יש משהו שכל הורה צעיר רוצה: להשאיר את העולם טוב יותר לילדיו. במשך שנים רבות, נדמה היה שזהו הכיוון בו האנושות צועדת, לפחות בחלק מן העולם: הבריאות, הכלכלה, נגישות למידע ואיכות החיים באופן כללי - הכל זינק בזכות הטכנולוגיה. למרבה הצער, ישנו סיכוי משמעותי שילידי שנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה הקודמת היו, מבחינה זו, הדור האחרון.
הם הגיעו לפסגה, ומכאן נראה כי הדרך מובילה למטה, במורד. על הדור של ילדינו ונכדינו מעיבה עננה עבה ואפילה בדמות ההתחממות הגלובלית. אם אתם מהבודדים שעוד מכחישים את משבר האקלים - פשוט אל תקראו הלאה, מאמר זה אינו מיועד עבורכם. שאר האזרחים מודאגים, ובצדק רב, והנושא שבו מתמקדת תקוות הציבור לפתרון הוא "אנרגיות מתחדשות" (בישראל, מדובר בעיקר באנרגיה סולארית). למרבה הצער, נראה שיש מי שמנצלים זאת לרעה.
בכירי השרות הציבורי ובפרט בוגרי אגף התקציבים מכירים את הטריק: נוקבים ביעד מסוים של אחוז האנרגיות המתחדשות אליו מתחייבת ישראל להגיע תוך עשר, עשרים או שלושים שנה (17%!), על מנת להותיר מקום לשר או לשרה הנכנסים לדרוש שיעלו אותו ולייצר דרמה תקשורתית, ואז לחתוך באמצע (30%!!), כדי להותיר מקום לשר או לשרה הבאים שיוכלו שוב להעלות את היעד (40%!!!). כשהמועד מגיע, אחרי הרבה שנים ושרים, מטייחים את העובדה שבין המציאות לבין ה"יעדים" אין שום קשר.
כיום, לאור ירידת מחירי הפאנלים, ניתן להוסיף במהירות שדות סולאריים תוך שנתיים-שלוש בלבד. אבל להתגבר על הקשיים במערכת הולכת החשמל בישראל, כך שתוכל להעביר את כל אנרגיית השמש המופקת בנגב צפונה אל מרכזי האוכלוסין במדינה, ללא כל מגבלות, יקח סדר גודל של 10-15 שנים. מאחר שכהונת ממשלה היא במקרה הטוב ארבע וחצי שנים - ישאר עוד הרבה גם לממשלות עתידיות להצליח ולפעול בנושא.
למרבה השמחה, לא צריך לבחור בין ההתמודדויות: אם נתמקד בפתרון הבעיות הסביבתיות המיידיות של ישראל, נצליח להשפיע גם על איכות האוויר המקומי וגם נפחית את פליטת גזי החממה
לאלו הסבורים כי אפשר באותה תנופה להמשיך ולהעלות את יעדי המתחדשות עד ל-80% או אף ל-100% ובכך להוריד פליטות כמעט לאפס, נכונות מספר הפתעות לא נעימות:
אי שם, כשחלק האנרגיות המתחדשות במשק האנרגיה בישראל יעלה מעל 30%-40% - איש אינו יכול כיום לצפות בדיוק מתי, אך בוודאות לא בשנים הקרובות - תגיע ישראל למצב שבו כל תוספת פאנלים תהיה קשה יותר לקליטה ברשת, וכתוצאה מכך הכדאיות הכלכלית של תוספת שימוש בסולארי תפחת ואף עלולה להוות עומס כלכלי ובעייה טכנולוגית לא פשוטה לאמינות רשת החשמל כולה. אגירת החשמל היא החלק היקר באנרגיה מתחדשת (תוספת של 3-6 שעות אגירה מכפילה את עלות המתקן), והיקפי האגירה שידרשו להתמודדות עם בעייה זו הם גדולים בהרבה ממה שמדובר בו כיום (הסבר מפורט מופיע כאן).
אם נצטרך לבנות שדות המצויידים ב-12 שעות אגירה, גם בהנחה של המשך ירידות מתונות בעלות הבטריות, יהיה מחיר הפקת החשמל כפול ממחיר ההפקה המתקבל כיום במכרזים הסולאריים. כדי להבטיח אספקת חשמל סדירה (כאשר רוב הרשת מבוססת על אנרגיה סולארית) יידרשו, ככל הנראה, היקפי אגירה גדולים בהרבה.
וישנו עניין נוסף, עקרוני. לצערנו, גם אם ישראל תצטיין בהורדת גזי החממה שהיא פולטת - לא נציל את העולם. אנחנו פשוט קטנים מדי. שאר האנושות פוגעת בכדור שלנו בלי קשר אלינו. רק לדוגמה: רשת המחשבים של הביטקוין פולטת יותר גזי חממה מישראל. אפילו על מצב האקלים בישראל איננו משפיעים ישירות. אין שום סימטריה: העולם משפיע על ישראל בערך פי 500 משישראל משפיעה על העולם.
