דניאל בלוך (דני בפי כולנו) למד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים בראשית שנות השישים, בקמפוס בגבעת-רם, שהיה אז חדש. בשנים ההן כבר שלטה בחוג לכלכלה אסכולת שיקגו בהנהגתו של דן פטנקין, אבי הכלכלה המודרנית בישראל, שדחקה את לימודי הכלכלה המדינית המסורתית שהסטודנטים הבוגרים מאיתנו למדו מפיו של אלפרד בונה.

מפיו של דני בלוך שמעתי אז את הסיפור שהצחיק אותנו על אברהם הרצפלד, מאבות ההתיישבות החלוצית, שהציג לראשונה את המאזן הכלכלי של המרכז החקלאי שבראשו הוא עמד. הרצפלד הוציא את הנייר מכיסו וקרא בקול את כותרת התקציב: "כל ההכנסות יהיו קודש להוצאות!".

כולנו לעגנו אז לירחמיאליות של זקני מפא"י והערצנו את המרצים חניכי אמריקה שכבשו בהדרגה את מדעי החברה. אני למדתי סוציולוגיה מפיו של שמואל אייזנשטדט, שחזר מארצות-הברית עם משנתו של טלקוט פרסונס, ובאותם ימים גם שמענו לראשונה על קיומו של חוג ללימודי תקשורת שהביא עימו מאמריקה אליהוא כץ.

פרופ' פטנקין הכשיר אז דור ראשון של כלכלנים מודרנים שתפסו לימים את העמדות הבכירות במשק הישראלי ונודעו בשם נערי פטנקין. דני בלוך לא הצטרף אליהם. היה לו כבר ניסיון עיתונאי מועט ברדיו, שם נעזר בקול הנעים שבו ניחן ובהגיה נכונה וברורה, והוא פנה לעבוד במערכת העיתון "דבר" בירושלים. אף שהיה בקי ברזי הכלכלה המודרנית (אביו היה בנקאי), ראה את עצמו ככלכלן מדיני. הוא כתב בנושאי כלכלה, אבל עבר די מהר לעסוק בנושאים פוליטיים; היה כתב פרלמנטרי, סיקר עניינים מפלגתיים ומדיניים, והחל בכתיבה פובליציסטית, שהיתה לימים מרכז עיסוקו העיתונאי.

בשנות השישים שלטו עדיין הוותיקים במערכת "דבר" בתל-אביב. את העורך הראשי, חיים שורר, החליף ב-1966 יהודה גוטהלף, ובמסדרונות הבניין ברח' שינקין 45 עוד הסתובבו אלה שעבדו לצדם של ברל כצנלסון וזלמן שז"ר. בסניף בירושלים ביקרו מדי פעם ותיקים כאברהם אלחנני ומשה תבור, אבל צעירים מהם עזבו: דודו זוטא וחנה זמר נסעו לארצות-הברית, חגי אשד ללונדון, דן הורביץ פנה לאקדמיה. דני בלוך היה אפוא לדמות המרכזית בין כולנו, הצעירים, שעשינו בתקופת מלחמת ששת-הימים את צעדינו הראשונים בעיתונות.

היו לו מיומנות מקצועית יוצאת דופן וידע עצום במגוון של נושאים. לא היו אז מחשב או גוגל שידע הכל, ואני קובע במעט הגזמה שדני בלוך היה זריז מהם. עבדנו כולנו, כעשרה עיתונאים, בשני חדרים צפופים של המערכת ברחוב הלל וכתבנו טקסטים שעברו בטלפרינטר לתל-אביב. היינו חייבים לדעת להתרכז ברעש הגדול שאפף את חדרי המערכת, ולהיות מהירים מאוד. אין ספק שדני בלוך היה הזריז מכולנו. כתבנו ביד על נייר טיוטה מעודפי נייר העיתון שהגיעו מבית-הדפוס בתל-אביב. רק מאוחר יותר, אחרי האיחוד עם עיתון "למרחב", הכניסו את המחשבים, וכאשר בא המומחה ללמד אותנו לכתוב בטכנולוגיה החדישה, שאל אותו חיים גורי: אתה מלמד איך לכתוב, או מה לכתוב? האיש אמר: כמובן, רק איך לכתוב. וגורי ענה: אבל הבעיה שלנו היא מה לכתוב.

דני בלוך ידע היטב מה לכתוב, ואיך לכתוב. הוא היה חושב ומתלבט שעה ארוכה. אבל ברגע שהניח את העט על הנייר, לא הרים אותו עד שסיים את המאמר. כתב עגול וקריא, ניסוחים בהירים, והבעת דעה מנומקת, ללא שום מחיקות ותיקונים.

דני היה איש הזרם המרכזי של מפא"י ולימים מפלגת העבודה. בעל הבנה ורגישות בנושאים חברתיים. גם אחרי שעזבתי את "דבר", ודני בלוך ומשפחתו עזבו את ירושלים, המשכנו לשמור על קשרים מקצועיים. עד לתקופה האחרונה הייתי אורח קבוע בתוכניות הרדיו שלו בימי שישי. איש חכם, בעל תפיסה מהירה, ועיתונאי מעולה שידע לנהל שיחות רציניות כמעט בכל נושא אקטואלי. חבל על דאבדין.

* * *

דניאל בלוך, עיתונאי ואיש רדיו. עבד ב"דבר" במשך 30 שנה ככתב, רכז החדשות והעורך האחראי. כתב את הטורים "במטבחים הפוליטיים" ו"נ.ב". היה בעל טור ב"ג'רוזלם פוסט". במקביל לעבודתו בעיתונות המודפסת ערך תוכניות רדיו בקול-ישראל. היה יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, חבר המליאה והוועד המנהל של רשות השידור וחבר מועצת הרשות השנייה. עורך מגזיני נישה ועורך ומגיש תוכניות אקטואליה ומוזיקה בקול-ישראל. כתב בלוג בשם "נ.ב." באתר "רשימות". לערך המלא בלקסיקון "העין השביעית".