטה לניצול לטובת משק האנרגיה.
עד עכשיו הממשלה לא ממש ניהלה את משק הפוספט, אלא בעיקר נתנה לכיל לנהל אותה. העיתונות צריכה להציג דוגמה אחרת, לא לחקות את המסורת האומללה הזו.