מעבר לכך יש לזכור שפליטות גזי החממה בעולם אינן מגיעות רק מהפקת חשמל. החקלאות, בפרט גידול בקר, פולטת גזי חממה, וכך גם תעשיות הייצור, חימום ביתי וכמובן תעשיית הנפט לתחבורה (בתי זיקוק, אוניות, מכוניות וטיסות). הפאנלים הסולארים לבדם לא יצילו את העולם מהתחממות.
ויש עוד עניין שחשוב לזכור: גזי חממה אחראים למשבר האקלים שלו השלכות דרמטיות על האנושות כולה, אך הם אינם זיהום אוויר מרעיל ואין להם השפעה ישירה על בני האדם. לעומת זאת, לישראל יש בעיות סביבתיות אחרות, המשפיעות באופן ישיר, מיידי וקטלני על בריאות הציבור. למרבה השמחה, לא צריך לבחור בין ההתמודדויות: אם נתמקד בפתרון הבעיות הסביבתיות המיידיות של ישראל, נצליח להשפיע גם על איכות האוויר המקומי וגם נפחית את פליטת גזי החממה.
וכאן מגיע האתגר הגדול ביותר של השרה להגנת הסביבה: לנצל את המודעות הגוברת בציבור הישראלי לנושאי אקלים כדי לחולל שינוי של ממש בתפיסה של חשיבות הסביבה המקומית בציבוריות הישראלית
וכאן מגיע האתגר הגדול ביותר של השרה להגנת הסביבה: לא לנצל את המודעות הגוברת בציבור הישראלי לנושאי אקלים וסביבה כדי לאפשר לבכירי המשרד להסיח את הדעת מהבעיות הסביבתיות הבוערות ולהתחבא מאחורי העמדת יעדים דמיוניים בעתיד הרחוק, אלא בדיוק להיפך. לנצל את המודעות הזו כדי לחולל שינוי של ממש בתפיסה של חשיבות הסביבה המקומית בציבוריות הישראלית. לא עוד "מחבקי עצים" אלא חידוד הקשר בין הסביבה בה אנו חיים לבין בריאות הציבור הישראלי ואיכות חייו של כל אדם הכמה לקצת שקט, טבע ואוויר נקי. זהו המקום בו שרת הגנת הסביבה תוכל להשפיע יותר מכל.
כל הורדה של זיהום אוויר מקומי תביא עימה הפחתה של גזי חממה. למשל, הזיהום הנורא משריפת זבל פיראטית שממרר את חייהם של תושבי אזורים הצמודים לכביש 6. למשל, צמצום השימוש ברכבי דיזל ישנים, מאות ואלפי אוטובוסים ומשאיות בתקן יורו 4 או נמוך יותר מזהמים כל רחוב בישראל, כולל ליד בתי ספר וגנים. למהפיכת חישמול התחבורה תהיה משמעות אדירה: גם בהורדת הרעלים שאזרחי ישראל נושמים מדי יום, וגם בהפחתת גזי חממה.
המיקוד בהורדת פליטות במגזר הפקת החשמל אינה יכולה לבוא על חשבון הגנת הסביבה בישראל, כפי שקורה למשל בנושא הוצאתם מחוץ לחוק של קמיני עץ, הפולטים גזים רעילים. שכניהם של מי שמחממים בקמיני עץ סופגים מהם יותר בנזן מסרטן מאשר כל מה שנפלט מרכבים הנוסעים בשכונה. למרבה האבסורד, למרות שמדובר במסרטן רב עצמה, הוא נחשב "נייטרלי" מבחינת גזי חממה ואקלים.
כחברת כנסת, הייתה זנדברג בקשר עם ארגון סביבתי קטן בשם "אזרחים למען אוויר נקי" אשר עיקר עיסוקו בהפסקת שריפות הזבל הפיראטיות, שריפות אשר על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה אחראיות לכ-60% מסך פליטות החומרים המסרטנים בישראל, כולל דיאוקסינים - מסרטן רב עצמה שיכול להגיע מהאוויר אל הקרקע ולתוך שרשרת המזון שלנו. ריח הזבל השרוף מכסה מדי בוקר אזורים נרחבים בשרון. פתרון הסוגיה הזו יהיה קשה, אך ישפיע על תושבי ישראל באופן ישיר ומיידי.
זוהי רק דוגמה. הטיפול בנושאים מקומיים אלו מהווה אתגר משמעותי וקשה בהרבה מהורדת גזי החממה הנפלטים מתחנות הכוח. לא חסרים נושאים דומים המשפיעים על כל אזרחי ישראל ישירות ומקרוב. לרתום את הישראלים וממשלתם להגנה על הסביבה המקומית יהיה האתגר הקשה ביותר העומד בפני השרה החדשה, ולא הוויכוח על אחוז העלייה ביעדי האנרגיות המתחדשות עוד שלושים שנה. בהצלחה.