טובי העיתונאים והשדרים בערוץ הראשון נודדים לערוץ השני (ולמקומות עבודה אחרים) - ותנועת האוכלוסין הזו מתקבלת בשוויון נפש גדול מדי. השידור הציבורי נמצא באחד מרגעיו הקשים יותר, ומעטים האנשים שנותנים את דעתם על המצב. הנה אפוא ניסיון נוסף לקרוא קריאת אזעקה.

לשידור הציבורי תפקיד של קביעת סדר-היום של החברה, של הנחת המצע לדיון הלאומי ללא שיקולי רייטינג, של יצירת המכנה המשותף לכלל הציבור. מלכתחילה, בעידן של תחרות נמרצת על שימת לבו של הצופה, שבה מעורבים אינטרסים מסחריים עזים, נמצא השידור הציבורי בנחיתות. במידה רבה איבדה רשות-השידור את היכולת להגשים את היומרות שתלו בה בטרם היות הערוץ השני, הכבלים ושידורי הלוויין. ובכל זאת, נהנה הערוץ הראשון ממעמד ומיוקרה שנבעו מהמסורת המקצועית שהתגבשה בו בשנות פעולתו ומטון שידור שנזהר מלגלוש לתהומות שבהן נמצאות לא מעט מתוכניות הערוצים המסחריים.

המעמד המיוחס שהיה לערוץ 1 התכרסם והלך עוד בתקופתו של המנכ”ל מוטי קירשנבאום, בגלל אובדן צופים שביכרו את הרוח הקלילה של ערוץ 2, ומפני שבתחרותו על אחוזי צפייה נגרר אחרי האופי ורמת השידורים של הערוצים המתחרים. התהליך הזה קיבל תאוצה גבוהה בעקבות כניסתו של אורי פורת לתפקיד המנכ"ל. התנהגותו של פורת גורמת לעובדי הרשות - בערוץ 1 ובקול-ישראל - להתלונן על אווירת טרור שמקיפה אותם ועל סירוס כוח היצירה שלהם. החזקים והמבוקשים שבהם מיהרו להסיק את המסקנות - והצביעו ברגליים.

יש החושדים בפורת שסגנון הניהול שהוא מנהיג וטיב ההחלטות שהוא מקבל נועדו לאלף את עובדי ערוץ 1 להיות ממושמעים, לציית לרצון השלטון, ואולי גם לגרום באופן מכוון לסגירתו. פורת מכחיש את הטענות האלו. ויש הטוענים שפורת מיישם ברשות-השידור את מושגיו האישיים, שאינם מעודכנים, על טיבו ומהותו של שירות שידור ממלכתי.

בין כך ובין כך, מינויו של פורת למנכ"ל רשות-השידור מזכיר את הניסיון למנות את עו"ד רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה (זכויות היוצרים על ההשוואה הזו הן של פרופ' מרדכי קרמניצר): בשני המקרים היה ברור שהבכירים ובעלי הכבוד העצמי מבין העובדים לא יכירו בסמכותם המקצועית של הממונים החדשים, ויפרשו. במשרד המשפטים סוכל המינוי ונמנעה התקלה; ברשות-השידור המינוי יצא אל הפועל והתגובה השלילית אכן מגיעה.

ערוץ 1 מאבד את בכירי עובדיו, השידור הציבורי מאבד את צביונו, והתקשורת הישראלית אינה מתרגשת.

גיליון 17, נובמבר 1998